Embedded Files
משרד החינוך
המנהל למדע ולטכנולוגיה
הפיקוח על מגמת טכנולוגיות תקשורת
קישור מושגים מתוכנית הלימודים לאקטואליה
תקשורת וחברה
נכתב על ידי ד"ר אייל זנדברג
חופש ביטוי, זכות הציבור לדעת ושאלות אתיות (זירת על, זירה 3)
התקשורת שואפת להביא לקהל את מירב המידע בצורה האמינה ביותר ובזמן הקצר ביותר.
בתוך סיקור האירועים הקיצוניים – ירי טילים על אזרחי ישראל – עולות שאלות אתיות שונות.
זכות הציבור לדעת מול הזכות לפרטיות (זירת העל)
ראו הטור של נטי טוקר ורפאלה גויכמן מתוך דה מרקר שעוסק בשאלות הללו: כתב ערוץ 12 שידר ממקום נפילת הטילים וחשף לעיני הצופים את הדירה והחדר שנהרס למרות בקשת בני המשפחה שלא לעשות זאת.
מה גובר על מה: זכות הציבור לדעת או רצון המשפחה? האם יש כאן חדירה לרשות הפרט? מה החשיבות של הסיקור החדשותי עבור כלל אזרחי ישראל לעומת השמירה על הפרטיות של המשפחה שנפגעה?
באותו הקשר – עיתונאים בשטח מראיינים עדי ראייה או אזרחים שלקחו חלק באירועים בזמן אמת או קרוב אליו. מה הערך העיתונאי של ראיון עם אזרחים שבזה הרגע נהרס ביתם? מה הערך החדשותי של שיחה עם אדם שהרגע איבד בן משפחה או נפצע? האם יש ערך חדשותי גבוה? כיצד זה מאזן בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות?
פעמים רבות אזרחים רוצים להשתתף בשידור או לא מבקשים להמנע מכך – אבל, מה הערך של שיקול דעתם בזמני משבר כאלה (של פגיעה בחיים או הרס בית)?
דילמה: האם על עיתונאים לשאוף לשדר את התכנים הללו – בעלי ערך חדשותי, בעלי רייטינג גבוה, בעלי חשיבות חברתית או להמנע מכך – בשל ההתחשבות באזרחים שלא תמיד מפעילים שיקול דעת בזמנים של משברים קיצוניים?
תקשורת מסורתית – רשתות חברתיות (תרבות דיגיטלית)
במבצע הנוכחי התקשורת המסורתית נאבקת ברשתות החברתיות – עיתונאים מהתקשורת המסורתית לא יכולים להיות בכל המקומות. לרוב הם לצד כוחות הביטחון ולעיתים הם עצמאית בשטח, אולם, האזרחים כן נמצאים בכל מקום וכך הסיקור העדכני ביותר של האירועים ה"חמים" ביותר עולים ברשתות החברתיות (מעשי אלימות באזרחים, פגיעות טילים וכו').
התקשורת המסורתית צריכה להיאבק ברשתות החברתיות וגם להשתמש בהן: יש יותר ויותר חומר מצולם בחדשות שמקורו ברשתות החברתיות וזה יכול לשנות את העבודה העיתונאית (למשל, פחות לשלוח עיתונאים לשטח – שיכולים להביא מידע אמין, מקצועי, לפי ערכים עיתונאיים, אבל מוגבלים בחומר שיביאו, ויותר לערוך חומרים מרשתות חברתיות. אבל אז יש חשש לחומרים פחות אמינים, מוטים, שנעשים שלא משיקולים מקצועיים, אבל יותר זמינים, יותר עדכניים ועתירי רייטינג).
חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מול שיקולים חברתיים (זירת על)
באיזו מידה על עיתונאים לשדר תכנים קשים בעלי ערך חדשותי גבוה למרות שאירועים אלו עלולים להגביר אלימות או שעל העיתונאים להשהות את השידור או אפילו להגביל אותו כדי למנוע מצב של התגברות האלימות?
