גן הילדים - גן ג'
מטפלת - רות אליאס - אלימלך, גננת - אלישבע אלקינד
1949
ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון
נשיא המדינה - חיים ויצמן
הרמטכ"ל - יעקב דורי עד ה-9 בנובמבר, יגאל ידין
בינואר 25 התקיימו הבחירות הראשונות לאספה המכוננת שהפכה לכנסת הראשונה
דוד בן-גוריון והמוסדות מכריזים על ירושלים כבירת ישראל
במאי 11 התקבלה ישראל כחברה בארגון האומות המאוחדות
עצמות בנימין זאב הרצל הובאו לקבורה בהר הרצל בירושלים.
בינואר 7 הסתיים מבצע חורב לכיבוש הנגב
במרץ 23 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון
באפריל 3 נחתם הסכם שביתת נשק עם ירדן
באפריל 26 דב יוסף מכריז על מדיניות הצנע
מגפת שיתוק ילדים (פוליו)
מצעד צה"ל - "המצעד שלא צעד"
"בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון
פתיחת מכון ויצמן למדע
הוקם בית לוחמי הגטאות
1948
ינואר 5 - ארגון ההגנהמפוצץ את מלון סמירמיס בשכונת קטמון בירושלים
ינואר 14 - נסיון ערבי לכבוש את גוש עציון נכשל
ינואר 16 - נפילת מחלקת הל"ה
ינואר 22 - נפילת שבעת הנוטרים ליד יאזור
פברואר 22 - פיצוץ מערכת העיתון ג'רוזלם פוסט
פברואר 22 - חיילים בריטים מפוצצים מכונית תופת ברחוב בן יהודה בירושלים.
פברואר 28 - מוקמות חטיבת גולני וחטיבת כרמלי
מרץ 2 - אנשי ההגנה מחבלים במסילת הברזל של רכבת העמק
מרץ 6 - פאוזי קאוקג'י חוצה את הירדן ומגיע לארץ ישראל בראש 500 ממתנדבי צבא ההצלה
מרץ 11 - פיצוץ מכונית תופת בבניין הסוכנות היהודית בירושלים
מרץ 12 - מוקם חיל התותחנים
מרץ 13 - ההגנה תוקפת את שכונת אבו כביר ביפו
מרץ 17 - הקמת השירות הימי - חיל הים הישראלי
30 במרץ - מבצע השמד של חטיבת גבעתי נגד "צבא ההצלה" הערבי ביבנה
באפריל 2 - מבצע נחשון
9 באפריל 9 - פרשת דיר יאסין
באפריל 9 - הקסטל נכבש סופית בידי כוחות ההגנה
באפריל 13 - שיירת הדסה
באפריל 18 - נפתח מבצע אברהם
באפריל 22 - מלחמת העצמאות: כוחות ההגנה משתלטים על חיפה
3 במאי - מלחמת העצמאות: נפתח מבצע מטאטא
12 במאי - עבדאללה מלך עבר ירדן, וגולדה מאיר נפגשים במאמץ אחרון למנוע מלחמה בין הלגיון הערבי לבין כוחות היישוב היהודי בארץ ישראל
13 במאי - יישובי גוש עציון נכנעים לצבא הירדני
13 במאי - מתחילה מתקפה של ערבים בלתי סדירים על תושבי הרובע היהודי בירושלים
13 במאי - האצ"ל תוקף את יפו והיא עוברת לשליטה יהודית
14 במאי - הכרזת העצמאות - דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, ערב סיום המנדט הבריטי, במוזיאון תל אביב
15 במאי - בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948 היה סיום המנדט הבריטי וכינונה של מדינת ישראל
במשק
12 בינואר - הלח"י החדירו מכוניות תופת לחצרמרכז המשטרה
בחיפה
26 בינואר - אנשי אצ"ל חוטפים קצין מודיעין בריטי יומיים לפני המועד המתוכנן להוצאותו להורג של דב גרונר
27 בינואר - אנשי אצ"ל חוטפים את נשיאו הבריטי של בית המשפט המחוזי בתל אביב
