פרשת שמות

אמתה של בת פרעה

וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: (שמות ב, ג-ו)

רש"י ע"פ חז"ל הביא שני פירושים למילה "אמתה": א) שפחתה. ב) ידה, והשתרבבה אמות הרבה.

מהפירוש שמדובר בידה משמע לכאורה שהיה קושי לבת פרעה להגיע אל התיבה, ועל כן הוצרכה להשתמש ב"אמתה". דבר זה אינו מובן, שהרי המתבונן בפשט הפסוקים ובדברי המפרשים מבין, שהתיבה הייתה מוסתרת בין קני הסוף אשר על שפת היאור, ושם רואה בת פרעה את התיבה "בתוך הסוף", וא"כ מה הקושי בהגעה אל התיבה? הרי בדיוק כמו שאמו הניחה אותו שם, כך גם ניתן לקחתו משם. ואכן ע"פ הפירוש הראשון מדובר בשפחתה שעשתה זאת וביאר ראב"ע "כי בת המלך לא תכנס אל מקום הסוף".

מקור הפירושים המופיעם ברש"י הוא בגמרא במס' סוטה (יב ע"ב). הגמרא מקדימה ומספרת שנערותיה של בת פרעה אומרות לה: "גבירתנו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה - בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?!" ובא גבריאל והרג אותם. לאחר מכן מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לר' נחמיה על המילה "אמתה"- לאחד מהם הכוונה לידה ולאחד מהם הכוונה לשפחתה. הגמרא מקשה על הפירוש שמדובר בשפחתה שהרי גבריאל הרג את שפחותיה, ומתרצת שהשאיר לה שפחה אחת. על הדעה השניה הגמרא מקשה למה באמת כתוב "אמתה" ולא כתוב "ידה", ועל כך עונה:

"הא קמ"ל, דאישתרבב אישתרבובי, דאמר מר: וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה".

כוונת הגמרא במילים "אמר מר" לציטוט מדברי הגמרא במסכת מגילה (טו ע"ב):

"ויהי כראות המלך את אסתר המלכה, אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה... ואחד שמתח את השרביט. וכמה? - אמר רבי ירמיה: שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה, ואמרי לה: על שש עשרה, ואמרי לה: על עשרים וארבע. במתניתא תנא: על ששים. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה... רבה בר עופרן אמר משום רבי אליעזר, ששמע מרבו, ורבו מרבו: מאתים".

המתבונן בדרשת חז"ל מבין מייד שאין דברי הגמרא כפשוטם. ודאי אין הכוונה שהשרביט של אחשורוש התארך לשישים או למאתים אמה!

מוכרחים אנו לומר שיש כאן עומק בדברי חז"ל וכדברי הרמב"ם:

"כי תוכות דברי תורה הם המרגליות, ופשוטו של כל משל אינו כלום. ודמותם הסתר הענין הנמשל בפשוטו של משל, כמי שנפלה לו מרגלית בביתו והוא בבית אפל בלא כלום... שהוא לא יראנה ולא ידע בה וכאלו יצאה מרשותו, כי נמנעה ממנו תועלתה עד שידליק הנר"... (פתיחת המורה נבוכים)

יש להזכיר שרש"י בפירושו למקרא התקשה מבחינה דקדוקית בפירוש השני שכן על פיו היה צריך להיות דגש באות מ' של "אמתה". ראב"ע הוסיף להקשות שהמילה "אמה" בתורה, פירושה מידה- ולא זרוע.

יש להקשות עוד היכן רמוזים דברי השפחות ועונשם שבא גבריאל והרג אותם?[1]

נראה לומר שחז"ל דייקו דבריהם מכך שבתחילה מוזכרות "נַעֲרֹתֶיהָ" של בת פרעה ולאחר מכן מוזכרת "אמתה". לכאורה גם בהצלת משה היה ראוי לומר "ותשלח אחת מנערותיה". מכך נראה שחז"ל הסיקו ששפחותיה נעלמו להם פתאום וודאי זה בגלל שניסו לעכב את הצלת משה[2]. אך לא זו בלבד שלא מוזכרות נערותיה, במקומם מופיעה עכשיו "אמתה".

