בלק

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי... וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה... וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם... וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי... לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם... וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה... וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה: וַיַּעַן בִּלְעָם... לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי... וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ... וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים... וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר... וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: מָה קַבֹּה אֶקֹּב לֹא אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'... וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

מקריאת פסוקי הפרשה עולות מספר שאלות:

1) למה לפעמים נאמר "ארה" ולפעמים "קבה"?

2) מה החטא של בלעם, הרי הוא עושה רק מה שה' אומר לו! ומצד שני, למה הוא בא אל בלק למרות שהוא יודע שה' לא יתן לו לקלל?

3) למה נעשה נס כזה גדול שהאתון פותחת את פיה להוכיח את בלעם?

4) מה משמעות המקומות שעברה בהם האתון? ולמה דווקא שלוש פעמים?

5) מה הקשר של הפרשה לחטא עם בנות מואב ובעל פעור המופיע בסופה?

ניתן אולי לפתוח פתח להבנת העניין על פי הנאמר בתורה: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף... כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, י-טו)

רש"י מפרש: "איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך. וכן הוא אומר, עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו (הושע ד, יב)... מנחש - פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו". הקסם והניחוש הם אם כן דרכים לדעת את העתידות, אך כמו שהנחש אינו הולך בדרך ישרה, אלא מתפתל בדרכו כך גם הניחוש הוא דרך עקומה לדעת את מה שיהיה. הדרך הישרה היא לפנות אל ה' ואל נביאו על מנת לדעת את הדברים שצריכים לדעת.

בדמות של בלעם אנו מגלים סתירה פנימית. מצד אחד הוא כמו נביא אשר יכול לפנות ישירות אל ה', אך מצד שני הוא "בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם" (יהושע יג, כב), וכך גם השליחים באים אל בלעם "וקסמים בידם" ובלעם עצמו הולך "לִקְרַאת נְחָשִׁים" ובעצם מתעלם ממה שה' אומר שיקרה. נראה אם כן שבלעם שומע לדברי ה', אך רק למה שה' אמר במפורש, כי כמו שאמרנו, בלעם אינו הולך בתמימות עם ה', אלא בעקמימות, ובדרך מתפתלת.

כאשר בלק אומר לבלעם "ארה לי את העם הזה" בלעם יודע שה' לא יסכים לו לזה, לכן הוא אומר לה' שבלק אמר לו "קבה לי" דהיינו תנקוב ותפרש את חטאיהם של ישראל וע"י כך תביא להם קללה. ה' כמובן יודע את כוונתו של בלעם, ומקיים בו "עם עקש תתעקש". לכן ה' עונה "לא תאור את העם", ואף מוסיף "כי ברוך הוא", דהיינו, אף אם תרצה לפעול בדרך אחרת, הדבר לא יועיל לך כי עם זה הוא ברוך. בלעם מבין שירדה לו האפשרות לקלל במפורש, ונשארה לו רק האפשרות לנקוב ולפרש את חטאי ישראל, אך הוא מעדיף להתעלם מכך שעם ישראל "ברוך הוא" ולנסות את מזלו, אולי יוכל ע"י נחשיו ודרכיו העקומות להזכיר את חטאי ישראל. לכן מכאן ואילך כל הדיבור הוא רק על הלשון של "קבה".

בשלב זה ה' מנסה להראות לבלעם שאין לו שום אפשרות ללכת בצורה עקומה נגד רצון ה'. הגמרא (מכות י ע"ב) אומרת "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: לא תלך עמהם, וכתיב: קום לך אתם". בלעם בחר ללכת בדרך עקומה, וכך ה' גם מוליך אותו בדרך עקומה ע"י אתונו שמעקמת את דרכו. אם נשים לב ישנה הקבלה ברורה בין שלושת הפעמים אשר נפקחו עיני האתון לראות את המלאך בדרך, לשלושת הפעמים אשר בלעם ברך את ישראל עד אשר אמר לו בלק "וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים". האתון היא בעצם הדמות של בלעם עצמו[1], אשר למרות רוב חמריותו, שורה עליו רוח ה' והוא פותח את פיו ומברך את ישראל. האתון כבלעם מנסה לסטות כל פעם מן הדרך ולא ללכת לכיוון מלאך ה'.

בפעם הראשונה כתוב "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה". המלאך בא להתריע על הנזק אשר עלול להגיע משינוי רצונו של ה'[2]. האתון בוחרת לברוח, ולהתעלם מהסימן הזה, ונכנסת לשדה. בלעם כועס על האתון אשר מכניסה אותו לדרך חתחתים ומנסה להחזירה אל התלם.