18 בפברואר - שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין מודיע על החזרת המנדט על ארץ ישראל לידי האו"ם
27 בפברואר - מעפילי האוניה חיים ארלוזורוב, נתפסים על ידי האנגלים בחוףבת גלים
17 במרץ - משה ברזני, מחברי הלח"י, נמצא אשם ונגזר דינו לעונש מוות. הוא מתאבד כחודש לאחר מכן לפני ביצוע גזר הדין
4 במאי - האצ"ל פורצים לכלא עכו ומשחררים אסירים מלוחמי האצ"ל והלח"י
8 במאי - ספינת המעפילים "התקוה" מפליגה מאיטליה
16 ביוני - ועדת אונסקופ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ ישראל, מתחילה את עבודתה בארץ
11 ביולי - ספינת המעפילים אקסודוס יוצאת לדרכה
12 ביולי - האצ"ל חוטף שני סמלים. אחד בריטי. השני יהודי
18 ביולי - אוניית המעפיליםאקסודוס מגיעה לחופי ארץ ישראל. המעפילים הוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה,
29 ביולי - הבריטים מוציאים להורג את לוחמי האצ"ל אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר, בתגובה, תולה האצ"ל את שני הסרג'נטים
31 באוגוסט - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל מפרסמת את תוכנית החלוקה
10 בנובמבר - הקמת "שרות האוויר". לימים, חיל האוויר
29 בנובמבר - החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינת ישראל
30 בנובמבר - למחרת כ"ט בנובמבר, נפתחת מלחמת העצמאות.
11 בדצמבר - הותקפה שיירת העשרה שנועדה להעביר אספקה לגוש עציון
חמוטל בארי, אלישבע כהן, אלישבע אלקינד ובזרעותיה תרצה אריך, לאה חורין, נחום, תמר קרליץ
ברקע בנין הקומותיים
מיומנה של אלישבע אלקינד
כ"ח שבט
ר' לא נרדמה והפריעה לכל החדר לישון. נתתי לה בשת וזה לא עזר לה. הוכרחתי להוציא אותה. אולי כדאי להחליף אותה בילד מהחדר השני ובכל אופן לא להכות אותה
כ"ט שבט
אם אני מוציאה ילד במחשבה להחזיר אותו כשהילדים האחרים ירדמו, עלי להגיד לו זאת. אם לא אמרתי לו, אינני צריכה לדרוש ממנו לחזור
י"ג ניסן
הארוחה צריכה להיות יותר קלה. מנה אחת ורק מתחת למידה ולא מעליה. הספור צריך להיות קצר
כ"ג סיון
את החרוזים הקטנים החלטתי לסלק. הם גורמים להרבה רוגז כי אי אפשר לחרוז אותם בנקל
על ספור אחרי הארוחה צריך להודיע בעוד יושבים ליד השולחן ולא להתייאש אם לא מרוכזים כל כך. רק למצוא את הדרך הטובה לרכז ולהשתיק. אולי על ידי התחלה מפתיעה או דבר דומה לזה
אלישבע אלקינד כותבת הערות אישיות על "ילדיה", בחרוזים
מ – העויות יעשה כשאיש לא רואה
לכולם וגם לו, מה נעים יהיה
ד – לא תחשוש, די טובה היא, הרבה לא תדאג
ואבא זמן רב לא יסע למרחק
י – השנה לצייר ילמד לאהוב
לא יכעס כמו דב, הרי הוא ילד טוב
ח – כל עבודה שלה נקיה ומסודרת, תחשוב שכולם טובים ותהיה מאושרת
א – לומדת נכון ומהר כל דבר
כמעט שאינה מתרגזת כלל וכבר
אבא שלה בקרוב הביתה ישוב
והלב יותר לא יהיה עצוב
במהלך תקופת הזמן של למחמת השחרור, וכן גם בעקבות
ההפצצה שהפציץ מטוס עירקי את המשק, רבו האזעקות
באחת האזעקות מצאה חמוטל "מקלט" במיטתו של מיכה.
