יורם היינמן

כ"ט בתשרי תש"ב כ"ד בתשרי תשס"ב

20.10.1941 11.10.2001

יורם, בנם של גילה ודב היינמן, מבני בית-השיטה. בן חמש היה יורם, ונימי אחיו התינוק בן עשרה חודשים, כאשר נפטר אביהם לאחר שנפגע בתאונת עבודה. יורם ילד רגיש, מלא אהבה למשפחתו הקטנה, ראה עצמו אחראי לנימי התינוק ולאמא. תמיד דואג ושומר עליהם. כל חייו ליוותה אותו יתמותו, הוא זכר והזכיר זאת. המסגרת החינוכית לא היתה רגישה מספיק לבעיותיו ושנות בית-הספר היו עבורו שנות מאבק והתנגשויות. יורם גדל בקבוצת "מעיין", שהיתה לאחר-מכן לכתת "יחדיו". מילדותו אימץ אליו ואל משפחתו ילדי-חוץ ואסף סביבו חברים רבים

עם סיום בית-הספר התגייס לצנחנים ובשירותו במילואים השתתף בכיבוש ירושלים במלחמת ששת-הימים, במלחמת ההתשה בתעלה, במלחמת יום-כיפור ובמלחמת לבנון. בין עדנה ויורם נוצר קשר של אהבה גדולה עוד בימי בית-הספר. עם סיום שירותם הצבאי הם נישאו ויצאו לנווה-אור, במסגרת גרעין של כתת "תומר". עם שובם לבית-השיטה הקימו את ביתם ונולדו ילדיהם אלה, ערן, דרור ומעיין

כנער, וגם שנים לאחר מכן, עבד יורם במדגה. לאחר-מכן הצטרף לצוות הבקר ושנים רבות היה בוקר. רכוב על סוסו סובב בין הפרות, מכיר כל אחת מהן וחש כל שינוי, הן בעדר והן במרעה ובנוף. הוא היה אחראי על עדר הבקר בגלבוע, שם הכיר כל קפל-קרקע. יחד עם עדנה קשר קשרים מיוחדים עם נדרה, שגרה לבדה בבית בודד על הגלבוע ודאגו לצרכיה. עם מכירת העדר בגלבוע יצא יורם לעבודה ביחידת "פיצוח"

שבמסגרת משרד החקלאות. תפקיד היחידה הוא למנוע גניבות חקלאיות מחד והברחת תוצרת חקלאית מהגדה מאידך. יורם, ששנותיו בגלבוע חידדו את רגישותו לשמירה על רכוש החקלאי ותוצרתו, השתלב היטב בעבודתו החדשה

בתקופה האחרונה עבד כשומר לילה בקיבוץ. עדנה ויורם בנו בית חם ופתוח

לאורך כל השנים אימצו אל ביתם וליבם ילדי-חוץ, מתנדבים, תלמידי אולפן ורבים אחרים איתם יצרו קשרים עמוקים וארוכי טווח. כשחגגו שלושים שנות נישואין התאספו לחגוג עימם עשרות מאומצים מכל השנים. יורם היה איש שיחה שידע להגיע אל אנשים, לעודד אותם, לייעץ ולעזור. איש-רעים שרבים היו חבריו, גם אם ידע, בלשונו החדה, לעורר מחלוקות.

משפחתם של עדנה ויורם גדלה ורחבה, חמולה ממש. יורם, שהיה אבא משוגע לילדיו, היה גם סבא אוהב, דואג ואהוב מאד על נכדיו. בכניסה לביתם מוצב לוח ענק, מלא בתמונות משפחתיות, מספר ללא מילים מהי המשפחה עבורם.

בגיל שישים שנים תמו חייו של יורם

ילדות

וודאי לא קל היה למחנכים של יורם. מגיל צעיר, ללא אבא, התרגל לדאוג לעצמו, לעמוד על שלו. והנה מצאנו ב"ארכיון" הפרטי של גילה את הפתק הכתוב בעפרון, בכתב ידה של רות אליאס, מלפני למעלה מחמישים שנה

גילה שלום, הבוקר אחרי ארוחת הבוקר שוב נעלם יורם ואיננו – בזמן הארוחה אמרתי לו אחרי ששפך חלב ושתה מהספל בעמידה, שכאן לא "כלביה". מיד פרח לו נעלם - ואיננו, אני מיואשת. רות

