במדבר

ספר במדבר פותח במפקד של עם ישראל אשר נעשה בא' באייר. מרוב הרגלנו איננו שמים לב שיש בכך דבר מאוד מפתיע. בתאריך זה המשכן כבר עמד על תילו, ובפרשה מתואר סדר נשיאתו בזמן המסעות. אך בפרשה הבאה, פרשת נשא מסופר על חנוכת המשכן אשר החלה בא' ניסן. הגמרא (פסחים ו ע"ב) אומרת על כך: "זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה". אך אנו צריכים להבין, מה 'זאת אומרת' אין מוקדם ומאוחר בתורה? למה התורה משנה את סדר הדברים, ולא מספרת אותם כפי הסדר שהיה במציאות?

התשובה לכך היא שכל שינוי של התורה בסדר הדברים בא ללמדנו דבר מסוים. כאן התורה רצתה לפתוח את ספר במדבר בסדר המופתי של עם ישראל החונים מסביב למשכן. התורה רצתה ללמדנו על חיבתם של ישראל אשר נמנים בכל שעה, ואולי יותר מכל על הדבר שנמצא במרכז החיים של עם ישראל- המשכן. כל חייהם של עם ישראל היו סביב המשכן, עבודתו וקורבנותיו. גם התורה שמשה לימד את עם ישראל נאמרה לו מבין שני הכרובים אשר נמצאים באוהל מועד. שבט לוי אשר סביב המשכן, היו מלמדי התורה לעם ישראל.

התורה מצווה למנות את עם ישראל מבן עשרים שנה ומעלה "כל יוצא צבא בישראל". משום ש"בן עשרים לרדוף" (אבות ה, כא) והם ראויים לצאת להילחם[1] (מכאן רמז לגיוס בשיעור ב'...). אך שבט לוי אינם נמנים עם ישראל. לשבט לוי מיועד תפקיד אחר אשר איננו צבאי. כן, הם פטורים מגיוס, אך רק משום שיש להם תפקיד גדול יותר, וכדברי רש"י: "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו".

שבט לוי נמנים בשני מניינים. מניין ראשון- "כל זכר מבן חודש ומעלה" כל הנמנים פדו את הבכורות של עם ישראל, ונכנסו במקומם לעבודת המשכן, אליה הוקדשו מגיל חודש. המנין השני הוא "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד". ובמקום אחר הוא אומר: "מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". "מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד" (רש"י).

מה עושה הלוי בגיל עשרים? התורה לא אומרת לנו, אבל נראה שגם אז הוא לומד. בתחילה הלוי לומד תורה ובגיל עשרים וחמש לומד את הלכות העבודה בבית המקדש. שבט לוי צריכים לדעת את התורה על בוריה על מנת שיוכלו להורות את בני ישראל. משום כך לא נאמר עליהם "כל יוצא צבא" אלא "כל בא לצבא" שהרי אינם יוצאים החוצה להגן על עם ישראל אלא באים פנימה לתוך המרכז של עם ישראל, הוא מקום המקדש והתורה.

הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הל' יב-יג) כותב על כך: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל..."

הרמב"ם מוסיף ואומר: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

את דברי הרמב"ם ניסו לבאר בדרכים שונות, על מנת לומר שאין ללמוד מדבריו לפטור בחורי ישיבה מגיוס. אך דבריו הפשוטים של הרמב"ם מורים לנו שיש יחידי סגולה אשר מסוגלים ורוצים להקדיש את חייהם ללימוד תורה, והם אינם צריכים להתגייס. הגיוס שלהם הוא בכך שהם משקיעים את חייהם על מנת ללמד תורה את עם ישראל[2]. וכך כתב הרש"ר הירש (במדבר א, ג): "ברור מכל המקומות האלה, שזו הוראת "צבא": המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את עבודת הכלל... וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר בשירות מלחמה. אלא "יצא צבא בישראל" הוא כל אדם, המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור... ולפיכך בפרשת הלויים (להלן פרק ד) לא נאמר "יוצא צבא", אלא "בא לצבא"; שכן כל חיי הלויים הם קודש לעבודת הכלל".