לעיתים שידור תכנים אלימים (הפגנות אלימות, מהומות) יכולים להביא עוד המונים לרחובות ועלולים להביא לתופעה של חיקוי מעשי אלימות על ידי אזרחים נוספים. האם על העיתונאים להתחשב בכך או שעליהם לשדר את האירועים האלימים בשם זכות הציבור לדעת?
פלורליזם, רב-תרבותיות, איזון, הטיה, ניטרליות, ערכים עיתונאיים (זירת על, זירה מס' 3)
באיזו מידה על העיתונאים להביא את מגוון קשת הדעות ובאיזו מידה עליהם לשמור על איזון בין עמדות שונות?
האם על התקשורת להציג עמדות שונות בצורה מאוזנת: למשל עמדות גזעניות שקוראות לסילוק ערבים/יהודים מהעיר אל מול עמדות שקוראות לדו-קיום: האם צריך לאזן ביניהן? האם הן "שני הצדדים" או שיש לתת עדיפות לצד אחד על פני הצד השני?
היכן התקשורת צריכה להציב את הגבול של עמדות לגיטימיות לסיקור: מה הדעה שאותה התקשורת תשים "מחוץ לשידור" או תמסגר כ"לא לגיטימית" (עמדה גזענית? עמדה שמצדיקה אלימות? עמדה שתומכת בצד האויב נגד ישראל?)
באיזו מידה על התקשורת להדגיש עמדות קיצוניות – כדי להאיר לציבור הכללי עמדות שבדרך כלל לא גלויות לו ובאיזו מידע על התקשורת לצמצם את הבמה לעמדות קיצוניות, כדי שלא לעודד אותן?
באיזו מידה על התקשורת הישראלית להראות את ה"צד השני":
כשמדינת ישראל תחת איום או בסכסוך אלים, התקשורת הישראלית אינה ניטרלית, אלא חלק מהחברה הישראלית. היא מציגה את נקודת המבט הישראלית. אבל, צריך לקחת בחשבון, שנקודת מבט כזו באה על חשבון סיקור מלא ושלם יותר, כזה שמציג גם את הצד השני, את האויב.
הבנייה חברתית של המציאות – סיבה פרקטית-מקצועית (זירת על, זירה מס' 3)
אין לתקשורת הישראלית עיתונאים בעזה. היא אינה יכולה להציג את התמונה של המתרחש בעזה וכל מה שהציבור הישראלי מקבל זה או מנקודת מבט צבאית (ואז יש מונופול לצה"ל על הסיפור) או מנקודת המבט של החמאס (שמציג את הדברים רק מנקודת מבטו). כלומר, אין אפשרות טכנית להציג את התמונות מעזה בצורה עיתונאית מקצועית.
העובדה שהתקשורת היא חלק מהחברה הישראלית (והעיתונים ידיעות אחרונות וישראל היום למשל, הציבו את דגל המדינה לצד שם העיתון) יחד עם העובדה שטכנית לא ניתן להביא את העובדות מעזה = כל זה מוביל לסיקור חלקי. הציבור הישראלי לא יכול לדעת מה קורה בצד השני והדיווח הוא רק מנקודת המבט של ישראל.
שאלה כפולה:
האם ישראל צריכה בכלל להציג את המציאות מנקודת מבט שאינה ישראלית?
איזה הבניית מציאות נוצרת כשהתקשורת אינה מסוגלת להציג סיקור עיתונאי מהצד השני?
כיצד זכות הציבור לדעת נפגעת? מה זה עושה לחברה דמוקרטית כשהיא מקבלת את הסיפור החשוב על עצמה רק מנקודת המבט שלה?
מוביל לשאלות רחבות יותר - מה תפקיד התקשורת במדינת ישראל:
תפקיד מלכד, שאמור לעזור ביצירת סולידריות אזרחית, בניית חברה רב-תרבותית ומכילה שסעים מסוגים שונים ("ערבים ויהודים", "דתיים, חרדים וחילונים", "מתנחלים ושמאלנים" וכן הלאה). האם לתקשורת תפקיד "מחנך", שפועל למען חברה מסוג מסוים?
על התקשורת לפעול בצורה עיתונאית-מקצועית תוך התעלמות מהתוצאות החברתיות של הסיקור. ההשלכות החברתיות אינן באחריות התקשורת, אלא עליה לבצע תפקידה רק משיקולים מקצועיים עיתונאיים.
