בחוקותי

בהפטרת פרשת בחוקותי אומר הנביא ירמיה (יז, יג): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ". ידועה דרשת חז"ל על כך: "מקוה ישראל ה'- מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא פרק ח משנה ט). אלא שבאמת, הפירוש של המילה "מקוה" בפסוק זה הוא מלשון "תקוה" וכמו שפירש המצודות: "מהראוי שתקוות ישראל יהיה אל ה' הואיל ונטעת שכינתך ביניהם".

ניתן לומר שחז"ל למדו את דבריהם מסוף הפסוק: "וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה' ". ה' הוא מקור מים חיים, ואם כן הוא כמו "מקוה". אך נראה שיש עומק נוסף בדרשת חז"ל. פירוש המילה "מקוה" הוא מקום שהמים מכונסים ונקווים בו. גם המילה "תקוה" היא בעצם המקום בו האדם מכנס את ציפיותיו ומגמותיו. כאשר הנביא אומר על ה' שהוא מקוה ישראל כוונתו שכל צפיותיהם ובטחונם של ישראל מכונסים ונקווים אצל ה', וכאילו עם ישראל עצמם נמצאים אצל ה' ודבוקים בו[1]. כאשר עם ישראל חוזרים בתשובה ומתקרבים לה' אשר הוא מקור מים חיים, ממילא מתקיים בהם "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד)[2].

כך גם בפרשת השבוע אומרת התורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם...וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, ג, יא-יב).

את המילים "והתהלכתי בתוככם" פירש רש"י ע"פ המדרש: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני".

הרמב"ן לעומת זאת פירש: "שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם... ולא הזכיר הכתוב בכאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות, ובעולם הבא אחרי תחית המתים, כי קיומן מחויב בדרך היצירה".

בהבנה פשוטה נראה שהרמב"ן חולק על פירוש רש"י. אך המדקדק יראה שהרמב"ן לא מזכיר במפורש את דברי רש"י ולא דוחה אותם. להיפך, הרמב"ן משתמש במשל דומה לשל רש"י על מלך המתהלך ומטייל בקרב מחנהו. נראה שהרמב"ן בא לפרש שדברי רש"י אינם מדברים על העולם הבא, אלא הגן עדן המוזכר בדבריו הוא בעולם הזה! ה' מבטיח לעם ישראל שאם ישמרו את המצוות הם בעצם יחיו בגן עדן משום שיהיו דבקים כל כך בה', וממילא ה' ידאג לכל צרכיהם.

דברים אלו חותמים את הברכות לעם ישראל, משום שאדם הבוטח בה', דבק בו ומקיים מצוותיו מרגיש שהוא נמצא בגן עדן, ונהנה מזיו השכינה כבר כאשר נמצא בעולם הזה. ממילא ה' מטייל עמו "בגן עדן" הזה וגם דואג לו לכל צרכיו. ולעומת זאת אדם שאינו בוטח בה' ואינו דבק בו, ה' סר ממנו ועוזב אותו, וממילא הוא מתייבש ומתקלל[3] וכמו שכתוב בהפטרה:

"כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ: וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיהו שם ה-ח).

____________________

[1] אולי ניתן להביא לכך סיוע ממדרש תהלים (מזמור ד): "תניא ר' אליעזר בן יעקב אמר מקוה ישראל ה' (ירמיה יז יג), מה מקוה מטהר את הטמאים, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, מי ראוי לילך אצל מי, המקוה אצל הטמא, או הטמא אצל המקוה, הטמא צריך לילך ולירד ולטבול בו, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני אמרתי לך כשאתה מתפלל התפלל בבית הכנסת שבעירך". על מנת שה' יטהר את ישראל הם צריכים לעשות מעשה מצידם וללכת ולהיקוות בתוך המקוה המטהר אותם.

[2] לפי זה ניתן לומר שפירוש המילים "כל עוזביך יבושו" הוא כל עוזביך יתייבשו "כי עזבו מקור מים חיים- את ה' " (מילים אלו מוסבות גם על "כל עוזביך" וגם על "וסורי" אשר שניהם עזבו מקור מים חיים).

[3] כך אומר מדרש רבה בפרשת ראה (פ"ד, אות ג) "משאמר הקדוש ברוך הוא הדבר הזה בסיני באותה שעה (איכה ג) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאיליה, הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה".

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר"

המילה "יעקוב" נכתבה כאן בכתיב מלא, וכתב על כך רש"י: "יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו". על מנת להבין את דברי רש"י נראה היכן המקומות האחרים שהמילה "יעקוב" כתובה מלא, והיכן המילה "אליהו" כתובה חסר.

ארבעת המקומות האחרים שיעקוב נכתב מלא נמצאים בספר ירמיה. שלושה מהם עוסקים בגאולת עם ישראל:

1) "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם..." (ירמיהו ל, יח).

2) כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי; גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים: (ירמיהו לג, כה-כו)

3) ...כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד (ירמיהו מו, כז:)

הפסוק הרביעי מופיע לאחר דברי הנביא: "נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם: הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ" (ירמיהו נא, יז-יח) על כך אומר הנביא: "לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקוֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְשֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו נא, יט). ה' הוא חלקם של עם ישראל ולכן אינו עוזב אותנו אפילו בגלות. לכך רומזת האות ו' שבמילה "יעקוב", שהיא משמו של ה' אשר שומר על עם ישראל וכמו שכתוב בפרשה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם".

השם "אליה" ככינוי לאליהו הנביא מופיע ארבע פעמים במלכים ב פרק א: "וּמַלְאַךְ ה' דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן... וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּה..." (בהמשך נכתב כך עוד פעמיים)

אליהו צריך לדאוג שעם ישראל ישובו אל ה' ומעתה שמו אליה, אל י-ה, אל ה'. אליהו מנסה להחזיר בתשובה את מלך ישראל וכך תפקידו להשיב את ישראל בתשובה שלימה, כך שפנייתם תהיה רק לה'. לכן אליהו נשלח לפני זמן הגאולה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים לאביהם שבשמים וכמו שכתוב בפעם החמישית שאליהו נכתב חסר, בסוף ספר מלאכי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".