על עוד נייר מצהיב ודק שמרה גילה, מודפס במכונת כתיבה, סיכום בירור בעניין הטלת עונש על יורם ויצחק דוד. החטא היה "שוד" חלות השבת מהמגש שהיה מיועד לילדי הגנים לשבת. העונש: הרחקה לשבועיים ימים לקיבוץ יראון

ההורים עירערו על חומרת העונש וזאת התשובה שקיבלו מוועדת חברים

א. זה בסמכות בי"ס לקבוע את העונש בשיקול דעת המורים

ב. היה צריך ליידע את ההורים בבירור

ג. אין ספק שהסמכות הפוסקת בעניין הטלת העונש על ילדינו נתונה למחנכים

ד. ועדת חברים שמעה את רכז בי"ס וממליצה לקיים דיון מקיף באסיפה על פרשה זו

עדנה, מספרת שיורם דווקא נהנה מאוד מהעונש. בשבוע הראשון נסעו יורם ויצחק לחיפה, שם הלכו לראות סרט, וחזרו הביתה עם סיפור שאיחרו את האוטובוס היחיד ליראון. בשבוע השני עלו ליראון, ויורם פשוט לא רצה לחזור משם, אחרי שכבר השתתף שם במקהלה לפסח

סיגריה

מלחמת יום הכיפורים, מערבית לתעלת סואץ, עוד כמה שעות נכנסת הפסקת האש לתוקף. אני עם הכוח שלי בתנועה על מנת לחבור אל שאר הגדוד , יושבים למנוחה ומחכים להוראות. לפתע מאי שם מגיע יורם, רכוב על טרקטור מצרי, ספק שופל ספק בולדוזר. אני קופץ מהמחפורת , מנפנף בידי, מסמן ליורם. הטרקטור נעצר. יורם יורד. כבר בירידה מהטרקטור אני רואה שפניו לא כתמול שלשום. מתיישבים אצלי במחפורת. יורם משתהה כמה שניות ואז הוא אומר : אני יודע את כל הרשימה.

אחד לאחד הוא מונה את השמות. הדמעות חונקות, מבקשות להתפרץ. אני מסתכל על יורם ורואה על פניו את סערת ליבו. מה אומרים בשעות כאלה? אפילו יורם שתמיד ידע מה לאמור, גם אצלו נגמרו המילים

25 בינואר 1974, העיר סואץ, בוקר שיגרתי. המצרים כהרגלם משגרים מדי פעם כמה פצצות מרגמה שיזכרו שהם קיימים. אני נפצע ומפונה לאחור למפקדת הגדוד. עיני חבושות. ואז אני מבחין בקולו המיוחד של יורם. שמע על פציעתי ובא לראות מה מצבי "מה המצב שרגר

"בסדר" אני עונה. כך נפרדנו כשאני מפונה לארץ

היית לי כאב

כתב נתי רביץ מהגרעין ל'אורטל', שאומץ אצל עדנה ויורם

כשפגשתי אותך יורם, התגלה לי אבא נוסף. היית לי אב יועץ חבר חדש ואוהב, העשרת אותי ויותר מכל היית אדם. אחת התכונות היפות שלך האוטנטיות תלווה אותי תמיד, אני נפרד באהבה וכאב עזים

כתבו עליזה ולני הורי נתי רביץ: היה לנו מזל, יום בהיר אחד הגיע נתי מהצבא והודיע חגיגית שאנחנו לא הוריו היחידים, יש לו 'הורים חדשים'. מובן שהסקרנות הובילה אותנו לבית השיטה וכבר מהפגישה הראשונה ניצתה ידידות עמוקה. עדנה ויורם זה סיפור אהבה, הבית מלא חם ושוקק נערים ונערות, בית שיודע לתת. יורם עמוד התווך של הבית, חזק יפה ומלא חיוניות, כמה אוהבים אנו לשמוע סיפורים בעיקר מתקופת הצבא, על ההרפתקאות, בצחוק בהומור ובשנינות רבה. ליורם יכולת לרתק בסיפורים עד שלעיתים נסחפנו ושכחנו ללכת הביתה לאחר השעות היפות בגלבוע עם הסטייקים הנפלאים שרק אתה, יורם, ידעת לעשות

