לקוראי "ימים של תכלת", שלום
בחרתי להוסיף נקרולוג קטן על איש גדול-מידות, שעבר לאיילת השחר אך בני "מעיין" המקורית הכירו אותו, אני בטוח
יופסי המכונה יוסף
מוישה אוּנָא
הארץ המשוועת לרוגע, המשוגעת; השינאה, האהבה והאיבות הגואות; השקיעות בכתום, הפרחים והמלים המסתוללות - כל אלה לא מנעו את אונא מלגשת למטבח שלו
ושם צנח ומת. ערירי, גדל-גוף, הילד הכי זקן באיילת השחר
מוישה אונא היה היפוכם של הפאתוס והנשגב. הוא נולד בגרמניה וזָרָם לארץ-ישראל, בית השיטה
טבנקין, שכנו העין-חרודי, ודאי לא הכיר אותו
אונא היה רותם בוקר-בוקר את הבהמות וצוחק צחוק סופראנו - ארוע ווקאלי מדהים, כשהוא מופק מגוף אדיר שכזה - ושמחה כהן, חודורוב של בית השיטה, היה צוחק איתו
בערב היה אונא, רווק, צמא חיבת-ילדים, ממתין לנו ליד חדר-האוכל ומניע את אוזניו המפרשיות במיומנות מפעימה. ערב אחַר ערב. גיבור מקומי
אחר כך, בזמן הפילוג בקיבוץ המאוחד, עבר גם האיש גדל-הגוף לאיילת השחר. מעשה תמוה, ככל שמדובר באונא, מעשה המעיד על העווית שאחזה אז בקיבוצים, יותר משהוא חושף תו של קנאות בין הקפלים האופקיים, הרכים, של פני האיש הזה הזורם לאיטו
מאוחר יותר, כשילדינו נעשו צרכנים נפעמים של תנופות-האוזניים שלו, שיתף אותנו אונא בחוויות שרותו בצבא הבריטי בקאירו, בביירות, בלוב. גם בסיפורים אלה לא היה שגב רם. סרג'נטים שיכורים, זונות ורקדניות-בטן, סרסורים וסוחרים בגלביות, בוליביף ושימורי אננס - זו היתה מלחמת-העולם של מוישה אונא
והיו ביצים קשות
מוישה היה פותח את הבוקר בשתיים-שלוש ביצים קשות וממשיך בעשר נוספות לארוחת הבוקר, שאליה היה מתנהל באיטיות, ממחסן המסגריה. "גוף של מרצדס, מנוע של סיטרואן דה-שבו", אמרנו עליו
כשבאנו אליו למחסן המסגריה, והוא יושב, היה מרים אלינו מבט של שור יגע. אז היה גועה בסופרן-האימים שלו: "אוּווווף!!! שוּף פעם לקוּם!". וכשחזר ונחת על כסאו, היו פיהוקיו המונומנטאליים, ההיפופוטמים, מרעידים את קירות המסגריה כולה, מאיימים למוטטה
עד שקרס והתמוטט במטבח דירתו
הצדיקים צונחים, ספר בידם, בראש השנה או ביום הכיפורים. הקנאים נגדעים בדרכם אל הפיסגה. התאוותנים נשנקים בין ירכיים מיוזעות. מוישה אונא נגמר במטבח הדירה שלו, בדרכו אל המקרר או הברז או ארונית התרופות
"כוס אומק!" היתה פרוצדורה ארץ-ישראלית זמינה תמיד על לשונו. האם הספיק להטיח אותה? האם חש בשניותיו האחרונות את לטיפותיה הרחומות של אלישבע אשתו, שטיפלה בו כבילד וילד לא היה להם עד שעזבה את העולם שלושים שנה לפני כן? האם יָדע כי ילדי כיתה ו' יביאו לו שי לפורים וימצאו אותו דוֹמֵם על הרצפה במטבח דירתו, כשאוזניו כבויות לנצח
האם יָדע אונא, כי לא פחות משהצטערו הילדים ואחֵיהם והוריהם על מסעו השמיימה, הם נטרדו בשל מסיבות פורים שהושבתו או נידחו
עשו לי טובה, ידידים. אַל תגלו לו שבמשך שלושים השנים הבאות הוא ייזכר כמי שדפק את הפורים של 88
* * * * * * * * * *
מוישה, מוישה. במותך ציווית לנו את החיים. ואת הצניחה הסופית במועד מתואם עם ועדת-התרבות.