באותו הזמן טרחה המטפלת בפתיחת דלת הברזל שקישרה
קומה עליונה עם תחתונה , לצרכי ירידת חרום
הרעש שהקימה הדלת היה כה עז עד שחמוטל המבוהלת
! "לחשה על אוזנו על אוזנו של מיכה: " אמרתי לך - מפציצים אותנו
:כאשר הגננת אלישבע הייתה מגיעה לגן לעת בוקר, היינו מקדמים פניה בשיר
"אליקמותה הגדולה"
היה זה שיר אהבה, לגננת הנפלאה
"אליקמותה הגדולה" - אלישבע אלקינד, כדי להבדיל מ"אליקמותה הקטנה" - אלישבע כהן"
התקפה אווירית
הייתי בביקור אצל אמי בזיתיה הישנה כאשר נשמע קול רעש מטוס
יצאנו החוצה לראות ולפתע עבר מעלינו ממש, מטוס דו-מנועי צהוב
אמי נועצה בעדין שבדיוק עבר במקום (והיה כנראה בר סמכא למצבים שכאלה). הוא המליץ על החזרת הילד לבית הילדים - בית הקומותיים
כשנכנסנו לבית מצאנו שכל הילדים שוכבים מתחת למיטות. צרפו גם אותי בהסבר ש"כך הטייסים לא יראו אותך"
בדיעבד, בית הקומותיים היה בנוי בטון ונתן מחסה טוב יחסית. כנגד זאת, כאשר לטייסים אין מטרה מוגדרת, בד"כ יבחרו במבנה גדול ובולט. למזלנו, הם העדיפו את הנגריה
יצחק
ב - 16.5.48 בא בהפתעה מטוס אנסון עירקי ותקף
נזקו היה מועט אך ה"רעש" שעשה בנפשותינו, גדול
מיומנה של הגננת שלנו, אלישבע אלקינד
ג' שבט
א' חזר הביתה. הוא פחד לטיל רחוק. לא אמר שהוא מפחד, רק ביקש שלא נלך ליער או לואדי. בדרכנו חזרה (מהטיול), שמע א' רעש אוירון והיה מלא פחד
אמרתי: לאוירון יש מכונה שמרעישה, כמו לאוטו ולטקרטור. זה התקבל על דעתו. שלחתי את הילדים להיות אוירונים, עד לשער המחנה. א' לא רצה להיות אוירון והחזיק חזק את ידי. הלכנו יחד אחרי כולם
כ"ז שבט
א' שמע רעש כשהינו במעלה היער. פתיתי אותו להאמין שזה טרקטור והראתי לו משהו נוסע מרחוק. אח"כ שמע שוב ולא הסכים בשום פנים ואופן ללכת הלאה. חזר לבדו הביתה
לינת חוץ
כפועל יוצא מהתקפת המטוס ובהעדר מחסות למקרה שיחזור להשלים המשימה, נחפרו שוחות/תעלות בכל רחבי המשק, לתוכן היינו אמורים לקפוץ בעת התקפה
השוחות היו חשופות לשמש וגשם ועל כן נקטנו, אנו ילדי הגן יוזמה, לכסות את זו שליד בית מגורנו, בגג. גם החלטנו שהלילה נישן שם
לאחר ההשכבה תכננו להמתין שאחרון ההורים יעזוב. גם זה שבתורנות, עד ששומרת הלילה תחל משמרתה ואז לצאת
אלא שמפה לשם נרדמו כולם, למעט יוסי ויצחק
התלבשנו ובעוד אנו מתארגנים במסדרון, נפתחה הדלת ודמות מבוגר הופיעה בפתח