בפעם השניה כתוב "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" המדרש אומר על כך "א"ל הכרמים נמסרים לשועלים". דהיינו, המלאך רמז לבלעם שהוא שועל ערמומי ומנסה לחבל בעם ישראל שהם כרם ה'. הכרם נטוע שורות שורות, והשועל הערמומי מנסה לפגוע בו. המדרש ממשיך: "גדר מזה וגדר מזה- אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם שני לוחות אבנים כתובים מזה ומזה משני עבריהם". כאן נרמז בעצם לבלעם שיש דרך ישרה, ויש גבולות שאותם אסור לעבור. הדברים שה' אומר הם לא רק נקודות ציון, אלא הם דרך סלולה וגדורה. הרמז בלוחות הוא שהם חקוקים לגמרי משני עבריהם, ו"איך שלא תהפוך את זה" יהיה חקוק שם רצון ה', אשר אי אפשר לשנותו. כלומר גם אם תנסה לקרוא את זה בצורה אחרת, מהצד השני, לא תצליח לעשות זאת. למרות זאת האתון מנסה לנטות, וכך לוחצת את רגלו של בלעם.

בפעם השלישית הדברים יותר מפורשים, ואין אפילו צורך לדרשה "וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" מילים אלו מזכירות לנו ממש את דברי התורה "וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול" וכן אמר שלמה בחכמתו: "עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ: פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ: אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע" (משלי ד, כה-כז). הרמז אם כן ברור, יש דרך סלולה ואין לנטות מדרך ה' ימין ושמאל.

למרות זאת בלעם מעדיף להתעלם ולנטות מהדרך שלוש פעמים. כאשר בלעם מזכיר את נסיונו לעקם את דברי ה' הוא אומר: "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' ". בלעם בעצם מספר כאן שבתחילה בלק אמר לו "ארה לי" אך בסוף בלעם לא יכל לעשות זאת וניסה "לקוב" וגם את זה הוא לא יכל לעשות כי "לא זעם ה' ". וכך כאשר בלעם מנסה להביט בעם ישראל ולמצוא בהם פגמים הוא אומר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", וכן "וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו ... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". כמו כן בלעם עצמו נאלץ להודות שהדרך הנכונה היא הדרך של ישראל "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל".

בלק "הרוכב" של בלעם אשר נפגע מנסיונו של בלעם לנטות מהדרך אשר נהפכת להם על פניהם, מכה אותו בשבט פיו בכל אחת משלושת הפעמים "מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ", "גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ", "לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" (ע"פ עקידת יצחק שער פב)

בסוף הפרשה, בלעם מבין שהדרך הנכונה לפגוע בעם ישראל היא לגרום להם בעצמם לעקם את דברי ה'. עבודת בעל פעור נעשית באופן אשר נראה לכאורה תמים אבל בעצם היא ע"ז לכל דבר ועניין. זה הוא החטא של השטות אשר בשיטים, העיקום של רצון ה'.

על כך אומרת התורה: " לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (אלא תלכו בדיוק לפי מה שציויתי אתכם): עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

______________________

[1] עיין עקידת יצחק בראשית שער כא, ומהר"ל בפירושו דרך חיים על מסכת אבות פ"ה משנה יט ושניהם התנבאו בסגנון אחד על כך שאברהם רכב על חמור דהיינו על החומריות אך בלעם עצמו היה במדרגת חמור ולכן רכב על אתון נקיבה, שכן לזכר יש חיבור עם הנקבה.

[2] המילים "חרבו שלופה בידו" מופיעות גם בספר יהושע, ועל פי הגמרא (תענית ג ע"א) המלאך הוכיח את יהושע על ביטול תורה, כמו כן מילים אלו מופיעות לאחר שדוד מנה את העם ישראל שלא כדין, והמלאך בא וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים.

מן ארם שלחו בלק

איש ערמומי חלקלק

לכה ארה לי את העם

אולי אוכל לבולעם

לא קַבֹּה א-ל לכן לא אקֹב

ומה אזעום על זרע יעקב

חבל על כוחה של נקבת החמור

אשר ידבר ה' אותו אשמור

אם תלך כבד אכבדך

וכסף וזהב אמלא ביתך

קלל אומה זו ובולקה

שלא תשאר אפילו חלקה

כאשר הפציר בו ללכת- נאות

עבר מכשולים וראה מראות

רגלו נלחצה ואתונו הומתה

נפשו רצוצה ועינו הושחתה

ידע כי הדבר בעוכריו

כי עַם זוּ ארורים אורריו

ולבלק הזהיר- אל יתהלל

לפני שאותי ישמע מקלל

חפץ לקלל ויצאה ברכה

כל מילה הייתה הפוכה

לבלעם ובלק נעשתה מבוכה

כי שם ציוה ה' את הברכה

זכור נא עמי מה עליך יעץ

אותו רשע שבחרב ננעץ

נכשלו בעריות ובבעל פעור

בדבר בלעם בנו בעור

קרבו בחוץ לנשים הזקנות

כלי פשתן מהן לקנות

בדעתם אפילו לא עלה לזנות

בפנים עם אותן הבנות

שיער הנשים שאינן מבנות ברית

אולי בכלל הוא פאה- נוכרית

הן הנה היו תמימות למראה

ואיך אחטא האיש משתאה

וכך על עצמם הביאו קללה

בגלל בת שכבודה חיללה

ודאי היו למכביר תירוצים

אך בסוף ניגפו על מעשה שיקוצים.