אמור

"וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא" (ויקרא כב, ז)

מה הם אותם "קודשים"? רש"י מפרש שמדובר כאן בכלל על תרומה. כך גם בפסוקים הבאים מופיעה מספר פעמים המילה "קודש": "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ... וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ... וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'... וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם"

בכל המקומות רש"י מפרש ע"פ חז"ל שמדובר על תרומה "בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה" (רש"י ויקרא כב, י)

אם אכן מדובר כאן על תרומה למה התורה מכנה אותה "קודש"?

ניתן לראות את כאן את הדקדוק המיוחד של התורה בבחירת מילותיה. בפרשה שלנו כל העניין מדבר על התרומה לאחר שכבר הורמה והובאה אל הכהנים. התורה מדברת כאן על מצבים בהם אסור לאכול את התרומה, וכן על האנשים שאסור להם לאוכלה. לכן התרומה נקראת כאן "קודש" על שם שהיא מובדלת ומופרשת מאנשים מסויימים ומאנשים טמאים. לעומת זאת בפרשת קורח היא נקראת "תרומה" משום שמדובר על עצם מצות הפרשתה והרמתה.

אלא שישנו פסוק אחד בפרשתינו שמשתמש בלשון תרומה: "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (פסוק יב) האם מדובר כאן בתרומה או שמא בקודשים?

נראה שהפסוק התייחס למצב שהיה עלול לקרות לולא אזהרת התורה. אדם שאינו כהן התחתן עם בת כהן, וכאשר הוא מפריש תרומה, הוא רוצה מיד לתת לאשתו שהיא "כהנת" לאכול את התרומה. על כך אומרת התורה שבעלה לא ירים תרומה ויביא לאשתו מכיון שהתרומה קדושה ואף אשתו מוזהרת מאכילתה.

בפרשת אמור וכן בהפטרת הפרשה בספר יחזקאל, ישנם כמה דברים שחז"ל דורשים אחרת מפשט הפסוקים, ובחלק מהמקרים ממש עוקרים אותם ממשמעותם.

בתחילת הפרשה כתוב "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת". מפשט הפסוק משמע שאסור לכהנים לעשות קרחה בראשם ולגלח זקנם, וכן לשרוט שריטה בבשרם ואפילו בלי שעושים זאת מסיבה מיוחדת.

אך רש"י מפרש ע"פ חז"ל שאיסור קרחה הוא אותו איסור שישראל הצטוו עליו "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). ע"פ חז"ל לומדים גזירה שוה בין שני המקומות וגם אצלנו האיסור הוא דווקא לקרוח על מת. כמו כן גם בישראל חייב על כל הראש ולא רק על בין העיניים.

כך גם הציווי לכהנים לא לגלח את פאת זקנם, ע"פ חז"ל הוא אותו איסור שישראל הצטוו עליו בפרשה הקודמת: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט, כז)" ולומדים משם שהאיסור הוא דווקא בגילוח שיש בו השחתה.

כמו כן "ובבשרם לא ישרטו שרטת" הוא האיסור שמופיע שם "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (שם כח) וכך גם כאן האיסור הוא דווקא לשרוט על מת, ולומדים מהפסוק אצלנו לחייב על כל שריטה ושריטה.

בהמשך הפרשה כתוב לגבי כהן שנטהר לאכילת תרומה: "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה' " לכאורה, פשט הפס' הוא אזהרה לכהנים שלא יאכלו נבילות וטריפות, אלא שקשה על כך שכל ישראל כבר הוזהרו על זה, ולכן רש"י כותב: "לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור, שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים. וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה".

פסוק דומה מופיע גם בהפטרת הפרשה: "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים" (יחזקאל פרק מד, לא). כאן כבר לא שייכת הדרשה הנ"ל משום שכתובה כאן גם בהמה ולא מוזכר עניין הטומאה ולכן כותב רש"י: "לפי שהותרה להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטריפה הוצרך להזהירם על שאר נבלות וטריפות כך פירשו רבותינו" (כאן לפחות אין ממש שינוי מפשט הפס').

פסוק נוסף מאותה ההפטרה אומר על הכהנים: "וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ" (יחזקאל פרק מד, כב). כאן יש סתירה של ממש מדברי יחזקאל לדברי התורה (עד שחז"ל ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל בעקבות סתירה זו) ולכן כותב רש"י: "כי אם בתולות יקחו - הכהנים הגדולים אבל יש מן הכהנים אשר יקחו את האלמנה כגון הדיוטין וזהו 'מכהן יקחו'- יש מן הכהן שמותרין באלמנה... 'אשר תהיה אלמנה' - גמורה פרט לגרושה וחלוצה אף על פי שפנויה היא אסורה אף להדיוט".

