גן הילדים - גן ג'

בתמונה משמאל

שושנה מזרחי - אילת, מימינה ילדה שעזבה לאילת השחר מ"איילה", רמה הנאור, יורם הינמן, נירה מלר, חגי בן גוריון, רגינה ארייך, רות שריג, ציפורה בוכמן

כישָלון טיגונִי בַּתעלה/ יופסי המכונה יוסף

האם התעלה הנראית כאן בתמונה שימשה אותנו לשעת חירום? ייתכן שהיתה אמורה לתפקד כמקום להימלט אליו בשעת הפצצה, וייתכן אף שהתמונה צולמה בעת שערכנו תירגול ירידה לתעלות, אף שאני לא זוכר תירגולים כאלה.

בשעת חירום - קרי, כאשר המטוס העיראקי, בדרכו להפציץ את חיפה, היה עובר מעל בית השיטה - היינו מזדעקים לתוך בניין הקומותיים, הגן שלנו. צילצול תכוף - גלין-גלין-גלין-גלין - של הפעמון היה אות האזעקה. כארבעה-חמישה גְלינים בשנייה. ההרגעה, סוף מצב המוכנות-להפצצה, היה צילצול איטי, ובו המתנה של שנייה או שתיים בין גלי--ן לגלי--ן.

ומה עשינו בין אות האזעקה להרגעה? תפסנו את המחסה הבטוח ביותר שניתן היה אז לגייס: המיטות שלנו, שבתוך גן הילדים שלנו, בקומה הראשונה של בניין הקומתיים.

כשצעק פעמון האזעקה, אני הייתי מופקד על אחד הילדים. שנינו מצאנו מקלט מתחת למיטה אחת, ואני הייתי מרגיע אותו, עם כל בוּּוּוּם שהיה הרובה האנגלי משגר אל המטוס העיראקי. המטוס היה קרוב לשמש וגבוה פי כמה מטווח הכדור של הרובה המסכן, אבל לבעל הרובה - בדרך כלל היה זה עזריה - לא הפריע נתיבו הגבוה של המטוס, לנקב את השמיים הנמוכים. ואז התנהל טריאלוג, כדלהלן

"הרובה של עזריה: "ּבּוּוּם

"? ילד: "מי זה עכשיו? זה שלנו או שלהם

"יופסי: "זה שלנו, זה עזריה

וכך עם כל כדור

לימים, לאחר שנסתיימה המלחמה, נבנה מקלט של ממש ליד הגן שלנו, כעשרים מטר מזרחית למקום התעלה שבצילום

כאשר בנו את המקלט, היינו עדים לחיזיון שהיה ,לדעתנו, מצחיק מאוד: אחד הבנאים היה פועל בולגרי, עולה חדש. לראשו מטפחת שארבע פאותיה קשורות ויוצרות מעין טנא מרובע החופֶה על ראשו. זו לא הייתה המצאה שלו, אלא נוהל רווח. מדוע? האם סבלה המדינה הצעירה ממחסור בכובעי טמבל? אולי.

הבולגרי היה עובד ללא חולצה. רק גופייה הייתה לחזהו, והיא נהגה לספר לנו על הימים בהם הייתה לבנה, באין עליה כתמי זיעה ואבק. היה מעניין לשמוע.

והבולגרי שר. הוא שר רק שיר אחד. או אולי רק אחד אני זוכר. והשיר הזה מאוד-מאוד הצחיק אותנו. זה היה שיר בן שלוש מלים, שמנגינתו אף היא קצרה מאוד. הייתה זו גירסת ג'אז בולגרי של "בערבות הנגב". וזה הלך ככה: "ב-ערבות ה-טילָם; ב-ערבות ה-טילָם; ב-ערבות ה-טילָם....". המנגינה, ובה שישה תווים, היתה המנגינה המקורית, אלא שהבולגרי האָרוז בגופייה ובטנא-מטפחת, סילסל, האט והאיץ את ששת התווים הללו. לפעמים רק היה שורק אותם, שריקת לשון-בין-השיניים, ואז היו נגלות שתי שיני זהב בפיו, בשורת השיניים העליונה, אחת מימין ואחת משמאל. וכך כל היום, מבוקר עד ערב, כמה חודשים. "בערבות הטילָם". גירסתו של עולה בולגרי ל"בערבות הנגב". זה מה שקלט, וזה מה ששידר.

ועל זה אמר צ'רצ'יל (או שמא היה זה ביבי?) - "מעולם לא חבו ילדי גן רבים כל כך את בטחונם למילים מועטות כל כך".

טוב, ומה עם הכישלון הטיגוני בתעלה, זה המובטח בכותרת? - הנה זה בא: כשהמקלט של בערבות הטילָם הושלם, הוזנחה התעלה והפכה לוּנָה-פארק לעניים, כלומר לילדי גן ג' - עם אלישבע הגננת - ובלעדיה

יום אחד החלטנו שאנחנו עושים חביתה. לבד! בעצמנוי

ביקשנו מרות אליאס-אלימלך ארבע או חמש ביצים (או אולי אספנו אותן מתחת לישבני התרנגולות שלנו ולא גילינו לאלישבע ולרות) והלכנו איתן לתעלה. שברנו את קליפת הביצים ואת מרבית תכולתן עלה בידינו להעביר לספל פח. שם חבטנו בהן במזלג, עד שנראו כעיסה הראוייה לעשות ממנה חביתה. הקרצנו מחבת מהיכן שהוא והעלינו מדורה קטנה בתוך התעלה. סביב המדורה הצבנו שלוש או ארבע אבנים ועליהן הנחנו את המחבת-מהיכן-שהוא, שהיה חלוד ומעוקם. (האמנם כזה היה? כך זכור לי). לאחר שירקנו על המחבת שעל האש, והרוק התאדה בתסיסה ארסית, שפכנו אל פניו את עיסת הביצים

אבוי! הנוזל הצהוב החל להישרף. מישהו צעק "מרגרינה! צריך לשים מרגרינה

או-אז אצנו כמטורפים, אני ואתי עוד מישהו/מישהי, למטבח, מרחק של 150 מ' בערך, שנדמה לנו אז - ובצדק - כמרחק אדיר, המפריד בין כישלון לכישלון מוחץ. הגענו, ובנשימה חטופה הסברנו את הבעייה. נתקלנו בליטוף, בצחוק רועם וברבע חבילת מרגרינה."יופסי ו...(מי היה/היתה השני/ה? לא זוכר, לכל הרוחות), רוצו מהר, הָה!? שלא תישרף החביתה"

נוּ, היא היתה צריכה להגיד לנו? רצנו, כלומר טסנו; גמאנו את ה-150 מטר הללו במהירות שהפכה את השיא העולמי של ג'סי אוונס ב-100 מטר, אולימפיאדת ברלין 1936, 10.2 שניות, לבדיחה תפלה. לאחר 7.95 שניות הגענו למרחק של חמישים מטר ממקום הפוגרום בביצים, חמישים גראם מרגרינה בידינו, רק כדי להריח את עשן עיסת הביצים השרופה ולמצוא, תוך 3.79 שניות נוספות, ילדים עצובים ובצדק ומחבת שהפך לכושי מבחוץ ומבפנים

רות אליאס-אלימלך ניחמה אותנו והציעה לנו להתייעץ איתה לפני שאנחנו מנסים להעפיל שנית למרומי השֶפִיוּת האשפית

האם ניסינו זאת שנית? לא זוכר