מאמרים על פרשת משפטים

פרשתנו פותחת במצות שילוח עבד עברי: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם... וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".

הרמב"ן כותב שהתורה פתחה במשפט עבד עברי מפני שמצוה זו היא "זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם". (דברים טו, טו)".

דברי הרמב"ן צריכים ביאור, אמנם בעניין שילוח העבד מוזכרת יציאת מצרים וכך גם בדיבור הראשון של עשרת הדברות, אך מה הקשר בין הדברים?

בגמרא (קידושין כב ע"ב) מובאת הסיבה לרציעת האוזן: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו- ירצע".

לגבי הדלת והמזוזה מובא בגמרא: "ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'- ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם" (הדברים מובאים ברש"י על הפרשה).

גם דברים אלו תמוהים לכאורה, שהרי הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" כלל לא נאמר ביציאת מצרים ואף לא במעמד הר סיני. הפסוק בכלל נאמר בפרשת בהר (ויקרא כה, נה)![1]

לכן נראה לבאר, שבמעמד הר סיני נאמר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ה' הוציא אותנו מבית עבדים כדי שנדע שאנו כפופים אליו וחייבים לקיים מצוותיו. וכך כותב על פסוק זה הרמב"ן: "וטעם מבית עבדים - שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה).... אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלקיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי".

על פי זה כוונת המדרש שעם ישראל שמעו בהר סיני "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" וזה הוא עניינו של הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"- שהם עבדי ולא עבדים של המצרים[2].

לגבי הדלת והמזוזות נאמר "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" וכותב על כך רבנו בחיי: "אין הדם מונע הנגף ולא מניעתו מביא הנגף, אבל למדך הכתוב כי מי שהאמין בהקב"ה אמונה שלמה ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו וזבח בפרהסיא תועבת מצרים (כלומר את השה שהוא האליל של מצרים) ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף הרי זה צדיק ובטח בהקב"ה, ראוי הוא שיגין עליו מן הנגף והמשחית". וכך ביאר בעל הכתב והקבלה את כל הדינים של פסח מצרים[3].

על פי זה נראה לבאר שכאשר ה' ראה שעם ישראל בטחו בו ושמו את הדם על המזוזות והמשקוף ולא חששו מהמצרים הוא כאילו הכריז "כי לי בני ישראל עבדים" כיון שהם שומרים את מצוותיו ולא חוששים מאדוניהם המצרים, שהרי שחטו את האליל שלהם ועשו זאת בפרסום כל כך על ידי ששמו מדמו על פתח ביתם.

אמנם רק בפסח מצרים נצטוינו לתת מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. אך גם לדורות נשאר לנו דבר שירמוז על מסירותינו לה' ואמונתינו בו, והוא המזוזה שאנו קובעים בפתח ביתנו כאות על יחוד ה', ועל כך שאנחנו חייבים לקיים מצוותיו. כמו הדם שהיה לנו לאות על הבתים במצרים, וה' לא נתן למשחית לבוא אל ביתנו, כך גם על ידי המזוזה שבפתח בתינו ומראה על אמונתינו בה', המזיקים אינם שולטים בביתנו. המזוזה אכן נועדה גם להזכיר לנו את אשר קיבלנו על עצמנו ביציאת מצרים, וכמו שכתב הרמב"ן (שמות יג, טז) "כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו... מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות"[4].

דבר זה רומזים לעבד כאשר מגישים אותו אל הדלת ליד המזוזה. כך בעצם גורמים לעבד "להתכוון בעניינה" של המזוזה, ולהיזכר שהוא בעצם עבד לה' בלבד.

מכאן אנו לומדים על חשיבותה הגדולה של מצות המזוזה. כאשר אנו חונכים בית הדבר הראשון שאנו עושים הוא לקבוע בו מזוזה על מנת להכניס לביתנו את האמונה בה' ועל מנת ש"נתכוון בעניינה" תמיד בצאתנו ובבואנו. על ידי המזוזה אנו מודים שביתנו בעצם מוקדש כולו לצורך עבודת ה', ומתוך כך ממילא המזיקים אינם יכולים להכנס בבית זה.

________________________

[1] אמנם החזקוני מפרש שכוונת המדרש היא לא שפסוק זה נאמר במעמד הר סיני אלא שנאמר בפרשת בהר עם שאר המצוות שנאמרו לאחר קבלת התורה בהר סיני, אך לגבי הדלת והמזוזות הוא נשאר בקושיה, ולכן נראה יותר שחז"ל רמזו בשני המקומות לאותו עניין.
[2] ברמב"ן הוזכר טעם נוסף להקדמת מצות שילוח עבדים: "ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי". ונראה לבאר שבפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" יש הדגשה וחזרה על כך ש"עבדי הם" ומזה דרשה הגמרא "ולא עבדים לעבדים". היינו יכולים לחשוב שניתן להיות עבד גם לה' וגם לבשר ודם, והתורה באה לשלול זאת ולומר שעם ישראל יכולים להיות עבדי ה' בלבד. נראה שכאן נרמז העניין השני שהוזכר ברמב"ן, שמצוה זו היא זכר למעשה בראשית, שהרי התורה ציותה על שילוח עבדים בשנה השביעית על מנת שנדע שהם באמת לא שייכים לנו אלא לה' בלבד. כך גם בשבת נותנים את היום השביעי "שבת לה' " כדי להודות בכך שכל הבריאה היא מעשה ידי ה'. וכן בשמיטה אנו שובתים מעבודת הקרקע על מנת להודות שהקרקע אינה שייכת לנו אלא "לה' הארץ ומלואה".
[3] יש לדבר זה רמז גם בילקו"ש רמז קצז "והיה הדם לכם לאות לכם לאות ולא לאחרים לאות. ר' יצחק אומר לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ומעיהן מתחתכין". וכעין זה מביא הכתב והקבלה מהמכילתא.
[4] אכן לאחר פרשיית "שמע" הנכתבת במזוזה התורה מזהירה שמא בעקבות המגורים בבתים נשכח את ה'. "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹקֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:". על פי דברינו ועל פי פסוקים אלו ניתן להבין את סוף דברי הרמב"ן שפתחנו בהם לגבי מצות שילוח עבדים: "ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר "אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (ירמיה לד יג, יד), וגזר בעבורה הגלות (שם יז - כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמיטת הארץ (ויקרא כו לד - לה)". יש לציין שאת הפסוקים מירמיה אנו אכן קוראים בהפטרה של הפרשה מפאת החשיבות של עניין זה.