על התקשורת לבטא את נקודת המבט המרכזית, היהודית-הישראלית-הציונית. התקשורת היא של מדינת ישראל, פועלת מתוך החברה הישראלית ולמענה, היא אינה ניטרלית ולא פועלת מהאו"ם, אלא תפקידה להעצים את התרבות הישראלית-ציונית.
רשות רביעית (זירת על)
במצב חרום לצבא ולמשטרה יש מונופול על המידע: רק צה"ל יודע מה קורה בעזה, במי הוא פגה, כמה נפגעים, מה התוצאות ומה ההשלכות של המבצע.
נוסיף לזה את העובדה שבשעת חרום התקשורת הישראלית מתגייסת לנקודת המבט הישראלית ולא פועלת בצורה ניטרלית, אלא היא רואה עצמה כחלק מהמאמץ המלחמתי הישראלי.
במצב כזה – כשהתקשורת גם מתגייסת לטובת המדינה וגם תלויה בגורמי ממסד באופן בלעדי לקבלת מידע - עד כמה יכולה התקשורת לתפקד כ"רשות רביעית"? עד כמה יכולה התקשורת להציג ביקורת כלפי צה"ל / המשטרה / הממשלה?
גישת סדר היום (זירת על, זירה מס' 3)
האירועים האחרונים ממחישים דוגמה טובה למצב שבו ההקשר גובר על השחקנים שמתחרים על עיצוב סדר היום: מצב של עימות אלים מול החמאס לצד אירועים אלימים קיצוניים בתוך מדינת ישראל עולים בעוצמתם על השחקנים הפוליטיים והם – האירועים – מעצבים את סדר היום התקשורתי. ערוצי הטלוויזיה, שידורי הרדיו ואתרי החדשות משדרים בגל פתוח את האירועים האלימים שמתרחשים. כזמן אירועים קיצוניים כאלה, נחלש כוחם של פוליטיקאים או גורמים אחרים לעצב את סדר היום (ואולי עולה כוחם של אנשי התקשורת על חשבון העיתונאים) וכולם מחכים לאירועים עצמם (לנפילות, לשיגורים, למקרי האלימות = למציאות עצמה).
חשוב לשאול: מה לא נמצא על סדר היום? מה ירד מסדר היום? עד לפני מספר ימים עמדו בראש סדר היום נושאים כמו הקמת ממשלה, קורונה, שיקום כלכלי ועוד. האם על התקשורת להתאמץ להשאיר נושאים אלו על סדר היום? באיזו מידה על התקשורת לעצב סדר יום (למשל נושאים כלכליים, קורונה) ובאיזו מידה עליה להיות קשובה לרחשי הציבור או לשחקנים אחרים שמעצבים את סדר היום?
מרכז ופריפריה (זירה מס' 3)
האירועים מתרחשים בפריפריה החברתית: בדרום, בעוטף עזה ובשכונות בערים המעורבות כמו בלוד, בבת-ים, ביפו, בחיפה, בעכו – מקומות שבדרך כלל לא זוכים לטיפול תקשורתי נרחב.
התקשורת מהמרכז (לא רק הגיאוגרפי, אלא החברתי) מציבה זרקור על הפריפריה החברתית: שכונות מעורבות, ערים פריפריאליות, דרום הארץ – אבל כל זה בתוך הקשר מסוים: אירועי אלימות קיצוניים.
עבור תושבי ישראל הדימוי של הפריפריה מתחזק כאלים, מסוכן, מאיים, קיצוני, כזה שנראה על המסך רק בזמני מלחמה או מהומות קיצוניות. איזה דימוי מעצבים הייצוגים הנוכחיים של הפריפריה החברתית הישראלית? עד כמה זה מחזק את הסטריאוטיפים השליליים או עד כמה זה חושף בעיות שידרשו פתרון לאחר סיום האלימות?
