אלישבע כהן - רדלר
בילדותנו הרחוקה דומה היה כי הגלבוע ניצב גלוי וזמין לכל עיין מכל נקודת תצפית
ברבות השנים צצו חציצות בין ההר למתבוננים בו. לא אחת הרחקתי בחיפושי אחר נקודת צילום טובה של הגלבוע הגלוי והנדיב
באחד הטיולים עם אמי, בכיסא הגלגלים הכבד שלה, גיליתי מקום כזה בקרבת הרפת. צילמתי וציירתי, וכמו החזרתי לעצמי פיסת גלבוע מימים עברו
בימי גן ג' אהבנו לטייל עם אלישבע הגדולה ל”יער“. הייתי מלאת שמחה סקרנית
כשהתחלנו לטפס אט אט במעלה הגבעה
בשבילִי ה”יער“ היה יער לכל דבר, מלא פרחים וסודות, ומקומות מסתור, ומקום להדליק בו אש. והחשוב מכל
כולו שלנו באין מפריע. נכון, העצים היו נמוכים ורכּים וחששנו לטפס עליהם. הוא גם לא דמה ליער האירופאי מהאגדות שאמי סיפרה לי
הרגשתי צורך להלביש את הגננת והמטפלת שלנו בלבוש חג, שיעטוף ברכּוּת את שמחת ה”יער“ שלי, בגיל חמש
עם בוא החורף טבע ”המחנה“ של בית השיטה בבוץ
מדרכות לא היו. נעלינו הקטנות נתקעו עמוק בתוכו
באין יכולת להרים רגליים ולהתקדם
את ציור הטבע דומם הזה, ציירתי בתקופה הקשה שליוויתי את אמא בשנתה האחרונה.
בילינו יחד בכל מיני דרכים. היא אהבה להתבונן בספרי האומנות שלה, להנות מיופים של עצים ופרחים, לטעום מאכל טעים, אבל בעיקר אהבה לשיר איתי ולהקשיב לנגינתי בחלילית.
כשהייתי בת שמונה, אמא לימדה אותי לנגן. שנים רבות ניגנו יחד.
כל עוד עמד לרשותנו חדרו של אבא, היינו מקשיבים בו שלושתנו למוזיקה באמצעות הפטפון. אבא ידע תמיד את שֵם היצירה, ואת שמות המבצעים.
אמא הייתה לעיתים מתרגשת עד דמעות. כששאלתי אותה למה היא בוכה, היא אמרה: זה מַבכֶּה…
כשהחדר של אבא נסגר אחרי מותו, כבר לא יכולנו להשמיע יצירות אהובות בפגישותינו.
פתאום נפתח לי צוהר מחודש לנגינה בחלילית. בכל נסיעה הייתי מצרפת לציוד שלקחתי איתי: תוים, חלילית והדפסה מוגדלת של מילות השירים בגרמנית שרצתה לשיר וכבר שכחה.
הייתי לוקחת אותה בכיסא הגלגלים לחדרו של יוחנן ומנגנת לה בחלילית מתוך החוברות הישנות שלה.
אמא בטאה שִמחה כשניגנתי, העירה הערות וניסתה להצטרף בשירה. לי עזרה הנגינה להרחיק את העצב.
