דורית צמרת ארנברג

30.8.1942 5.1.2023

דורית נולדה בקיץ 1942 להדסה ולשמריה צמרת, ממייסדי קיבוץ בית-השיטה. כיוון ששמריה היה מפעילי המוסד לעליה ב’ והיה מבוקש על ידי הבולשת הבריטית עברו הוא והדסה זמנית לרמת-הכובש ונשאו שמות בדויים. שם נולדה דורית תחת שם המשפחה הבדוי דורית זהבי. עם החזרה לבית-השיטה נוספו לדורית אחיה: מיכל, אפרת ויאיר

את ילדותה עשתה דורית עם כיתת “מעין” שהתמזגה מאוחר יותר עם כיתת “עמלים” לכתת “יחדיו”. כבר מילדותה הצטיינה בכישרון כתיבה ואיור יוצאי דופן. יכולות שהשתבחו עם הזמן

את שירותה הצבאי עשתה ככתבת “במחנה נח”ל” ושם פגשה באורי ארבל. השניים נישאו ואחר פרק זמן בנווה-אור עברו לבית-השיטה. שם נולדה בתם רותם. מעט אחר-כך נספה שמריה ,אביה של דורית, בתאונת עבודה. דורית ואורי הרחיקו למלכיה ושם נולדה בתם חמוטל. שנתיים מאוחר יותר ב 1968 נפרדו השניים ודורית שבה לבית-השיטה

ב-1970 הכירה דורית, בשידוך של אחותה, את ניסן , שעלה מארצות-הברית כחלוץ וסוציאליסט לקיבוץ איילות. עם דורית עבר ניסן לבית-השיטה , השניים נישאו וכאן נולדו להם ילדיהם יואב ונועה. למשפחה הצטרף ג’רמי תלמיד הכתה האמריקאית כבן מאומץ

דורית הייתה למורה לאמנות ולמחנכת בבית-הספר המקומי, יצאה לעריכת עיתון “קיבוץ”, עיתון התנועה הקיבוצית, והסבה עצמה להוראת קולנוע . בתחום זה ריכזה את מגמת הקולנוע בתיכון “עמק חרוד”, הדריכה מורים ומורות , עיבדה תכנית לימודים לבחינת הבגרות ולימדה במכללות ובחוגי מבוגרים עד יומה האחרון

אך יותר מכל היו אלה פזמוניה של דורית במשך ששים שנים שהיו לפס הקול של בית-השיטה. לאלה נוספו איוריה ותרומתה לחיי התרבות של הקיבוץ

הרומן של דורית עם בית-השיטה ונוף העמק הזין והפרה את יצירתה השופעת. לא פעם ביטאה אהבתה זו באמירה על נוף זה שהינו היפה בעולם. בצד זאת תמכו דורית וניסן תמיכה ומעורבות עמוקה במחנה השלום והפיוס עם העם הפלשתינאי. ביטוי לכך היה לא בהפגנות בלבד אלא גם בהסעת חולים פלשתינאים ממחסומים לבתי-חולים בישראל. אף שמצאה עצמה לא פעם במיעוט עמדה על שלה וזאת מבלי לאבד ידידות גם עם החולקים עליה. האמפטיה והקשב האינטימי כלפי הזולת קנו לה את אהבת כל סובביה

מותו של ניסן בשלהי קיץ 2021 קלע את דורית למועקת בדידות ואובדן משמעות לחייה, הגם שידעה להסתיר זאת מחבריה. בהחלטתה להיפרד בעודה חיונית ופעילה הייתה נחושה והשאירה את אוהביה הרבים חסרים אותה עד מאוד

בת 80 הייתה במותה. יהי זכרה ברוך

פרידה אוהבת

ילדי ונכדי האהובים, אחיותי ואחי, בני משפחתי וחברים קרובים –אנא, קבלו את בחירתי להפרד עכשיו מכם ומן העולם