יוסי זינק לחדרו וצלל לתוך מיטתו בבגדיו ונעליו. אני עשיתי כמוהו, אלא שצלילתי הייתה אל מתחת למיטה
המבוגר שראה לאן נסוגונו, בא ושלף את שנינו. היה זה אבי - מנחם
באורך רוח וגישה חינוכית הוא הוציא אותנו החוצה. הסביר לנו את איומי מזג האוויר (כי היה זה בחורף) ואח"כ השכיב אותנו לישון
מאז אימצתי הרגל שלא לצאת למשימת לילה, בלא לבדוק קודם את מזג האוויר
יצחק
כשתהיה גדול
לחן: יחזקאל דורי
אבא – עכשיו אתה צעיר ולא יכול
? מה תעשה כשתהיה גדול
ילד - אני אמרוד כמו כולם במוסכמות
אני אגשים את כל החלומות
ואשוטט לי בעולם כמו ציפור דרור
וכמו כולם, אני אולי אחזור
אבא – עכשיו אתה צעיר וכבר יכול
? מה תעשה כשתהיה גדול
ילד - אני אשקוד ואעבוד ואהנדס
ואחשב, ואמחשב, ואתעש
ולעת ערב אתענג לי, חביבי
על בית, על גינה ועל טי-וי
סבא – אתה עוד די צעיר ועוד יכול
? מה תעשה כשתהיה גדול
ילד - אני אשב על הגבעה למעלה
ואהרהר לי בטח שם: יה-אללה
את כל היופי שרואות עיניך
אתה יצרת כאן, במו ידיך
געגועים – סיפור
אורנים
ליד הגן היתה חורשת אורנים
הגננת, בת מושב, טיפחה שם פינת חי
קטנה
אהבתי להשתעשע בתוך חבורת העופות
עד היום אני זוכרת שמו של התרנגול
"גולי", קיצור של "גוליית"
בממדיו – אדיר, נדיר
! "חיה נוראית"
יום אחד, הבאתי את אחי הפעוט והנפלא לראות
עומד לו משתאה תם, מוקסם
פתאום – גולי האיום
הפך מפלצת, רוטטת, מתפוצצת
זינק, בנפנוף ובסימור נוצות –
ניקר, המנוול – את הפעוט
ניסיתי מכות, בעיטות
צרח... ברח
אבל
בדרך כלל, הלך שם למישר
רוגע מצופצף ומקורקר
והעיקר
היתה שם אהבה
זוג אווזים
נאמנים
הזכר – לא הפסיק לחזר
והיא צנועה
שמרה לו אמונים
באביב הייתה מהלכת
אחריה אפרוחים צהבהבים,
בשיירת
הייתי "קוטפת" אחד
הזכר, האב המגונן ראה בי
"אחת מהלהקה"
עשה לי "פרוטקציה"
מלטפת, מגישה את הפונפון-פלומה
אל הלחי, האוזן, הצוואר
משפחה
מתנודדת בהליכה
כולה נועם
ואז – בגרו
האפרוחים ונמסרו
אמא אווזה, בייאושה, חלתה
בוקר בוקר, הייתי מבקרת
מלטפת, שרה, מדברת
מתפללת
האווז נדכא, התרחק והתקרב
לא ידע נפשו
האווזה האהובה שלי
שמטה ראשה
הלכה לעולמה
אבא אווז מיוסר
פצח בגעגוע
הגננת – נטלה את הגוף הרך
והלכה
נתלוויתי אליה
? "לאן את לוקחת אותה"
!למטבח
? למטבח
התבגרתי באחת
ימים אחדים נשמע המספד.