בסוף הפרשה כתוב: "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:" וכותב על כך רש"י: "כן ינתן בו - פירשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון..."

ויש להקשות, אם באמת כוונת התורה לדברי חז"ל, למה היא לא כתבה במפורש כפירושם ולמה הניחה מקום לטעות?

נראה לבאר, שהאזהרות הרבות על הכהנים נכתבו משום שהם קדושים ויש חשש שיחללו את קדושתם. וכך התורה מדגישה: "לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ". לכהנים יש איסור יותר גדול בעניינים גילוח, קרחה ושריטה, משום שהם הנציגים של ה' ומקריבים את הקורבנות ולא שייך שיבואו בצורה כזאת למקדש כאשר הם עשו איסור הניכר על גופם, ויש במראיהם חילול ה'. כך התורה מנמקת מייד אח"כ: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ". וכן כותב האב"ע: "וכבר נזהרו ישראל על אלה, וטעם הזהירם כי ראש מוקרח[1] וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם"[2]. כך אפשר לומר גם על איסורי אכילת נבילות וטריפות לכהנים, שהאיסור אצלם הוא יותר חזק משאר ישראל.

הסבר זה עדיין לא עונה לנו על הפסוק ביחזקאל האוסר לכהנים לשאת אלמנה שאינה אלמנת כהן וכן הפס' "שבר תחת שבר..." שחז"ל ממש עקרו אותם מפשטם. לכן נראה לומר עוד, שהתורה באמת התכוונה מבחינה מעשית לפירוש של חז"ל, אלא שבפשט הפסוקים התורה תמיד כותבת את המצב הנכון והמתוקן שהיה צריך להיות, או את מה שהאדם צריך לחשוב ולהרגיש כשהוא קורא את פסוקי התורה.

לכן בספר יחזקאל שמבואר בו איך יהיה המצב של הכהנים בעתיד בזמן הגאולה, כתוב שהכהנים לא ישאו אלמנה אלא"כ היא אלמנת כהן וזה למעלת הכהנים והצורה שיתייחסו אליהם באותו זמן.

אפשר לומר ע"פ זה שגם בפס' "לא יקרחו קרחה..." התורה בכוונה לא הזכירה שעושה דברים אלו על מת ולא הוזכר דווקא גילוח בדרך השחתה, משום שלא ראוי לכהנים שיהיו מגולחים ומוקרחים בכל מקרה ואפילו אם זה לא על מת ולא בדרך השחתה[3].

כך גם התורה מדגישה שמן הראוי היה שאם אדם פצע את חבירו, גם הוא היה מקבל כעונש פציעה דומה וכך הוא צריך להרגיש, אלא שהתורה חסה עליו ונתנה לו אפשרות לפדות את זה ולשלם כופר וכמו דרשו חז"ל: "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות- לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין" (ב"ק פג ע"ב).

עלינו לזכור תמיד שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ויש תמיד לדקדק בלשון התורה אשר אמרותיה "אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהלים יב, ז).

________________________

[1] לשון זו מזכירה את הפס' ביחזקאל (כט, יח) "בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה". כלומר שמרוב המצור שהם עשו על העיר צור וסחבו עצים על ראשם, נתלשו בגדיהם ושערם ולכן הם נראים כך, וגם מכאן רואים שזה תיאור גנאי שראשם מוקרח.

[2] ומשום מעלתם של הכהנים, הם עצמם צריכים לדאוג שיראו מכובדים בתספורתם וכמו שאומרת הגמ': (סנהדרין דף כב:): "תנו רבנן: מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום. מלך מסתפר בכל יום, שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. כהן גדול מערב שבת, אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: הואיל ומשמרות מתחדשות. כהן הדיוט אחד לשלשים יום". והגמ' לומדת את זה מהפס' בהפטרה: " דכתיב וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם (יחזקאל מד, כ), ויליף פרע פרע מנזיר, כתיב הכא, פרע לא ישלחו, וכתיב התם גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים - אף כאן שלשים".

[3] ומה שכתוב בישראל "בין עיניכם" למרות שמדובר בכל הראש, צ"ל שזה רומז למקום התפילין שהוא גם "בין עיניך" והתורה רצתה לרמוז שהאיסור יותר חמור אם יעשה את זה במקום שאח"כ מניח בו תפילין, ואולי זה רומז גם שהקרחה על מת היא היפך מצות התפילין, שהקרחה היא משום אבל על המת והתפילין הם פאר ולא יאה לשים אפר תחת פאר.