המדקדק בלשון התורה יראה שכאשר מדובר באשה יהודייה היא נקראת "אמה"- וכלשון חז"ל "אמה העבריה" וכאשר מדובר בגויה היא נקראת "שפחה"- שפחה כנענית[3]. על פי זה יש להקשות איך נאמר כאן "אמתה" הרי מדובר בשפחה- גויה!

על כן חשבתי לומר שיש קשר לשוני בין המילה "אמה" מלשון שפחה למילה "אֵם". ומצאתי סיוע לדברי מדברי הירושלמי (סוכה פרק ה', הלכה ד'):

"ויאמר דוד... ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. שאינן אמהות אלא אימהות".

ופירש שם העלי תמר:

"נראה לבאר עפי"ד הכתב והקבלה בפרשת המשפטים וז"ל: ...השפחה מוטלות עליה העבודות הקשות והפחותות שבבית, והאמה אין עליה רק עבודות הקלות והשגחה על סדר תקון הבית, כלומר אם הבית... ולפי הירושלמי נראה שהשם אמה למשרתת ישראל נגזר מאם, והוא תואר הכבוד שאיננה שפחה הדיוטית אלא אם בישראל. ולפי"ז ביאורו עמם אכבדה שאינן אמהות, כלומר שפחות הדיוטות, אלא אימהות שנקראו כן משום שהן אימהות בישראל"...

נראה שגם לפירוש "אמתה"- ידה יש כאן משמעות של "שפחה". התורה נקטה ותשלח את "אמתה" לרמוז על הנס האמיתי שהיה כאן- שבת פרעה התמלאה רחמים כרחמי אם, על התינוק היהודי שהיה מונח לו בתיבה. ותשלח את אמתה, אכן הכוונה לידה, אבל במשמעות של אמה- אמה העבריה, אם הבית הדואגת לכל צרכיו ומרחמת על כל אשר בו. ותשלח את אמתה- את האימהוּת שלה, את רחמיה הגדולים אשר השתרבבו ממנה הרבה על מנת להציל את משה[4]. גם לפירוש שמדובר בשפחתה צריך לומר שלאחר מיתת חברותיה, אותה שפחה נהפכה ל"אמה"- המרחמת ולכן הסכימה להציל את משה[5].

________________________

[1] אמנם הגמרא אומרת לפני כן "ונערותיה הולכות וגו' - א"ר יוחנן: אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר: הנה אנכי הולך למות" אך נראה שלא רק משום דרשה זו חז"ל דרשו כך.

[2] בדומה למה שאמרו חז"ל בסיפור על עבד אברהם שניסו להרעילו והמלאך החליף את הצלחות ובתואל מת ולכן אינו מוזכר אח"כ.

[3] אמנם לדעת האברבנאל (ויקרא יט, כב) "כל שפחה תקרא אמה ולא כל אמה שפחה" אך גם הוא מודה ששפחה היא לשון שפלות ולכן אמה- עבריה אינה נקראת שפחה. וכן מבואר באלשיך (שמואל א' כה, כ-כד; רות ג, ט-י), הכתב והקבלה (שמות כא, ז) והעמק דבר (בראשית טז, ט; ל, ג) שיש הבדל בין אמה לשפחה.

[4] ניתן אולי להביא לכך ראיה מדברי הגמרא במס' מגילה לגבי מתיחת השרביט של אחשורוש. נראה שגם שם נרמז הנס הגדול שאחשורוש התמלא רחמים שהתשפטו ממנו עד אליה. ואכן מבואר בדברי מהר"ל בספרו אור חדש על מגילת אסתר (ה, ב) שהמספרים המובאים בגמ' מסמלים את ההתפשטות המקסימלית לכל הצדדים, וודאי שאין הכוונה כפשוטו שהשרביט התפשט לכל הכיוונים.

[5] לפי דברים אלו ניתן לומר שדווקא הקושי הדקדוקי לפרש "אמתה"- ידה, גרם לחז"ל לדרוש את עניין השרבוב לומר שיש כאן משמעות של אמה- שפחה. לכן הגמרא הקשתה "ולמאן דאמר ידה, ליכתוב ידה!" ותירצה "הא קמ"ל, דאישתרבב אישתרבובי" וכן רש"י רק לאחר קושייתו על הפירוש "ידה" כתב "והם דרשו את אמתה- את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה", כלומר שדרשו כך מכח הקושי בפירוש אמתה- ידה.