יוסף חרמוני

המשולש הנצחי: ספטמבר 1949 – יוני 1950

בילדותי אהבתי לאהוב. בנות וגם נשים. היום כל העייסק הזה כבר לא מקובל עלי, אבל כבר אין ברירה

אהובתי, רעייתי הראשונה, היתה רותי

את רותי אהבתי מאוד. ולא היתה זאת אהבת ילדים בלבד. חמדתי אותה, בדרכו של ילד בן שש עד תשע וחצי. רציתי לנשק אותה וללטף לה את הכתפיים

זה לא נורא העסיק אותי, אבל זה היה שם. רותי היתה גם אשתי. כלומר, התחתנו פעמים אחדות משך אותן שלוש שנות אהבתנו התמימה-או-לא-כל-כך

פעם גם התנשקנו: הלכנו, כנראה שלובי ידיים, ליד חבורת ילדים מכיתה ג' (אנחנו), ד', ה', ו'. יואב חורין הנהיג את משחק ה"דודס" שם, והוא הציע לנו עיסקה שאין לסרב לה: ריבוע שוקולד עבור כל נשיקה, מפה לפה, שנרביץ מול הפרהסיה הצוהלת שם. בוצע. אני חוזר, בוצע. ועוד היום אני שואל את עצמי מה היה מתוק יותר: הריבועים או הנשיקות

יופי של אהבה. רק מה? רותי אהבה אותי פחות. הוכחות? הנה הוכחה: פעם עשינו ברית דמים. דהיינו, דקרנו אצבעות ועירבבנו את הטיפות שזלגו מהן, אדומות כדם. ובאותו יום גם נתתי לרותי את השן - בואו נגיד שהיתה זו הראשונה - שנפלה לי. רותי נשבעה שהיא תשמור אותה לנצח. הנצח הסתיים בערב, כשהמכנסיים שבהם כיס שבו השן שלי הלכו לכביסה

הדרת נשים? הדרת האמינות ממיקום גבוה בסולם האמינות שלהן. זה מה שהיה שם

אבל אני אהבתיה. לא חדלתי. ולא חדלתי גם כשהתאהבתי נואשות במורה היפה כל-כך, תמר. היא יצאה לי ישר מהסרטים הרוסיים שכבר ראינו אז, וניבאה לי את הנשים הרוסיות הדשנות המחבקות אלומות שיבולים בחוברות "אגניוק", שאפגוש אחר כך בספריית איילת השחר. אהבָתי לאהובתי, מורתנו תמר, לא ידעה את נפשה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. וכך עברו עשרת החדשים שלנו עם תמר, ולבי עלי מר. תמר עזבה אותנו, אני נשארתי עם רותי אהובתי, אבל זכר האהבה הבלתי מושגת הראשונה עדיין עושה לי מכה קלה בכנף

ואת רותי אהבתי כל אותם עשרה חודשים. ביגמיסט הייתי. שבתי אליה מלא עזוז (היא לא ידעה דבר על מורתה-צרתה) והוספתי סוכריות נוספות לאוסף המשותף שלנו

עשרת החודשים האלה, ספטמבר 1949 – יוני 1950, היו עשרה חודשים של בלבול. אבל היה בהם גם לקח, והופקה מהן תובנה: נשים דעתן קלה. זו של הגברים עוד יותר, גם כאשר הגברים הם בני שמונה ותשע

רותי יקרה, התסלחי לי על פרימת קישורי לבי וחשיפתו כאן, באתר "ימים של תכלת"

ועוד התסלחי לי אחד: התסלחי לי, התמחלי לי, התשכחי לי את הנטישה הפחדנית-לכאורה שנטשתיך כאשר עברנו לאיילת? והרי לא היתה לי ברירה

צחקו עלי נורא כאן, בגליל, כשהלשינו עלי הבנים (מיכה? מושיקו? יהודה?) ש"יופסי היה חבר של רותי בבית השיטה". נכון, לא הייתי גבר ולא הייתי נאמן לאהבתי, לאהובתי, ולא עמדתי על שלי. אבל רותי, לא הייתי גבר. הייתי בן תשע וחצי, ועדיין לא היה לי שלי לעמוד עליו

ועדיין - את יודעת - את אשתי הראשונה. גם אם מחודש מאי הקרוב תהיי ניננית פוטנציאלית, כשיתחתן נכדך שקוראים לו... ואללה, שכחתי את שמו. זהו, מגיע לך. זה עבור מתת-הנצח, פנינתי החותכת או הלועסת, שנטחנה במכבסה

יופסי המכונה יוסף