האווז בכה, זעק
בגעגוע
הבנתי, אחרי
הרבה שנים
את "מקור" המילה
! "געגועים"
אראלה (ולורט) שי
חטא ועונשו / יופסי (המכוּנֶה יוסף)
בכתה ב' ירדנו כולנו, באחד הבקרים, לכביש הראשי, לראות מפלצת, חיה הנדירה במזרח עמק יזרעאל: מכבש כבישים בפעולתו. כשירדנו, בדרך מהמסגריה לכביש, עלה מולנו שוטר. הוא נראה כמו שוטר אנגלי המדים והכובע היו, אחד-לאחד, כמו אלה של השוטרים הבריטים
אחדים מאתנו, אני ביניהם, קפצו להסתתר בין העצים. תמר, המורה, צחקה ואמרה לנו: "ילדים, זהו שוטר עברי. עכשיו המשטרה היא שלנו". אני זוכר שיצאתי מהחורשה כשאני בוש בטמבליותי
השוטר היה גוץ, לא צעיר, ומפחיד בערך כמו עגל בן יומו. אולי פחות. הוא חייך וחזר על הבשורה של תמר: "אני שוטר עברי, ילדים. לא צריך לפחד". ואז הוא פתח את תיק העור המקומט שהחזיק תחת בית שחיו, ושלף כמה סוכריות. כך למדנו עד כמה טובה יכולה להיות המשטרה העברית
באותו יום, בצהריים, פיתתה רות קלבנסקי - הידועה בכינויה רותי - שני אדמים. האדמים שודלו לעולל מעשה שהיה חטא עם דגל שחור המתנוסס מעל כובע הטמבל שלו. האדמים המפותים היו יצחק דויד ואנוכי, יופסי. או שמא אני פתיתי את שניהם ? ואולי היה זה יצחק ? הבה לא נדיר את הנשים מאחריות, ונזרוק את התיק על רותי
- מה עשינו? - כזאת עשינו: ביקשנו מרות אליאס רשות להיות בצהריים בחדר הוריה של רותי. הרשות ניתנה. יצאנו ופנינו לשכונת התאנים. אבל אז סבנו על עקבינו, ועקפנו את הכיתה מדרום, ליד המכבסה וצעדנו בטוחות אל הכביש הראשי, לראות שנית את המכבש בפעולתו
ראינו; שבענו עוצמת מכבשים; התחלנו לחזור
לא הרחקנו חזור. בעודנו מצויים כשלושים מטר דרומית לתחנת האוטובוס, ראינו איש מבוגר רוכב על אופניים למטה, לכביש הראשי. יצחק זיהה את הרוכב
! "זה אבא שלי "
בבהלה רבה למדָי מאוד, קפצנו לאחת מתעלות הביוב שהיה זורם בין שורות עצי האיקליפטוס. התעלה הייתה יבשה, אך הקרום האפרפר-ירקרק היה מצחין למדי.
אבא של יצחק התקרב אלינו. עצר באזור שבו רבצנו וקרא: "יצרק ! רותי ! יופסי ! אני יוטע שאתם כאן ! יותיהה טוף שתצאו מייט ! אחרת יהיה יותייהה קרוע ! !"
לא קמנו. מנחם, אופניו נגררים איתו, הלך הנה ושוב, וחזר על המסר
בסוף נכנענו וקמנו
מה הסתבר ? כרבע שעה לאחר ש"הלכנו לחדר של ההורים של רותי" הופיעה גאולה קלבנסקי ורצתה לתת נשיקה קטנה לרותי שלה. "מה, רותי ויצחק ויופסי לא אצלך בחדר ?" שאלה רות אליאס בפליאה.
השקר פוצח לאלתר. שליחים, מנחם ביניהם, אצו לחפש אותנו. במסגריה סיפר מישהו למנחם שנראינו יורדים לכביש הראשי
! סוף סיפור ? לא
הובלנו חפויי ראש ודי מפוחדים לכיתה. רות אליאס נזפה בנו בחומרה
לא בשל הבריחה אלא על השקר
גיבוי דרסטי לנזיפתה היה מקל. כארבעים ס"מ אורכו. הוא נחת על הטוסיקים שלנו. לי זה כמעט לא כאב. לא התלוננתי. אדרבא. מאז ועד היום אני מודה לרות אליאס: "רות, זה היה טוב, הפליקים האלה. זה עזר לי לסלוד מלשקר"
מאז ועד היום שיקרתי מעט מאוד. וכל אימת ששיקרתי, כאב לי קצת הטוסיק
רותי, לעומתי, סבלה מהכאב ועוד היום היא מתמרמרת על הפרוצדורה החינוכית ההיא
? יצחק, מה אתה אומר
אני אומר שעד היום אני מפחד לרדת לכביש, שמא אתפס ושוב תפליא בי רות את מכותיה
בתמונה משמאל
שושנה מזרחי - אילת, מימינה ילדה שעזבה לאילת השחר מ"איילה", רמה הנאור, יורם הינמן, נירה מלר, חגי בן גוריון, רגינה ארייך, רות שריג, ציפורה בוכמן
כישָלון טיגונִי בַּתעלה/ יופסי המכונה יוסף
האם התעלה הנראית כאן בתמונה שימשה אותנו לשעת חירום? ייתכן שהיתה אמורה לתפקד כמקום להימלט אליו בשעת הפצצה, וייתכן אף שהתמונה צולמה בעת שערכנו תירגול ירידה לתעלות, אף שאני לא זוכר תירגולים כאלה.