כשתילי זיתים סביב שולחנך

עדנה ויורם היינמן חגגו 25 שנה לנישואיהם. במסיבה השתתפו בני משפחה וביניהם 12 בנים מאומצים שהתחנכו בבית השיטה. מספר הבנים המאומצים השומרים על קשר הדוק עם המשפחה הוא בערך 20

כך כתבו ילדיהם למוזמנים למסיבה:

אנו צאצאי שושלת היינמן, בניהם של עדנה ויורם, גאים להזמינכם לחתונת הכסף של הורינו היקרים שעברו כברת דרך משותפת ועדיין ביחד איתנו

אנו הבנים והבנות, שיצרנו אצל הורינו כוח סיבולת וסבלנות בלתי מוסברת, אימנו אותנו באימונים מפרכים להיות קשוחים – מזמינים אתכם להשתתף בשמחתנו. כל ילד ביולוגי ותותב מתבקש להגיש באומר או בצליל הוכחות לקליטתו והשתלבותו במשפחה

להתראות, אלה, ערן, דרור ומעיין

מדברי עדנה באותה מסיבה

אימוץ ילדים אצלנו זה כנראה טבע, אחרי שהתחתנו האימוץ היה מתנהל בערך כך: יורם היה רואה בחורה יפה מהאולפן ומבקש ממני להזמינה לחדר. היו חברים רווקים שרצו להכיר את בנות האולפן והזמינו את עצמם אלינו

הילדים גדלו והחלו עם אימוצים משלהם, כך הגיעו ארז, מוסטקיס, נתי (גרעין) ואחרים. אחר כך נתי הביא את סימונה, מעין את שרון, אלה את אורלי, יורם את מישקה, מנחם ועידית, אני את סנדרה, אלן וספיר. ודרור מודיע שיש גם בנות בגרעין החדש

כולנו מכירים את יורם. לפעמים נדמה שהחיים ייגמרו לפני שיספיק לשדר את כל המסרים. הגדלנו את החבורה בשביל שיהיה מי שיקשיב לדבריו. וכך היה מושיב את כולנו, הילדים שלנו, המאומצים, האישה והשכנים, בכל יום רביעי בשבוע, ליד השולחן, ומנהל את שיחת השבוע בזמן, האורחה, כשאנחנו לפי התור, פעם בוכים ופעם צוחקים

כוח השכנוע של יורם היה חזק מכולנו, גם אם היו ניסיונות להפיכת חצר.

לבנים – אין עגילים, לא אומרים "היא" לאימא, לא מתחצפים ולא משקרים – גם אם האמת כואבת, לפי דבריו של המשורר ערן

אני רוצה להודות להורי הילדים המאומצים על שנתנו לנו את ילדיהם

ולילדינו המאומצים: לך – שהורדת עגיל בכניסה לחדר. לך – על שלימדת אותנו פרק בהלכות גרעין והישרדות. לך – שכל כך רצית להיות זמר בלהקת הנח"ל ובמקום זה הגעת לקצונה. לך – שקיבלת את העצות והתחתנת עם דורית. לך – שתמיד ידעת מה את רוצה. ולכם – שעדיין אתנו

בזה אחר זה דיברו הבנים המאומצים. כל שכתבו הרי זה כתוב בספר המשפחה

? שאלנו את עדנה ויורם: מה הסוד שלכם שכך נמשכים אליכם כה רבים ומוצאים אצלכם בית ופינה חמה

"לפי דבריהם: "צריך לתת בלי חשבון – את המסר הזה הילדים שלנו קלטו

הופיע בשיטים 7.10.88

מותר החיות

יורם התייחס אל החיות כמו לבני האדם, ברגישות. אפשר לומר שהוא התייחס אליהן גם בהבנה, למרות שידע לשים גבול ותמיד אמר: כלב הוא כלב ולא בן אנוש

והנה סיפור על עכברים

לאחר שעברנו לגור בבית הזה שהוא יותר גדול, יורם ערן ודרור בנו מרפסת בעלת גדר ברזל ושער לה. למרפסת הוסיפו גם סבכה מברזל שעליה תכננו, תטפס הגפן אלעל

