יחדיו 1958- 1959 - כתה יא

הטיול השנתי היה לאזור המכתשים בשיתוף עם קבוצת "איילת" (הבוגרת מאתנו

(בשנה

פתחנו במכתש רמון. עלינו לעובדת. המשכנו לאורך נחל צין לעבר המכתש הקטן וסיימנו בגבעת צפית

הוביל, נווט והדריך - עזריה אלון

עוד גלות ליראון

בזמנים ההם היה מקובל שבסוף טכס הזיכרון לחללי צה"ל נורו

מטחי כבוד

היורים כנהוג, תלמידי כתה י"א לאחר שקיבלו הכשרה מתאימה

כך היה גם כאשר הגענו אנו לכתה יא'. הבנים קבלו רובים וירו בהם

בסוף הטכס

מאחר והרובים נשארו בידיהם גם למחרת (יום העצמאות עצמו)

החליטו ארבעה מחברינו ובהם (כנראה) יורם ואלון, לצאת בבוקר

ולירות בגבעות

גם אני הוזמנתי לחגיגה אבל מאחר שבאותו יום שרר חמסין כבד

שהעמק "מבורך" בו לא אחת, סירבתי להצעה ולא יצאתי

ארבעת הגיבורים יצאו וגם ירו ותוך כדי כך הדליקו שדה חיטה שהיה

מוכן לקציר

הכעס במשק היה גדול מאוד, אחרי דיון ארוך ומעמיק בנושא העונש

הראוי הוחלט להגלות את הארבעה ליראון

לא לשבועיים אלא לשלושה חודשים

הנענשים התקבלו ביראון בסבר פנים יפות וכנראה גם פונקו ע"י

החברים שם ובקיצור נהנו מאוד מהמצב בעוד הנשארים בבית מקנאים באלו אשרבחלקם נפלה חופשה כה נעימהה

יש התוהים מדוע הוגלו ה"חוטאים ופושעים" ליראון דווקא ?! כנראה משום קירבת המקום לסיביר

זכורות שבתות בהן היינו יצאים קבוצה של חברה לטיול באזור. לכוכב הרוחות (אז כאוכב אל האוה) שכל כולו

מבצר צלבני חרב. לעמק הנעלם בגלבוע ומסלולים אחרים

האוירה היתה עליזה

באחד מאותם טיולים הצטרפו דרורה בשארי ועוד חברה (שאיני זוכרת את שמה). היו חדשות מאוד רק כמה

ימים במשק. ההליכה לא היתה קלה כי הלכנו בשדות חרושים על אדמה רכה

הבנות החדשות לא היו מורגלת בכך ונגררו הרחק מאחורי הקבוצה. לא יכולתי להשאיר אותן לבד כאשר

הקבוצה כולה מתרחקת, נשארתי איתן ובעזרת שירים וספירת צעדים, הצלחנו בכוח הרוח, להגיע חזרה

רבקה פרייברג - זמיר