כדברים אלו כתב הרב זלמן מלמד (תחומין כרך ז, עמ' 330-334): "....מתוך הדברים האמורים מגיעים אנו לשתי מסקנות: האחת - יש צורך לאומי בגדולי תורה במדרגה היותר שלמה. השניה - על מנת למלא צורך זה יש הכרח לאפשר לראויים לכך להיות פנויים ללמוד התורה ולהסיר מהם בשנות למודם כל עול נוסף. וכבר נשאלה השאלה בפגישה שנתקיימה בין נציגי ראשי הישיבות וועדת שרים. מורנו ורבנו אמר בפגישה זו בערך כך: האינטרס של כולנו, כל ישראל, הוא תקומת הצבא ותקומת התורה. קיום הישיבות נוגע לא רק לנו, אלא לכל הדעות זהו עניין אלמנטרי יסודי לכל אדם בישראל. הכרח הוא לגדל גאונים וצדיקים אנשי חזון גדולים. זה נוגע לכל העם, ומכאן המשך קדושת המשק והנשק. לאור האמור הרבה דרכים בעבודת ד', ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים. ולכן, אותם שנדבה רוחם והבינם מדעם לעמוד לפני ד' לשרתו... ומתאימים הם לכך במידות ובכשרונות, יש לעודד אותם לקבוע עצמם באוהלה של תורה, מהם, יהיו גדולי תורה ומנהיגים רוחניים אשר ירוממו את האומה בתחייתה. הכיוון המרכזי הזה בחוגים שלנו זקוק ליתר תשומת לב והדגשה לפי ערכו הרב. ויש אשר לפי תכונתם נכון לכוון אותם, לאחר ביסוסם ביראת שמים... לצאת לצבא ולאמץ את רוחם לעשות חיל בצבא ישראל אשר הוא צבא ד'. ויש כאלה אשר לפי תכונתם מתאים להם השילוב של ישיבה וצבא"[עיין הערות 2- 3].

נחתום בדברי הגמרא (מכות י ע"א), אשר מתאימים ביותר לימים אלו: "א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה". יום שחרור ירושלים המתקרב, צריך אולי להזכיר לנו שהמהות של עם ישראל היא לימוד התורה ודבר ה' היוצא מהעיר ירושלים הנמצאת במרכזם של עם ישראל.

_________________

[1] כך כתב מהר"ל בספרו דרך חיים על דברי המשנה: "ואמר בן עשרים לרדוף, פירושו לרדוף את אחרים כי עד עשרים שנה אינו קל לרדוף, פירוש שהוא רודף את אחר ולמשול עליו. ולפיכך אצל מלחמה שיש לו לאדם לרדוף אחר שונאיו ולמשול עליהם דכתיב (ויקרא כ"ו) ורדפו מכם חמשה מאה וגו' איכה ירדוף אחד אלף וגומר, אין האדם יוצא למלחמה לרדוף עד שהוא בן עשרים שנה כי אז האדם מבקש לנצח ולמשול על אחר, וזה הוא דווקא כאשר הוא בן עשרים שאז מתחדש בו כח שהוא מבקש למשול".

[2] יש שרצו לומר שאף שניתן לפטור ת"ח מגיוס, אין מדובר במלחמת מצוה, והרי המלחמות של הצבא הן מלחמות מצוה! נראה שאף אם נאמר כך, הדין המחייב את כולם להשתתף במלחמה ודאי נועד לכל אחד לפי העניין שלו, ותלמידי החכמים בזמן המלחמות צריכים להגיע על מנת לחזק את רוחם של החיילים וכעין כהן משוח מלחמה וכדו'. כמובן שיש כהנים הקבועים בתפקיד זה, "רבנים צבאיים" אשר הם כדוגמת כהן משוח מלחמה, אך בשעת מלחמה גם שאר תלמידי החכמים נצרכים לעזור להם בכך. בכל אופן ודאי אין מכאן לימוד לגוף מעשה המלחמה שאינו מתאים כלל לכל אחד, בטח שלא למי שעוסק כל היום בתורה וההכשרה הצבאית תפגע בלימודו. בפרט הדבר אמור לגבי בחורים אשר אינם מתאימים מבחינת כושר גופם לעשיית מלחמה, ומוטב שישארו ללמוד תורה מללכת לצבא למקום מבודד מהחברים בישיבה, ללא מסגרת דתית, באופן אשר לצערנו באופן זה הרבה פעמים גורם לבחורים לסור מדרך הישר. בנוסף, נראה שאדרבא בשעת המלחמה יש צורך בהתחזקות בלימוד התורה על מנת שעם ישראל ינצחו בה, ולכן יש צורך בת"ח שימשיכו בלימוד תורתם וכדברי הגמרא שהבאנו בסיום המאמר. וכבר האריך בדברים אלו הרב קנייבסקי בביאור ההלכה על דברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש. וכן כתב הרב קוק במכתב נגד גיוס לצבא הבריטי: "אמנם ללחוץ תלמידי חכמים לבטל תורתם וללכת למלחמה, או לשום עבודה חמרית אחרת, זה אסור בכל עת" "והכל סובב הולך על היסוד הגדול הזה שהצלחת המדינה ונצחון המלחמה עצמה – קשורה הרבה בעבודה הרוחנית שהיחידים שבבני המדינה המיוחדים לעבודת שמים – ממשיכים את עבודתם הקדושה בתורה ובעבודת השם הנחוצה להתקדם תמיד בדבר יום ביומו, על כן תלמידי החכמים העוסקים בתורה הם הם מגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי - לא פחות וגם יותר מכל החיל הלוחם".

