פקודי

פרשתינו פותחת במילים: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן": על כך אומר המדרש:

א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים, נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר? אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות ((שמות רבה נא, ב).

מדרש זה לכאורה תמוה כמו שכתב בפירוש מהרז"ו[1]: "וצע"ג מהו ענין של משכן העדות, שלא יתכן לומר שעשה משכן מיוחד ללוחות העדות, שהרי מפורש שבמשכן אהל מועד עשה קודש קדשים ושם נתן הארון עם לוחות העדות!"

מהרז"ו הביא מקור נוסף המדבר באותו משכן על הפסוק המדבר בשבעים הזקנים שנבחרו לאחר חטא המתאוננים. ושם נאמר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְיָ וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל" (במדבר יא, כד):

המדרש אומר על כך: "ויעמד אותם סביבות האהל, באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות שנאמר ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל..."[2] (ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך, רמז תשיט).

לדברי מהרז"ו אותו אהל מוזכר בתורה לאחר חטא העגל: " וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְיָ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה"[3]

אם נפרש כדברי תרגום אונקלוס אהל זה היה "בית אולפנא" כלומר "בית ועד למבקשי תורה" (לשון רש"י). אלא שענין זה מוזכר מיד לאחר חטא העגל ולפני שעם ישראל הביאו נדבה למשכן, ואיך אם כן ניתן לומר שמהנותר מנדבתם נעשה משכן זה?

אולי ניתן לבאר זאת על פי פירוש רש"י: "והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר". רש"י מבאר שלאחר חטא העגל משה עלה להר סיני להתפלל ארבעים יום על עם ישראל ובראש חודש אלול עלה לקבל לוחות שניות והיה שם ארבעים יום עד יום הכיפורים. אם כן רק לאחר יום הכיפורים משה נטה את אהלו מחוץ למחנה[4].

הרמב"ן הקשה על כך שמהפסוקים משמע שמשה עשה זאת בגלל חטא העגל, ועל פי המדרש שהביא רש"י עצמו, משה הביע בכך את כעסו על עם ישראל. אך לאחר יום הכיפורים ה' כבר התרצה לעם ישראל ואם כן מאיזו סיבה הרחיק משה את אהלו?

והנה בתרגום המיוחס ליונתן תרגם את הפסוק: "ומשה יקח את האהל": "...בְּרַם יַת מַשְׁכְּנָא נָסַב מִתַּמָּן וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא... וַהֲוָה קָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וַהֲוֵי כָּל מַאן דְּהֲדַר בִּתְתוּבָא בְּלֵב שְׁלִים קֳדָם ה' הֲוָה נָפִיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹדֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי וּמִשְׁתְּבֵק לֵיהּ".

לדברי התרגום "אהל מועד" נועד לכך שכל מי שחזר בתשובה בלב שלם יבוא לשם, יודה ויתפלל על חטאו וכך ה' יסלח לו. על פי זה נראה לבאר שדווקא לאחר יום הכיפורים כאשר ה' מחל לעם ישראל, ניתנה להם אפשרות לחזור בתשובה ולהתוודות על חטאם. אמנם כל עוד עם ישראל לא חזרו בעצמם בתשובה משה אינו יכול לשים ביניהם את "אהל בית המדרש שלו" ולכן הרחיק את אהלו כך שכל מבקש ה', כל מי שרצה לחזור בתשובה ולדרוש את ה' היה מוזמן לבוא אל האהל, להתוודות על חטאו. לאחר שכל עם ישראל חזרו בתשובה ניתן היה להקים את המשכן.

לדברינו נראה לומר, שלאחר יום הכיפורים עם ישראל הביאו נדבה רבה מעבר לצורך של המשכן. דבר זה ביטא את אהבתם הרבה לה' ועל רצונם לחזור בתשובה על חטא העגל. לכן ה' מצוה שבנדבה שנותרה יעשה "משכן לעדות" משכן אשר יתן אפשרות לעם ישראל לחזור בתשובה ויהיה להם לעדות על כך שה' לא מאס אותם ועדיין מצפה לתשובתם[5].

____________________

[1] רבי זאב וולף איינהורן, חי לפני כמאתיים שנה בגרודנה ולאחר מכן בוילנה. פירושו "מהרז"ו" הוא אחד הפירושים החשובים על המדרש, ומבוסס רבות על המידות המובאות בברייתא דל"ב מידות לרבי אליעזר בר' יוסי הגלילי.

[2] כמו כן מובא בספרי זוטא פרק יח פסוק ד :"ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל, אמר ר' שמעון הא למדנו שהן שני אהלות אהל העבודות ואהל הדברות".

[3] על פי זה נראה ש"אהל הדברות" הוא מלשון "דיבור", כלומר האהל אשר ממנו היה הדיבור אל משה, וכלשון הספרא (צו פרשה יא, פרק יח, אות י): "...ומנין לדברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום ת"ל אלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני". אכן המושג "עשרת הדברות" אינו מלשון המקרא אלא לשון חז"ל, ובמקרא הם נקראים "עשרת הדברים".

[4] אמנם מפרשי רש"י כתבו שמיד לאחר חטא העגל משה הרחיק את אהלו כדברי הרמב"ן, וכוונת רש"י שרק לאחר יום כיפור נהג בו עניין הדיבור עם ה' וכו'. אך ראב"ע כתב: "והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים, והחלו ישראל לעשות המשכן, וקרא לאהלו אהל מועד, כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן. ואין מוקדם ומאוחר בתורה".

[5] ניתן אולי לבאר עוד באופן אחר על פי מה שכתוב: "בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְיָ אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: (דברים י, א): רש"י כותב על כך: "ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה". הרמב"ן הקשה על כך: "ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה... ואומרים ששברי הלוחות היו שם, וכן באגדה... ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות..." על פי המדרש שהזכרנו בתחילת המאמר, אולי אפשר לפרש שב"משכן העדות" היה מונח אותו ארון עם שברי הלוחות ועל שמו הוא נקרא "משכן העדות", וכן "אהל הדברות". על פי זה לאחר שעם ישראל הביאו נדבה רבה וביטאו את אהבתם הגדולה לה', הם זכו למשכן אשר הראה על חיבתם לפני ה', שאף לאחר שהוקם המשכן ה' השאיר בידם את שברי הלוחות הראשונים בתוך אותו המשכן.