תכניות ריאליטי הן מהתכניות הנצפות ביותר בישראל ובעולם. ז'אנר הריאליטי זוכה לפופולאריות רבה והשיח עליהן, בתקשורת ובציבור רב. יחד עם זאת, ההשפעות של הז'אנר, על הציבור, על החברה אינן מוחלטות. האם תכניות אלו "מצלמות" מצב חברתי ומציבות לכן מראה בפני החברה הישראלית?            עד כמה הן מעוותות את המציאות לטובת רייטינג ורווח כלכלי? עד כמה משתמשות תוכניות אלו בסטריאוטיפים מוכרים כדי להעצים קונפליקטים ולהקצין מצבים חברתיים?          הז'נאר התיעודי נראה כאילו הוא מהקוטב המנוגד, ז'אנר שמבקש לתעד המציאות ולא להמציע/להתערב בה, אולם נראה כי לצד השוני, יש גם דמיון רב. עיון בשני הז'אנרים יעזור לנו להבין טוב יותר את היחסים שבין התקשורת לבין תפישת / הבניית המציאות

בניגוד לשם הז'אנר, תוכניות ריאליטי אינן מציגות את המציאות, אלא זירה מניפולטיבית וסטריאוטיפית למאבקי כוח ותחרותיות. מהו סוד כוחו של הז'אנר ומדוע רבים כל כך שואפים לקחת חלק בייצוג מציאות שלעיתים אכזרית מאוד?

פוליסמיות,   קהל פעיל,   עולם כיס,   תכניות המציאות,   מאפייני הזאנר,    רב תרבותיות,  ייצוג,  גישת השימושים והסיפוקים  

בעשורים האחרונים, ז'אנר "תוכניות המציאות" (“reality shows”) היה לפופולארי ביותר בשעות צפיית-השיא (prime-time) בטלוויזיה. 

כתוצאה מכך, ז'אנר זה היה גם לאחד הנושאים הבולטים ביותר במחקרי טלוויזיה, המצביעים על ריבוי פניה של התופעה, מהיבטים תיאורטיים שונים, וממגוון רחב של נקודות הנוגעות בהפקה, בטקסט ובקהלים השאלה "מדוע אנשים צופים בתוכניות מציאות קיבלה כמה תשובות – בעיקר, אך לא באופן בלעדי – מגישות המכוונות לחקר קהלים, המדגישות את ההיבטים הפסיכולוגים ובתוך המסגרת התיאורטית של "שימושים וסיפוקים".

למרות שתוכניות המציאות נבדלות האחת מרעותה, הם חולקות מספר מאפיינים משותפים, המאפשרים לקבץ אותן יחד תחת מושג מטריה אחד, "תכניות מציאות" הן תכניות בידור בהן: 

1. המשתתפים בתוכניות מגלמים את עצמם: אמנם בתוכניות מציאות רבות משתתפים ידוענים (celebrities) בתפקידים שונים (בין היתר, שופטים), ובמקרים אחדים הם גם הדמויות המרכזיות, אך, בכל מקרה, המשתתפים מגלמים את עצמם  ובמקרים רבים אלו הם אנשים מן השורה ("אנשים רגילים"), קרי, שאינם שחקנים מקצועיים או דמויות שהיו ידועות עוד לפני התוכנית. 

2. הדיאלוגים ו(חלק) מהארועים הנתפסים בעין המצלמה אינם מתוסרטים (scripted). כלומר, פעולות הדמויות והתגובות להן הן ספונטניות. יחד עם זאת, החוקים על פיהם מתנהלת התוכנית מוכתבים על-ידי צוות ההפקה ובמוצר הסופי,  כל שעה  בתוכנית (episode), המשודרת לקהל בבית, היא תוצר ערוך של עשרות ואף מאות שעות של חומר גולמי. מכאן ששאלה ה"אותנטיות" בטלוויזיה היא מורכבת ויש לה משמעות מיוחדת בז'אנר שמוטבעת בו התווית "מציאות", כשהיא משקפת את המתח בין מוצר נשלט, מלאכותי ומתוכנן לבין מוצר ספונטני, כן (sincere), ואותנטי.       ההסתייגויות מן האותנטיות של תוכניות המציאות, יכולה להוביל גם לטענה כי התווית "מציאות" היא תווית ריקה, סימן מסחרי (trade mark), שהומצא כדי לסייע בשיווק ויחסי הציבור של המערכת הקפיטליסטית של המדיה.הז'אנר התיעודי, הדוקומנטרי, הוא ז'אנר שמתעד את המציאות ומסתמך עליה. לעיתים מדובר בתיעוד המציאות או בסרט שמסתמך על תעודות ומסמכים שמתארים את המציאות. הסרט מבקש לצלם אירועים בעת התרחשותם או לשחזרם למטרות תיעוד. הסרט אינו המציאות עצמה ולא מתאר את המציאות עצמה (כמו מצלמת אבטחה למשל), אלא הוא פרשנות של יוצרי הסרט על המציאות. סרט תיעודי עוסק במציאות, אבל הוא מציג פרשנות מסוימת, מנקודת מבט של היוצרים. אם בתוכניות ריאליטי ההפקה עושה מניפולציות על המשתתפים (והצופים) על ידי יצירת תחרויות, משימות, חידוד קונפליקטים וליהוק סטריאוטיפי, יוצר הסרט התיעודי עושה מניפולציות באמצעות השפה הקולנועית: עריכה, סאונד, זוויות צילום ושלל אמצעים קולנועיים ותקשורתיים שעומדים לרשותו. המניפולציות הקולנועיות הללו מעצבות עבור הנמענים נקודת מבט ומעבירות מסרים בהם מעוניין המוען. 

