רימון

המורה - רות רותם. המטפלת - יונה בוצ'ן. ברוך אנקורי, רחל מדני, משה דיין, מזל מזרחי, שמעון ארמה, עמוס גולדברג

.אבנר כהן, דן גורנשטיין ואחרים

קייטנה בחורבות הכפר טנטורה (נחשולים)

ילדי "רחה פרייר" – 1946-1950

'מחזור א

ביולי 1946, החליטה אסיפת בית השיטה לקלוט קבוצות ילדי "המפעל להכשרת ילדי א"י" מיסודה של רחה פרייר

דיקלה מיינרט, חברתה של רחה, יזמה את הרעיון. דובר בילדי א"י ממשפחות שמצבן הכלכלי קשה. וכך נחתם חוזה בין בית השיטה לבין "רחה פרייר" לעשר שנים, כל מחזור לארבע שנות חניכות בביתנו

בסוף 1946 הגיע מחזור ראשון בן כעשרים ילד בני 9 - 12

המחנכים היו עליזה חופרי ואלינקה אלקינד

הילדים היו זקוקים מכל בחינות לטיפול אינטנסיבי מאד, פיסי ורוחני. ההצמדה למשפחות נתקלה בקשיים. הילדים גרו בבתי האבן, ולמדו בכיתות נפרדות בביה"ס ומהם הוצמדו לכיתות ביה"ס

"כששבה שורי מיינרט מלימודיה הצטרפה לצוות המורים. חלק מילדים אלה הצטרפו לחברת נוער (ה') "אייל

מחזור ב' 1950-1956

הגיע ב- 1950. קיבלה אותם כמחנכת, יונה בוצ'אן וכמטפלת – רות פרסנר

'מצב הילדים היה דומה לאלה שבמחזור א

התנאים בבית השיטה לא היו קלים – היתה זו השנה הראשונה אחרי מלחמת העצמאות, תקופת הצנע והמחסור. ע"פ המסמכים עדיין היו ילדי רחה פרייר בביתה הספר (בכיתות שונות) עד 1956, כלומר עד תום התקופה שעליה הוסכם בחוזה

"ככול הכיתות וקבוצות הנוער ששהו בבית השיטה, גם קבוצה זו קיבלה שם - "רימון

"לאחר הפילוג ב - 1952, צורפו ילדי קבוצה זו, לקבוצת "מעין

סיפור אישי - רחל מדני - מאירון

בשנת 1949, בהיותי בת שש עליתי לארץ מעָדֵן, בעליה שנקראה ”מרבד הקסמים“. קודם לעלייתי נעשו ביהודי

עדן פרעות, שהחלו בעקבות הכרזת המדינה בישראל

הבריטים ששלטו אז בעדן הורו לנו לעזוב את בתינו, והגלו אותנו למחנה פליטים גדול, ”מחנה אולגה“, על שם הנדבנית שתרמה את הכסף למימון המחנה

היה זה מחנה אוהלים גדול שנוהל על ידי ישראלים. חייתי בו מגיל ארבע עד גיל שש. בתום התקופה הועלינו לארץ ונשלחנו למחנה עתלית

הגעתי לבית השיטה בגיל תשע. שובצתי בכיתה ג', בכיתת ”רימון“, כיתת הילדים שרֶחה פראייר הביאה מתל אביב. שמונה שנים חייתי בקיבוץ

אהבתי את החיים בקיבוץ, ויקרה לליבי המשמעות שהעניקו לי החיים האלה. צר היה לי מאד כשנאלצתי לעזוב בגלל אילוצים שונים

אני מרגישה שאידיאולוגית הייתי נשארת