בשעת חירום - קרי, כאשר המטוס העיראקי, בדרכו להפציץ את חיפה, היה עובר מעל בית השיטה - היינו מזדעקים לתוך בניין הקומותיים, הגן שלנו. צילצול תכוף - גלין-גלין-גלין-גלין - של הפעמון היה אות האזעקה. כארבעה-חמישה גְלינים בשנייה. ההרגעה, סוף מצב המוכנות-להפצצה, היה צילצול איטי, ובו המתנה של שנייה או שתיים בין גלי--ן לגלי--ן.
ומה עשינו בין אות האזעקה להרגעה? תפסנו את המחסה הבטוח ביותר שניתן היה אז לגייס: המיטות שלנו, שבתוך גן הילדים שלנו, בקומה הראשונה של בניין הקומתיים.
כשצעק פעמון האזעקה, אני הייתי מופקד על אחד הילדים. שנינו מצאנו מקלט מתחת למיטה אחת, ואני הייתי מרגיע אותו, עם כל בוּּוּוּם שהיה הרובה האנגלי משגר אל המטוס העיראקי. המטוס היה קרוב לשמש וגבוה פי כמה מטווח הכדור של הרובה המסכן, אבל לבעל הרובה - בדרך כלל היה זה עזריה - לא הפריע נתיבו הגבוה של המטוס, לנקב את השמיים הנמוכים. ואז התנהל טריאלוג, כדלהלן
"הרובה של עזריה: "ּבּוּוּם
"? ילד: "מי זה עכשיו? זה שלנו או שלהם
"יופסי: "זה שלנו, זה עזריה
וכך עם כל כדור
לימים, לאחר שנסתיימה המלחמה, נבנה מקלט של ממש ליד הגן שלנו, כעשרים מטר מזרחית למקום התעלה שבצילום
כאשר בנו את המקלט, היינו עדים לחיזיון שהיה ,לדעתנו, מצחיק מאוד: אחד הבנאים היה פועל בולגרי, עולה חדש. לראשו מטפחת שארבע פאותיה קשורות ויוצרות מעין טנא מרובע החופֶה על ראשו. זו לא הייתה המצאה שלו, אלא נוהל רווח. מדוע? האם סבלה המדינה הצעירה ממחסור בכובעי טמבל? אולי.
הבולגרי היה עובד ללא חולצה. רק גופייה הייתה לחזהו, והיא נהגה לספר לנו על הימים בהם הייתה לבנה, באין עליה כתמי זיעה ואבק. היה מעניין לשמוע.
והבולגרי שר. הוא שר רק שיר אחד. או אולי רק אחד אני זוכר. והשיר הזה מאוד-מאוד הצחיק אותנו. זה היה שיר בן שלוש מלים, שמנגינתו אף היא קצרה מאוד. הייתה זו גירסת ג'אז בולגרי של "בערבות הנגב". וזה הלך ככה: "ב-ערבות ה-טילָם; ב-ערבות ה-טילָם; ב-ערבות ה-טילָם....". המנגינה, ובה שישה תווים, היתה המנגינה המקורית, אלא שהבולגרי האָרוז בגופייה ובטנא-מטפחת, סילסל, האט והאיץ את ששת התווים הללו. לפעמים רק היה שורק אותם, שריקת לשון-בין-השיניים, ואז היו נגלות שתי שיני זהב בפיו, בשורת השיניים העליונה, אחת מימין ואחת משמאל. וכך כל היום, מבוקר עד ערב, כמה חודשים. "בערבות הטילָם". גירסתו של עולה בולגרי ל"בערבות הנגב". זה מה שקלט, וזה מה ששידר.