לצורך הדיון אפשר להציע חלוקה סכמטית של תוכניות המציאות    לשלוש קטגוריות:   הפקה,   טקסט    וקהל 

לפי החלוקה המסורתית בלימודי תרבות בין     הפקה,   טקסט    וקהל

(Producers/Participants shows) או, בשם אחר, התוכניות האוטרקיות (autarkies)  תוכניות מבוססות הפקה ומשתתפים  shows(אוטרקי: משק או ממשל המספק את צרכיו בעצמו ואינו נזקק לחוץ): תוכניות כמו "הישרדות", "חתונה ממבט ראשון", "הרווק", "מסטר שף" או "הדוגמניות"), בהן ההפקה והמשתתפים, הנבחרים ע"י ההפקה, הם המנוע העיקרי מאחורי ההדחות וההתקדמות בתוכנית. למרות שהציבור הרחב ממלא בתוכניות אלו תפקיד מסויים (כמו "הצלה" של אחד המתמודדים) תפקיד זה אינו מרכזי. חלק מתוכניות אלו מתקיים בתוך "עולם כיס" (Pocket World) עצמאי ומבודד.

תוכניות המבוססות קהל, או, בשם אחר, תוכניות אינטראקטיביות (interactive shows) דוגמת פורמט ה-Idol ותוכניות תחרות כשרונות נוספות, בהם הקהל ממלא תפקיד משמעותי בהדחות, וקידום מועמדים מתוכנית אחת לבאה. יתרה מכך, תוכניות אלו משודרות במקרים רבים בשידור ישיר בפני קהל באולפן, המגיב לשידור ולמתרחש על הבמה ותגובותיו הם חלק מהתוכנית. עבורם ועבור הקהל בבית, פונים המשתתפים, המנחה וההפקה בכללה, בקריאה להשתתפות פעילה בתוכנית.  

דוקו ריאליטי – תוכניות אלו הם שילוב של שני ז'אנרים: דוקומנטרי וריאליטי ולכן יכולות להיחשב כשייכות לכל אחד מהז'אנרים (ואכן, התנהלו מאבקים קשים בתעשייה למשל לאיזו קטגוריה לשלוח תכניות לתחרויות פרסים: האם לתיעודי או לריאליטי). תכניות שעוסקות בתכנים המתארים מציאות לא שגרתית (יחידה צבאית, חדר יולדות, דיור מוגן וכן הלאה), שיכולה לעניין קהלים רבים. אין בתכנית משימות מטעם ההפקה, אין תחרות על לב הקהל ואין הדחות על ידי המשתתפים או הנמענים, אלא תיעוד של מצב עכשווי, אבל בזירה מציאותית. 

לדוגמה, תכנית כמו "יחידה מעורבת", ששודרה ב"יס" ועקבה אחרי חיילים המשרתים ביחידה מעורבת (גברים ונשים). לא היה כאן ליהוק מטעם ההפקה (אלא הליך גיוס רגיל), הורכבה היחידה מגלריה של דמויות: בעל מוטיבציה גבוהה וכזה שמעוניין לעזוב, עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחיים, חלשים וחזקים וכן הלאה. הסיטואציה האמיתית:  גיוס ישראלים לצה"ל, יצר מצב מורכב ומעניין והתכנית תיעדה את המתרחש (ללא התערבות גלויה של ההפקה). תכנית אחרת היא "בייבי בום" (ערוץ 10), שעקבה אחרי זוגות הבאים ללדת בבית החולים. גם כאן, מגיעים זוגות רבים ומגוונים, שמגיבים בצורות מעניינות לסיטואציה המיוחדת של לידה ומכאן התיעוד המעניין. דוגמה שלישית היא הסדרה "שמונים וארבע" (כאן 11) שתיעדה את המפגשים בין ילדי גן לבין אזרחים קשישים ואת היחסים המתפתחים ביניהם. חשוב להדגיש כי אם בתוכניות ריאליטי אחרות יש להפקה כוח בעיצוב הזירה ובהפעלת מניפולציות על המשתתפים והקהל, הרי שבדוקו ריאליטי הכוח בהפעלת מניפולציות הוא אצל היוצרים. בעזרת אמצעים קולנועיים כמו סאונד, עריכה, זוויות צילום ועוד, היוצרים מבנים משמעויות ומפעילים מניפולציות על התוכן הסופי.

בתכניות מציאות יש דילמות מוסריות. בתכניות רבות המשתתפים אמורים לקחת חלק במצבים קיצוניים. הדילמה היא עד כמה להקצין את המצבים כשההנחה היא כי מצבים קיצוניים יכולים להניב רייטינג גבוה ורווחים כלכליים לעומת זאת אפשר לא להעמיד את המשתתפים במצבי קיצון ובכך פחות להשפילם למשל, אבל זה במחיר של פחות רייטינג ורווח כספי.

דילמה נוספת היא סביב ייצוג סטריאוטיפי: לקהל קל מאוד להבין מסרים סטריאוטיפים ולהפקה יהיה קל יותר לפתח קונפליקטים והזדהות עם דמויות כשהן מייצגות דימוי סטריאוטיפי וכך, מצד אחד, שימוש ואף הקצנה סטריאוטיפית יכולה להוביל לרייטינג ורווח כספי, אבל במחיר העמקת השסעים ומצד שני, מיתון סטריאוטיפים או שבירתם יכולה להוביל לעמעום שסעים בחברה, אבל במחיר של רווח כלכלי.