ייחורי הגפן שהובאו מסנטה קטרינה אשר בסיני נקלטו יפה והצמיחו גפן פוריה, שענביה היו לא מי יודע מה… אבל הם היו שלנו, אנחנו גידלנו אותם. הענבים לא היו טעימים לחיכנו אך הם משכו אליהם ציפורים, דבורים ועכברים רבים. בקיץ לאחר שנקצרו השדות, מצאו העכברים את מזונם ב"כרם הענבים" הגדל ליד ביתנו. אני פחדתי מאוד מהעכברים

כל לילה הכין יורם מלכודות וכל לילה נתפסו במלכודות שניים שלושה עכברים. כך תקופה די ארוכה , ואני לא הבנתי, הכיצד יש עדיין עכברים. הרי כל לילה הם נתפסים

לילה אחד, שמעתי את קול המלכודת הנסגרת

הערתי את יורם, שייצא ויטביע את העכבר בדלי מים שהכנתי בעוד מועד, כפי שהיה נהוג לעשות אז. באותו לילה החלטתי לעקוב אחר מעשיו של יורם היוצא להטביע את העכברים מדי לילה… ויצאתי גם אני. חרש ירדתי אל הכניסה למטה, אחריו. שמעתי מים זורמים לדלי וגם ראיתי שהדלי מתמלא, אבל יורם לא עומד לידו.

לאחר דקותיים הופיע יורם מכיוון הדשא וחיוכו מאיר את הלילה. בידו מלכודת ריקה ופתוחה

"מה קרה?" שאלתי, ויורם, הוא הרי חובב חיות, "לא היה לי לב להטביע אותו, לכן שיחררתי אותו בגינה, רחוק ליד אריה"

ומאז ידעתי מדוע באים אלינו מדי לילה עכברים. ושטף העכברים לא נגמר. הרי יורם מרחם עליהם, הוא לוקח אותם לטיול קטן ומשחררם בגינה. והם חוזרים אל הכרם למלא את בטנם בענבים מתוקים.

שלושה סיפורונים על יורם היינמן

--- אחד הזכרונות הראשונים שלי, עוד מימי הבריטים, הוא על מופע של כלבים וכלבָּנִים

דב היינמן, אביו של יורם, הציג את יכולות התקיפה של כלביו. את דב איני זוכר, אבל אני יודע שאמרו לנו שזה אבא של יורם והכלבים שלו

דב הופיע כשכולו עטוף בבגדים עבים במיוחד, מכוסה מכף רגל ועד ראש, כולל הראש. כלבי תקיפה שאומנו על ידיו, שוסו בו בידי עמיתיו, והסתערו עליו. הם התנפלו עליו, הפילו אותו לארץ והחלו נושכים אותו בפראות תוך שהם משמיעים נהמות ונהקות נוראיות. הייתי בטוח שהאיש הזה - שאמרו לי שהוא אבא של יורם - ייטרף בידי הכלבים ופרצתי בבכי של בעתה ויגון

אמי הרגיעה אותי: "יופסי, זה כלום. לא יקרה לו כלום. הבגדים שומרים עליו". כך נמשכה תצוגת התכלית, ולמיטב זכרוני גם אנשים נוספים, שגם הם נראו כערימות בגדים מהלכות, הותקפו בידי הכלבים הנוראים הללו. אחר כך הלכתי עם אמא לאנשים המותקפים וראיתי עד כמה עבים מלבושיהם המגוננים, ונרגעתי

אבא של יורם הפך למושא הערצה. תצוגת ההיטרפות - הסנה שאיננו נטרף - נחרתה בזכרוני

לעומת זאת, מותו של אבא של יורם - ככל שהדבר יישמע משונה - לא נטבע בזכרוני. מגיל מסויים ידעתי שאבא של יורם מת מתאונת עבודה. עוד היום איני יודע אם אכן כך היה ואם כך היה, מה היתה התאונה

--- כשהיינו בגן או בכתה א'-גן-מעבר, באותו בניין דו-קומתי שליד המקלחת הציבורית, היינו משחקים ב"להתחלק על המעקה": החלקנו על מעקה גרם המדרגות הצמוד לצידו הצפוני של הבית. המעקה היה צבוע בצבע שמן חדש, והיה חלק למשעי. היינו מחליקים עליו כשברכינו חובקות אותו ידינו מתהדקות אליו אף הן וקובעות את קצב הגלישה, ומבטנו מופנה מעלה, נגד כיוון הגלישה

