פנחס

הפרשת פותחת בשכרו של פנחס על מעשה קנאותו, ומיד אח"כ ה' מצוה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר..."

אנו מצפים כבר לשמוע על עם ישראל יוצאים למלחמה, אבל אז מי שמסתכל בספר התורה יראה דבר כזה: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל".

המילים "ויהי אחרי המגפה" נקטעות בהפסקה דוממת של פרשייה פתוחה, אשר נותנות לנו זמן להתבונן בציווי לצרור את המדינים, ולזכור את המגיפה אשר פגעה בחוטאים. טוב, בכל אופן, עכשיו בטח מונים את היוצאים לצבא על מנת להילחם במדינים... ואז פתאום אנו רואים מפקד מעניין. המפקד נעשה דווקא לפי משפחות השבטים, ולכל משפחה מתווספות אותיות י' ו-ה'.

כך גם האנשים אשר לא זכו להיות בספירה מוזכרים: "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" ולעומתם "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" וכך גם "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". בהמשך ישנו מפקד של הלויים, וגם שם לא שוכחים לציין: "וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' " ואם לא די בכך התורה חותמת: "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

בסוף המפקד הראשון אחרי שאנו בטוחים שאנו עומדים לשמו על יציאה למלחמה ה' מכריז: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" ואנו עומדים ותמהים וכי "מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל" (משלי יח, יח)?

לאחר מכן מופיעה פרשת בנות צלפחד, ענייני הנחלה, משה מתבקש לראות את הארץ לפני מותו, ומבקש שימונה לו מחליף. ה' מצוה על ענייני הקורבנות, ובפרשה הבאה מצווים על עניין הנדרים. רק אח"כ פתאום מגיע הציווי המיוחל לצאת למלחמה במדינים. ואנו עומדים ותמהים, מדוע היינו צריכים להתעכב עד עתה מלהילחם במדינים?

מוכרחים אנו לומר שהפרשיות שלפני המלחמה היו הכנה למלחמה במדין, אשר לולא הכנה זו לא היו יכולים לצאת למלחמה. עם ישראל התעכבו במדבר ארבעים שנה וכבר כמעט ושכחו את המטרה שלשמה הם הולכים. כאשר היעד אינו ברור ואין מספיק ציפייה אליו, ממילא אפשר להיכשל ולחטוא בחטאים שונים ולפספס את המטרה. לכן היה צורך לעורר בעם ישראל את הציפייה לקראת הכניסה לארץ כדי שהחטא לא יחזור על עצמו ולא יהיה מצב שיבואו למלחמה, יחטאו שוב ויכשלו.

אמנם עם ישראל נמנו כדי לצאת למלחמה, אך במנין זה הזכירו את מעלת המשפחות אשר הן שבטי י-ה, וכן היה חשוב לציין את מי שנכשל, מת ופספס את המטרה. לאחר המנין, נאמר לעם ישראל שלאלה שנמנו תתחלק הארץ וזאת המטרה שלשמה הם הולכים. כך גם בנות צלפחד הראו את חיבתם לארץ אשר חיזקה מטרה זו.

לאחר מכן, עם ישראל רואים את משה מתחנן לראות את הארץ ואינו זוכה לראותה, ומעביר את המנהיגות ליהושע, וכמו שמשה עצמו מספר בפרשת ואתחנן: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי... עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה...וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם... עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם..."

בהמשך פרשתינו מוזכרים הקרבנות, כיון שהשיא של הישיבה בארץ הוא ביהמ"ק והקורבנות המקרבים אותנו אל ה'. הקורבנות הוקרבו מכספי הציבור וכך גם התחזקה תחושת הערבות והקשר של עם ישראל ביניהם ובין ישראל לה' ולארץ ישראל.

פרשת הנדרים באה אף היא על מנת להראות את הערבות הזאת שהאב מתיר נדרי בתו, הבעל נדרי אשתו, החכם מתיר נדרי בני עירו וכן שלושה הדיוטות מתירים נדרים. בנוסף, מי שאינו עומד בדיבורו מביא חורבן לעולם, כמ"ש בגמ' (שבועות לט ע"א) ולכן לפני הכניסה לארץ יש להדגיש לעם ישראל את הענין הזה. מתוך כל הדברים האלה, כאשר המטרה לשמה הם הולכים היא ברורה, וכאשר עם ישראל חדורים באהבת הארץ ואהבת ה', וזוכרים את האנשים אשר פספסו את היעד, עם ישראל היו יכולים לצאת למלחמה ולתת נקמת ה' במדין. משום כך זכו הנלחמים לומר לאחר המלחמה: "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ"- "לא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה" (ע"פ רמב"ן).

אף אנו צריכים להתחזק באהבת הארץ ובחיבתה, בציפייה לבנין בית המקדש, וכך נזכה שלא יפקד ממנו איש "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי... צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:

המדרש מתאר איך שהבנות פיתו את עם ישראל בשלבים. בהתחלה היו בנות זקנות שהציעו להם לקנות חפצים, ואז פיתו אותם להכנס פנימה לחנות ושם היתה נערה צעירה ואח"כ אף היא פיתתה אותו וקרבה אותו עד אשר החטיאה אותו.

חטא גדול אינו מגיע בבת אחת. בתחילה יש פיתוי קטן ואח"כ הוא גדל והולך עד אשר מידרדרים לפי פחת. מלבד מה שאנו צריכים להזהר מדברים קטנים אשר מפתים אותנו לחטוא ועבירה גוררת עבירה, עלינו ללמוד מכך לצד השני. כאשר רוצים לעשות שינוי ולעבוד את ה' בצורה נכונה, אי אפשר לעשות הכל פתאום בבת אחת. ניתן להתחזק בשמירה על קצת יותר צניעות ולהקפיד מעט יותר על דברים מסויימים בהדרגה ומצוה גוררת מצוה.

מצד שני אנו צריכים ללמוד ממעשהו של פנחס. פנחס היה עלול לחשוש מאוד מלעשות את המעשה שעשה. אמנם פנחס עשה את רצון ה' אבל היו עלולים להסתכל עליו בצורה מאוד שלילית וקשה. פנחס לא התחשב במה שיגידו ובמה שיקרה, אלא היה אכפת לו רק לעשות את רצון ה'. כך עלינו ללמוד ממנו לעשות את רצון ה' ולא לחשוב מה יגידו עלינו ואיך הסתכלו עלינו. ברגע שאדם פועל בצורה נכונה, ועל פי מה שהוא באמת חושב שנכון, אנשים דווקא מעריכים ומכבדים אותו יותר.

"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך" (רמ"א או"ח סי' א, סע' א' ע"פ הטור).