קרח

*מאמר זה נכתב בשנה שעברה (תשפ"א) רגע לפני הקמת הממשלה שעכשיו קורסת לנגד עינינו. אכן כעת מתברר שאותם אנשים אשר לקחו לעצמם את המנהיגות אינם ראויים לכך כלל.

פרשת קרח פותחת בהתקהלות קרח ועדתו: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ".

קרח ועדתו מתקהלים ומפגינים כנגד משה ואהרון "רב לכם" יש לכם יותר מדי, אתם הרבה שנים בשלטון! כולם קדושים! למה דווקא אתם המנהיגים? מבעד למילים אלו מסתתרת בעצם דרישתם לקחת לעצמם את כל הגדולה.

לעומת זאת, המנהיגים הראויים באמת אינם רוצים לקבל את השררה על עצמם. "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם" האות א' במילה "קוראים" היא נחה, והמילה נקראת "קורים". נרמז כאן בעצם שאף שמשה, אהרון ושמואל "קראו" אל ה', הם הרגישו שהם לא ראויים וקריאתם היא רק עראית ומקרית. באופן דומה אומר בעל הטורים בתחילת ספר ויקרא:

אל"ף דויקרא זעירא. שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" לשון מקרה כאילו לא דבר הקב"ה עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג ד), כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר...

גם כאשר משה נבחר להיות מנהיג הוא אומר:

"בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח:

לא רק משה, אינו מבקש גדולה אלא גם אהרון: "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ"- "לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה" (רש"י שם). ומשום ששמח בגדולתו של אחיו, "משם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב" (רש"י שם).

כך גם שמואל היה עניו מאוד. בפעם הראשונה שה' מתגלה אליו מסופר כך:

וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְּנִי כִּי קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב: וַיֹּסֶף ה' קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב: וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת ה' וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר ה': וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר: וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ: וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: (שמואל א ג, ד-י)

שמואל לא העלה על דעתו שה' יתגלה אליו ולכן כל פעם חושב שעלי קורא לו. גם כאשר עלי אומר לו לומר "דבר ה' כי שומע עבדך" הוא עדיין מהסס ואומר רק "דבר כי שומע עבדך" "ולא הזכיר שם מקום כמו שציוהו עלי, אמר שמא קול אחר הוא" (רש"י שם).

אך יש אנשים שאינם ראוים לגדולה אלא מבקשים אותה לעצמם. אנשים כאלו, לא משנה מה יתנו להם זה לא יספיק:

"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' "

ולעומתם:

וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו: "הלא לא בקש הגדולה ולא לקחה מעצמו" (בכור שור).

המנהיג צריך לזכור שהוא בא להיות שליח הציבור ולא בשביל לקבל "כסא" ולהיות בשלטון: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה" (הוריות י ע"ב).

"מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם" האות א' במילה "קוראים" היא נחה, ולכן היא נקראת "קורים". ניתן להסביר זאת על פי מה שאומר בעל הטורים בתחילת ספר ויקרא:

אל"ף דויקרא זעירא. שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" לשון מקרה כאילו לא דבר הקב"ה עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג ד), כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר...

נראה שגם בפסוק הנ"ל נרמז שאף שמשה, אהרון ושמואל "קראו" אל ה', הם הרגישו שהם לא ראויים וקריאתם היא רק עראית ומקרית.

להרחבה בעניין תכונתם של משה, אהרון ושמואל עיין במאמר "מי ראוי להיות מנהיג?"