היינו עומדים, עדת ילדים נרגשת ופוטטת, במעלה המדרגות שהמעקה תוחם אותן, וממתינים לתורנו להחליק

יום אחד הגיע לאתר הלונה-פרק הקטן והמאולתר הזה ילד גדול מכיתה ג' (שאת שמו אשמור במערכת) והכריז: "עכשיו רק אני מתחלק! זוזו מייד, יא פספוסים, ואם לא - תחטפו

זזנו

הילד הגדול החליק פעם ופעמיים ואנחנו חווינו את תחושת אי-הצדק הראשונה של חיינו. בפעם השלישית, טמן אחד הילדים מארב לגולש האלים. האורב היה יורם. יורם חיכה ליד קצהו התחתון של גרם המדרגות, נסתר מאחורי קיר הבית. בעשירית השנייה האחרונה לגלישה קפץ יורם והנחית סטירה אדירה על התחת של הגולש הגדול. קולה של הזאפטה הזאת נשמע עד עין-חרוד, והגולש הגדול צרח "אייי!!", צווחת כאב ששמעו אותה גם בעפולה. תוך שנייה או שתיים כבר עמד הגולש החבול למרגלות המדרגות, תר בעיניו אחר החובט בישבנו, שגרם לאשכיו לספוג מהלומה של ממש. אלא שיורם חמק במהירות האור. הוא נמלט לפינה כלשהיא ונעלם מעיני הגולש שזעמו גולש. בעיניים מזרות אימה צרח הבריון: "אני אתפוס את הילד הזה, ואחטיף לו מכות רצח! ושאף אחד לא יעיז יותר!! כן

הוא עלה במעלה המדרגות, סב לאחוריו ובדק את השטח. אף ילד לא המתין לו למטה. טרם שהפליג לדרכו מטה, צווח שוב: "שאף אחד לא יעיז, הא

שאנן ובוטח הוא גלש לו למטה, לא טורח להפנות מבטו מטה, ואף לא מפיק מגרונו שאגות אזהרה ואיומים. בעודו מחליק מעדנות אל קצהו התחתון של המעקה, נחתה מהלומת כף יד פתוחה על התחת שלו. "איייי!!" צווח הבריון, ובעפולה הבינו שמשהו קורה בבית השיטה. אנקת הכאב הבאה הפכה להבהרה נצרחת: עכשיו אני מרסק לילד הזה את הפרצוף!!". הבריון מכיתה ג' ניתר מהמעקה למדרגה האחרונה והשתנק מאימה: מולו עמדה רות אליאס, אדומה מחימה. הסטירה שחטף כלואה ומצלצלת עוד היום בתיבת התהודה שבין הגן לפעוטון הקרוב

הבריון נמלט על נפשו ויותר לא שב להטריד אותנו. כשסיפרנו לרות כי יורם חבט באחוריים המרושעים דקותיים לפני שהיא עשתה זאת, היא שיבחה את גבורתו

והנה תמונה שאני נשבע כי לא ממוחי הקודח נבדתה

בשנות השישים הייתי מזדמן לבית השיטה בעת שרות מילואים בסביבה. פעמים אחדות הלכתי עם חנה ודרור טל, אחותי וגיסי, לחוויית התרבות השבועית שהיתה מזומנת אז בכל קיבוץ: סרט

בחורף היו הסרטים מוקרנים באולם הספורט, שהקור בו היה קר לחלוטין. פעם זכיתי לראות את התמונה הבאה: יורם הגיע ובידיו, כדבר מובן מאליו, תנור "פיירסייד" שהלהבה כבר בוערת בו וכיפת הרשת שלו כבר מואדמת. הוא הניח את ה"פיירסייד", ייצב את גובה הלהבה, ואז הגיעה גילה, אימו, והתיישבה ליד התנור, גאה בתנור המפיץ חום ובמסירותו של יורם

רק כיון שראיתי זאת במו עיני, אני מאמין לַכָּתוּב כאן

יוּפְּסִי (המכונה יוסף) חרמוני

גלות ביראון

לזכרו ולכבודו של יורם

יום שישי אחד, יורם ואני יורדים מצריפי המגורים שליד ברכת המים אל המקלחת הגדולה, להתקלח

בדרך אנו פוגשים שני חברים מהכיתה וידיהם מלאות בעוגיות. שאלנו מניין וענו שמהמאפיה. נכנסנו גם אנחנו ויצאנו כשידינו מלאות