אתם, הקרובים לי ולנו כל-כך, יודעים מזה שנים את אי-ההתלהבות של אבא-ניסן ושלי מ”גיל הזהב”. לפני יותר מחמש שנים ניסחנו יחד מכתב-פרידה יפה. הוא מונח מאז על שולחן העבודה שלי, אפשר לקרוא בו כמה אנחנו שמחים ושלמים עם החיים שבחרנו לחיות, ועם רוב ההחלטות שקיבלנו לאורכם

חשבנו, רומנטיים שכמונו, להפרד מן העולם ביחד, בשעה שנבחר. אבל ניס יקירי הקדים – ואנחנו, כולנו, קיבלנו בכאב ובצער, אבל בהשלמה מלאה את בחירתו

עכשיו – ולמען האמת כבר ימים לא מעטים –אני פשוט רוצה להצטרף אליו, בטרם אהפוך לנטל על עצמי ועל היקרים לי. ומבקשת, בכל לבי ואהבתי, שתקבלו את בחירתי: למנוע מעצמי שנים מיותרות, בדיוק כפי שקיבלנו כולנו את הבחירה של אבא-ניסן: בהבנה, ובידיעה שאני שלמה לגמרי עם בחירתי

כולנו זוכרים את האמירה המחוייכת של סבתא חיה וסבתא הדסה, “צעירה אני כבר לא אמות”. אז עכשיו גם אני, סבתא דורית, כבר לא ממש צעירה

לאורך שנותי השתדלתי תמיד לנהוג על-פי השקפותי-שלי, גם כשלא היו מקובלות (ולכן, לרוב, הייתי במיעוט…). אולי גם לַשמיים המתקדרים על המציאות הישראלית יש חלק בתחושותַי העכשוויות. אני מרגישה עכשיו בבירור את העייפות מן העיסוק הבלתי-נמנע במצוקות הגוף המזדקן ונחלש, המוח והזכרון המתעמעם, והנפש הדועכת. “העיקר הבריאות”, לא היתה אף פעם אמירה שהזדהיתי אתה, תמיד חיפשתי – ומצאתי –עיקרים אחרים

הקרובות והקרובים לי יודעים, שעשיתי מאמצים רבים, לאורך זמן, למלא בעשייה ובתחושת משמעות את החלל שהלך ונפער בתוכי. לצערי, לא הצלחתי בכך, ואני מחליטה להסתפק בשמונים השנים שבהן חוויתי עשיה, אהבה ותחושת משמעות אמיתית

אני אומרת לכולכם, לכולכם – תודה עצומה על השנים היפות שחייתי ביניכם (לא כמו צמח בר), אומרת סליחה לכל מי שפגעתי בו מתישהו לאורך השנים, ועכשיו הולכת לדרכי. ונפרדת בחיבוקים ונשיקות לכולכם, אהובַי האהובים

חיו בטוב ובשלום, עשו טוב – אני בטוחה שכך יהיה

נשיקות שוב ושוב, ואהבה אהבה – מאמא-סבתא-אחות-חברה

דורית

“שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף” – פרידה מדורית

איך נפרדים מדורית הכל כה רגיש מפתיע ולא מפתיע, מציף ומסעיר בדמעות ותודות על כל שהביאה לעולם ולבית השיטה בפרט.

כל כך הרבה תחושות מחשבות, תהיות ושאלות עולות עם יציאתה מהעולם.

אתחיל בתודות – המון תודות:

תודה על עוצמתה השקטה, על הליכתה ללא חת בנתיב השלום, על רגישותה הרבה כלפי קטון הרמשים והרגבים, על הפרח העדין שהוגש לנו תמיד, כל עדינותה וצניעותה על שלל כישרונותיה- אמנות, ספרות, קולנוע והנגיעה הרגישה בכל כך הרבה חברים, תלמידים ואנשים.

