מטות

כתוב בפרשה: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד... וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה... הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה..."

משה מגיב על כך בצורה מאוד חריפה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל..."

ויש להבין, מניין היה לבני גד ולבני ראובן מקנה כל כך גדול? כמו כן, מדוע משה כעס עליהם? הרי השטח הזה באמת התאים להם, ואם משום שהוא בעבר הירדן, הרי בכל מקרה הוא היה צריך להתחלק בין השבטים[1]!

אם נדייק בפסוקים נראה שפרשייה זו פותחת במילה "ומקנה" עם ו' החיבור וזה רומז שיש קשר למה שכתוב לפני כן, וא"כ אפשר לומר שהמקנה הגדול הגיע לבני גד וראובן מהמלחמה במדין. כך אכן אומר המדרש (במדבר רבה כב, ח): "תדע לך כשביקש שיעשירו בני ראובן ובני גד הפיל את המדינים לפני ישראל כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן, מה כתיב למעלה וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם ואח"כ וּמִקְנֶה רַב".

אך איך בעצם ניתן לומר כך, הרי כל הבהמות שנלקחו מהמדיינים התחלקו בשוה בין כל העם, ואיך בני גד ובני ראובן קיבלו יותר מהאחרים[2]?

התשובה לכך טמונה בפסוק "אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ" וכן "וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא". מכאן אנו לומדים שרק את הבהמות חילקו בשוה אך את התכשיטים ושאר המטלטלין אנשי הצבא בזזו לעצמם. בהמשך הפרשה רש"י כותב שבני גד וראובן היו מהגיבורים של ישראל, וא"כ בודאי הם הרויחו הרבה שלל וע"י זה הם קנו את כל הבהמות מעם ישראל[3]. עכשיו מובנת תגובתו של משה שרואה את רצונם הגדול להיות בעלי מקנה ומבין שתאותם גרמה להם לרצות להישאר באותו שטח לצורך מקניהם.

המדרש (שם ט) חותם את דבריו על פרשתינו כך: "אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה עליהם נאמר: נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ (משלי כ,כא)". כלומר, כיון שהם שקיבלו את נחלתם במהירות ובהלה לפני כולם -אחריתה של אותה נחלה לא תבורך ולכן הם גלו לפני כולם. הבעל הטורים על הפרשה כותב שהכתיב של המילה "מבהלת" הוא "מבחלת" משום שהם גלו ח' שנים קודם לשאר השבטים[4]. נמצאנו למדים שכיון שבני גד ובני ראובן קיבלו נחלתם בקלות ובמהירות לכן לא הייתה בה ברכה.

הרלב"ג בפירושו לספר משלי מבאר את כל הפסוקים כמשל על ענייני החוכמה, וכך הוא כותב בפירושו לפס' זה:

"הנה הצלחת הנחלה היא נבהלת בראשונה כי היא באה לאדם תכף ובזולת עמל ולזה תמצא כי אחריתה לא תבורך כי מפני שלא עמל בה היורש לא תיקר בעיניו ולא ישתדל מאד לשמרה ובזה האופן ישחית נחלתו בקלות וזה דבר מפורסם מאד מענין הירושה והנחלה והנה העיר בזה כי הקנינים מהחכמה אשר יעמול האדם יותר בהשגתם הם יותר יקרים מהמושכלות אשר יגיעו בקלות וההצלחה המגעת מהם היא יותר עצומה ואשר ירצו להשיג ההשגות בזולת עמל וחקירה ושקידה הנה אחריתה לא תבורך כי זה יהיה סבה אל שישתבשו בהשגותיהם ולא יקנו מהם הצלחה כי אם הפכה".

דברים אלו מתאימים להמשך דברי המדרש "ואיזה הוא עשיר? השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". וכמו שפירש הרב חיים גולדוויכט זצ"ל, שהעשיר האמתי שמח בחלק שהוא עצמו יגע וטרח בו, והוא יגיע כפיו.

מדברים אלו אנו לומדים שיש לעמול מאוד בלימוד התורה, והעמל הוא ע"י שמתאמץ להבין את הדברים לבד ללא ספרי ביאורים וקיצורים. כמו כן, העמל הוא ללמוד את הדברים בעיון כדי להגיע להבנה הטובה ביותר, וכך מובטח לאדם שיצליח בלימודו והוא לא יאבד ממנו בקלות.

"רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התורניים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תימדדנה על פי כמותם כי אם על פי איכותם, על פי עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה, על פי גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ה' הטהורה. ובזאת יהיה מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט, כי על-ידי היגיעה ועבודה שכלית מתעלה האדם למידות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו. על-כן תצא מהלמוד שעל-ידי היגיעה דווקא עומק ההבנה והידיעה הברורה עם הפעולה הרצויה לעבודת ה' ויראתו וכל טהרת המדות. אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים, עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו. ע"כ חמאה של תורה, הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת ה' ודרכי קודש במי תמצא, רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל, וקנה אותה בדרכים כבושים שע"י יגיעה ועבודה רבה, שעמדו לו להתרחק מן הילדות וכל געגועיה, לבלתי קנותם בדרך שעשועי ילדים, כ"א מקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ע"י רב עמל ויגיעה, יהיה לו המזון הקל והנח למורת רוח. וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, שישמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש" (עין אי"ה, ברכות סג ע"ב)

_________________________

[1] אף אם נאמר שהקפדתו הייתה על כך שהם לא רצו להשתתף במלחמה, מ"מ מצינו במדרשים שאפילו שהם בסוף הסכימו להיכנס ולהילחם היה פגם בכך שהם לקחו את אותה נחלה.

[2] לכאורה מכח שקושיא זו מוכח שהמקנה היה להם גם לפני המלחמה ולכן רש"י בפרשת בהעלותך הביא מכאן ראיה שהיה לעם ישראל בשר ותלונתם בעניין זה הייתה לשוא.

[3] כך נראה גם מדברי האור החיים שכותב: "וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים" (ודאי אינו מתכוין לבהמות שהרי הם התחלקו בשווה, אלא על כרחך כנ"ל).

[4] ראב"ע שם פירש שהכתיב "מבחלת" הוא משום שנחלה כזאת (שלפירושו שם מדובר בנחלה גזולה) היא נמאסת ונגעלת מלשון "בחילה".