ועל זה אמר צ'רצ'יל (או שמא היה זה ביבי?) - "מעולם לא חבו ילדי גן רבים כל כך את בטחונם למילים מועטות כל כך".
טוב, ומה עם הכישלון הטיגוני בתעלה, זה המובטח בכותרת? - הנה זה בא: כשהמקלט של בערבות הטילָם הושלם, הוזנחה התעלה והפכה לוּנָה-פארק לעניים, כלומר לילדי גן ג' - עם אלישבע הגננת - ובלעדיה
יום אחד החלטנו שאנחנו עושים חביתה. לבד! בעצמנוי
ביקשנו מרות אליאס-אלימלך ארבע או חמש ביצים (או אולי אספנו אותן מתחת לישבני התרנגולות שלנו ולא גילינו לאלישבע ולרות) והלכנו איתן לתעלה. שברנו את קליפת הביצים ואת מרבית תכולתן עלה בידינו להעביר לספל פח. שם חבטנו בהן במזלג, עד שנראו כעיסה הראוייה לעשות ממנה חביתה. הקרצנו מחבת מהיכן שהוא והעלינו מדורה קטנה בתוך התעלה. סביב המדורה הצבנו שלוש או ארבע אבנים ועליהן הנחנו את המחבת-מהיכן-שהוא, שהיה חלוד ומעוקם. (האמנם כזה היה? כך זכור לי). לאחר שירקנו על המחבת שעל האש, והרוק התאדה בתסיסה ארסית, שפכנו אל פניו את עיסת הביצים
אבוי! הנוזל הצהוב החל להישרף. מישהו צעק "מרגרינה! צריך לשים מרגרינה
או-אז אצנו כמטורפים, אני ואתי עוד מישהו/מישהי, למטבח, מרחק של 150 מ' בערך, שנדמה לנו אז - ובצדק - כמרחק אדיר, המפריד בין כישלון לכישלון מוחץ. הגענו, ובנשימה חטופה הסברנו את הבעייה. נתקלנו בליטוף, בצחוק רועם וברבע חבילת מרגרינה."יופסי ו...(מי היה/היתה השני/ה? לא זוכר, לכל הרוחות), רוצו מהר, הָה!? שלא תישרף החביתה"
נוּ, היא היתה צריכה להגיד לנו? רצנו, כלומר טסנו; גמאנו את ה-150 מטר הללו במהירות שהפכה את השיא העולמי של ג'סי אוונס ב-100 מטר, אולימפיאדת ברלין 1936, 10.2 שניות, לבדיחה תפלה. לאחר 7.95 שניות הגענו למרחק של חמישים מטר ממקום הפוגרום בביצים, חמישים גראם מרגרינה בידינו, רק כדי להריח את עשן עיסת הביצים השרופה ולמצוא, תוך 3.79 שניות נוספות, ילדים עצובים ובצדק ומחבת שהפך לכושי מבחוץ ומבפנים
רות אליאס-אלימלך ניחמה אותנו והציעה לנו להתייעץ איתה לפני שאנחנו מנסים להעפיל שנית למרומי השֶפִיוּת האשפית
האם ניסינו זאת שנית? לא זוכר
חופֶשֵינה היה נהוג כבר בגן
יום אחד סרבה חנה פלאט לתת לנו חופשינה. כשהלכה להחזיר את הכלים למטבח קפצנו מהחלונות בחזית הגן, זינקנו לתעלת הקשר שנחפרה לאורך החצר, וזקופי קומה רצנו לאורך התעלות שחברו את העמדות במשק
הדסה גנן שנשארה לשמור עלינו גילתה שחדרי השינה, הגדול והקטן התרוקנו מילדים