ביום ראשון שלאחר מכן החלה חקירה ודרישה, מי גנב עוגיות של ילדי הגן מהמאפיה ביום שישי האחרון

עבר זמן והוסגרנו או שהסגרנו עצמנו, איני זוכר

נקראנו לברור ולאחר כמה ימים נפסק עונשנו לגלות של שבועיים ביראון

היה מן המוזרות בעונש שנקבע לנו מכמה טעמים

רק יורם ואני נשלחנו לגלות בעוד שופטינו מתעלמים כליל מהשניים האחרים

אנחנו איננו מספרים על שני האחרים דבר, אבל כולם יודעים. אלא מה, אנחנו בני משק והם ילדי חוץ ועל כן לא ניתן היה לענוש אותם כמותנו. מכאן ההתעלמות

"סחיבות" היו מעשה נפוץ והעונשים היו מידתיים. הפעם נראה העונש כחריג ובלתי מדתי"

? במה חטא קיבוץ יראון שנקבע לו התפקיד, של "מושבת עונשין"

שורה תחתונה, העונש נתפס על ידנו ועל ידי אחרים, כגחמה

קבעו לנו יום יציאה ונתנו לנו את לוחות הזמנים של האוטובוסים ויצאנו לחיפה ומשם ליראון

בהגיענו לחיפה מצאנו שהאטובוס היומי, האחד והיחיד שנוסע ליראון, כבר יצא לדרכו

מישהו טעה או לא ידע את שעת היציאה הנכונה

חזרנו הביתה ולמחרת הקדמנו והגענו ליראון. שם קיבלונו באהבה גדולה

הצמידו אותנו לגרעין ההשלמה והם אימצונו בכל לב

בערב הראשון ישבנו עמם עד השעות הקטנות. אכלנו.שתינו ושמענו סיפוריהם על הכל בכל

בפרט כיכב בסיפוריהם אחד מהגרעין, דורף שמו. דמותו כמפלצת

בבוקר הורה לנו סדרן העבודה להמתין עד שיבוא מי ויקחנו לעבודה

הופיע בחור נאה. גבוה. מחייך. לבוש כבוקר בסרטי "המערב הפרוע" והציג עמו כך

"שמי דורף וכל מה שמספרים עלי, אמת"

דורף (גמד) הוא לא היה כלל וגם רחוק כמזרח ממערב מהסיפורים עליו. נראה הדבר שמחמת קנאה כלשהי הפך למושא השמצות

מכיוון שעיסוקו היה בבקר, מיד נמצא לו יורם כשותף. מאותו יום ועד תום הגלות, הם שניהם רוכבים בהרים וגאיות. מוציאים את הבקר למרעה בבוקר וחוזרים עם השקיעה

אני עצמי הוצבתי לכרם הענבים בזכות התמחותי במשתלת הזיתים של יעקב וינשטיין וקשרתי קשרי ידידות של שתיקה עם הכורם שהיה חרש (וכך גם אשתו, כך אמרו לי)

מאחר שנקבעו לנו שש שעות עבודה, הייתי מבלה את שעות אחה"צ בטיולים בסביבה

אביב היה. הכול פורח והאזור מלא באתרים קדומים שסיקרנו אותי עד מאד

על אף שלא היו לנו חברים בני גילנו ועל אף פער הגילים, השתלבנו והתערינו בחיי החברה של יראון ועל כן אין פלא שהמחשבה לחזור הביתה הייתה מאתנו והלאה

מקנן בלבי החשד שגם חברי יראון התאהבו ברעיון שזוג הגולים ישאר במקום ועל כן נדרשה התערבות סמכות עליונה שתחזיר אותנו הביתה

"עבורנו היו אלו "ימים של תכלת

נ.ב

עד היום אני נושא עמי את המשפט: "שמי דורף וכל מה שמספרים עלי, אמת" כאות אזהרה.

מספרים לך דבר מה על מישהו אחר. אל תקבל את הדברים כפשוטם

ועוד דבר – בסיפור הזה, צדיקים לא היינו, אך זה שאיש מאתנו לא יצא לתרבות רעה, לא הגלות עשתה זאת

יצחק דוד

חזרה לראש העמוד

עבור "אלה שאינם עמנו"