תודה על ספרה – “מקום ואהבה” – אותו הקדישה לבית השיטה והגישה אותו באיור ידיה המגישות זר צבעוני והקדשה בכתב ידה המופלא, עם שפעת שירים ואיורים מקסימים ונגיעה בהומור עדין הנוגע בסבך החיים הקיבוציים שלנו באמירות מקבלות וסלחניות. דורית הצליחה להחליק אירועים דרמטיים כמו הפילוג והאיחוד עם תל-יוסף דרך נקודת ראות רומנטית- “התפלגנו – התאחדנו”, “השתדכנו ושמחנו”…

תודה על יכולתה להמשיך לשורר ולחיות את המקום בתנועה מתמדת של טיפוס על הגבעה, של התבוננות על “מרחב השדות הנפרשים“, ולראות את החיים כמסע, כחיפוש כיוון עם תנודות של “שעת רפיון ושעת כושר, עת יגון ופעמים גם אושר“…

פעמים רבות שאלתי את עצמי מה סוד הראייה הקלילה, האוהבת, המתעלה מעל נפילה לבורות מירמור וייאוש לאורך כ”כ הרבה שנות קיבוץ?…

ועניתי לעצמי, שבנוסף לגנים, לכישרון מסתתרת בתוכה אהבה גדולה למקום, אהבה שאינה תלויה בדבר. וכך הייתה לאורך כל השנים – צופה בו זמנית מתוך ומחוץ, שותפה פעילה ובאותה עת גם מתבוננת מהצד, חובשת משקפיים לא וורודות מדי אבל גם לא שחורות מדי, בראייה צלולה היודעת שהדרמות, הוויכוחים, המאבקים והעימותים שרוחשים כאן הם רק זמזומי כוורת, שבבוא היום – “הישן יביא חדש ועם כל העקיצות יש כאן קורטוב של דבש”.

ועוד תודות-

תודה על העקביות שלה בנקיטת עמדה ללא חת, על ההתמדה לאורך שנים במחאה בצמתים ועל הגשרים – נשים בשחור, נשים עושות שלום, היציאה מלבנון, הסעת חולים מהשטחים לבתי החולים. קריאתה מעומק ליבה ל”מיליוני שוחרי השלום” “נזעק ביחד בכל הכיכרות ברחבי הארץ האומללה שלנו- די למלחמות, רוצים לחיות סוף כל סוף בשלום!!!…”

תודה על אומץ ליבה להתייחס ברוח חדשה לתרבות האבל וההנצחה, בכתיבתה ב- 2013 :

נראה לי שהגיעה העת לשנות בהדרגה את המינון של האבל וזיכרון-המלחמות, השכול והמוות בטקסים שלנו – ושל ישראל בכלל. האבל על המתים – ובמיוחד חללי המלחמות, שבזכותם באמת אנחנו יכולים לחיות את חיינו, הוא מובן והכרחי. אך עם השנים הולך ומצטמצם בטקסים הפן של התקווה, הסיכוי והשאיפה למציאות שאינה לוחמת ומקריבה חיים שוב ושוב, וחסר ביטוי לשאיפה לחתור לעתיד של חיים, ושמחה, ושלום ואי-אלימות.”

תודה על הרגישות, האנושיות, האיכפתיות, המעורבות ללא הנחות, אהבת האדם והאדמה וכל יציר נברא.

ומשהו על הסיום בו בחרה לעזוב את העולם.

מכתב הפרידה שהשאירה זו יצירתה האחרונה. כל כך נחוש צלול ובוהק, פיקחון ער נטול פשרות והודאה שאין לה טעם כשהטעם תם.

בחנוכה כשחגגנו לבני השמונים שלנו יומולדת אמרה בסרט :

“אני מאחלת לי שלא יהיו לי שנים מיותרות, הארכה מופרזת של החיים שהנורמות והרפואה מאפשרת זו לא מתנה גדולה. ולצד זאת הוסיפה –

“אני רוצה להיות יותר פתוחה לנושאים חדשים ולהכיר תחומים חדשים”!

ככה רואה את יציאתה עתה מהעולם –

משוחררת מהכאב המייסר, מהאחריות הכבדה שנשאה לשלום העולם –

דואה לעבר אופקים חדשים במרחבי -יה ומשאירה לנו את הבקשה –

תמשיכו לרצות שלום, לבקש ולדרוש שלום, להפנות פניכם לשלום ולראיית הטוב שבאדם

יהודית פלד