דנוטציה, קונוטציה, הבניית המציאות (הצגת המציאות, זירה מס' 3)
לא רק צילומים, אלא גם שימוש במושגים: מדינה בוערת, אנרכיה ברחובות, מהומות, מעשי לינץ' – כל מושג כזה מבנה מציאות מעט שונה. שימוש במושג אנרכיה מטיל אחריות על הממשל, מלמד על אובדן שליטה של הממסד הפוליטי והחברתי. לעומת זאת, מהומות, נקשרות לאירועים קשים, אבל שאפשר יותר לשלוט בהם. מעשי לינץ' נקשרים לגזענות כלפי מיעוטים חסרי אונים, המילה "פרעות" נקשרת לאלימות קשה נגד יהודים וכן הלאה. כל מילה מדגישה קונוטציות אחרות שמבנות מציאות אחרת.
באותו אופן, השימוש בלאום: יהודי, ערבי – סיקור שמספר לקהל על נפגע ערבי על ידי יהודים או נפגע יהודי על ידי ערבים – עד כמה הוא מעצים את השסעים ומדגיש את המרחק בין הקהילות או עד כמה הוא חושף את השסע ויכול לתרום לאיחויו? מה היה קורה אם בתקשורת היו מדווחים על מעשי אלימות קשים ב"אזרח" בלי לציין האם הוא יהודי או ערבי? האם זה היה מצליח לגרום ליותר חמלה או הזדהות עם ה"צד השני"?
[זה מעלה שאלות באופן כללי, מתי בוחרים בתקשורת לציין מאפיינים של קורבנות או של מבצעי אלימות: חרדי, ערבי, ממוצא אתיופי, רוסי, מתנחל, חילוני, עני,... כדאי לבחון ולראות מתי מציינים מאפיינים, אילו מאפיינים מציינים ואילו לא --- ואיזו מציאת זה מבנה.]
ראו סרטון מתוך "מהצד השני עם גיא זהר" על משמעויות דנוטטיביות וקונוטטיביות של מסר ויזואלי.
עובדה, דעה, פרשנות ורשתות חברתיות (זירה מס' 3, הצגת המציאות בתקשורת)
בזמני משבר קשים מטשטשים הגבולות העיתונאיים. אולפני הטלוויזיה מציגים פאנלים שיושבים לסיקור האירועים באופן שוטף לאורך היממה ובהם עיתונאים ופרשנים ואנשי מקצוע. כדאי לשים לב כיצד התערבבו התפקידים של כתב, פרשן, מומחה ושל הצגת עובדות ודעות (לדוגמה, אבישי בן חיים, שהיה פרשן לענייני חרדים, הפך עם הזמן למעין פובליציסט פרו-נתניהו בעניינים שונים: משפטיים, פוליטיים וכן הלאה).
באירועים האחרונים, שהציגו אלימות קיצונית, בלטה היכולת של העיתונאים לפעול בצורה מפוצלת: להציג סיקור או פרשנות באולפני החדשות, ובמקביל, להציג עמדות ודעות (לעיתים קיצוניות) ברשתות החברתיות (טוויטר, ופייסבוק בעיקר). ראו למשל המקרה של עמית סגל (בעיקר בפוסט / ציוץ מתאריך 12.5.21, שגרר אלפי תגובות ושיתופים מכל הצדדים).
במילים אחרות, המעמד והתפקיד של העיתונאים משתנה לאור הרשתות החברתיות. הדימוי של עיתונאי מקצועי, נטול פניות, קשה להתקיים בעידן של רשתות בהן העיתונאים חושפים את עמדותיהם כאזרחים.
מה זה יעשה לאמון הציבור בתקשורת? מה זה יעשה לתקשורת ישראלית? לתפקיד התקשורת כהצגת המציאות לחברה דמוקרטית?
עמדה נורמטיבית של התקשורת
באיזו מידה על התקשורת להציג עמדה נורמטיבית = "מה ראוי" ולא רק לסקר את הסביבה (= "מה מצוי")? כלומר, באיזו מידה על התקשורת לנקוט עמדה ברורה נגד עמדות מסוימות או אנשים מסוימים ולהוקיע אותם (כקיצוניים, כמסוכנים, כמעודדים אלימות וכן הלאה) ובאיזו מידה על התקשורת לשמור על ניטרליות ולהציג לקהל מגוון עמדות ואישים.
Page updated
Google Sites
Report abuse