[3] כך גם כתב הרב יעקב אריאל (הלכה בימינו, שער א- תלמוד תורה, עולם התורה הציוני-דתי): "אילו זכינו, היו בחורי הישיבות לובשים מדים, ובפקודת הצבא היו יושבים ולומדים תורה (כשבשעת מלחמה ממש היו המתאימים לכך יוצאים לחזית; והאחרים, המסוגלים להתמיד גם בשעות אלו, או מי שאינם כשירים למלחמה, שומרים על גחלת התורה והתפילה). משלא זכינו, נוצר קרע בנפשם של צעירינו. מצות השירות הצבאי מחייבת את התגייסותם, ומצד שני, חובת ההתעצמות הרוחנית – שהיא נחלת מעטים יחסית, שעליהם רובצת כל האחריות להמשך השושלת של לימוד התורה לדורת הבאים – לוחצת על שקידה בתורה.... אולם מן ההכרח להוסיף ולומר, אמנם תלמידי חכמים גדולים יכולים לצאת גם מישיבות הסדר... אך גדולי תורה ברמה של פוסקי הדור, ענקי רוח, גאונים הבקיאים בכל מכמני התורה – יוכלו לצמוח רק מתוך שקידה עצומה של עשרות בשנים. לאלו יש צורך בהסדר מיוחד, שיצמצם, ובמקרים מסוימים אף יוותר לגמרי, על השירות הצבאי. בלעדיהם לא יהיה קיום גם לישיבות ההסדר".וכן נכתב במאמר 'תורה ומדינה הלכה למעשה- שיוויון בנטל- בדבר חובת גיוסם של תלמידי הישיבות לשירות צבאי' המופיע באתר של מכינת עלי: "ישנם ת"ח מופלגים בחכמה, שכל יציאה שלהם מבית המדרש קצרה ושולית ככל שתהיה, תפגע בלימוד התורה שלהם, ולא יחזרו ללימוד כמות שהיו רגילים לפני יציאה זו. אנשים מעין אלו, ראוי לפטרם כליל משרות צבאי, משום שכל שרות קצר ככל שיהיה, יגרום ללימוד תורתם לרדת איכותית וכמותית, לא רק בזמן השירות, אלא גם לטווח ארוך. על ת"ח כגון אלו סבר הרצי"ה, שהיה מגדולי הסוברים שת"ח צריכים לקחת חלק במלחמת מצווה, שאינם צריכים להתגייס כלל ועיקר. ומן המפורסמות הוא, שאחר שיצא הרב דב ליאור לשירות שולי וזניח של חודש ימים בצבא, אמר עליו הרצי"ה: כולו קודש חוץ מחודש, אותו חודש שיצא הוא מכותלי בית המדרש. לאמור שישנם יחידי סגולה, אשר אינם צריכים להתגייס כלל ועיקר מהסיבה הנ"ל. כמובן שכל דברינו הינם על תלמידי הישיבות, אשר לומדים מבוקר ועד ליל, ולא על כלל הציבור החרדי, שבו כידוע, ככל ציבור באשר הוא, לא כולם מסוגלים ללמוד כל היום, וממילא אינם עומדים בהגדרה הבסיסית של בני ישיבות כלל ועיקר. עליהם ודאי חלה חובת הגיוס במלא עוזה". ניתן לקרוא את הדברים בקישור הבא: https://www.bneidavid.org/DocsUpload/009708/Doc_9708.pdf