ע

עובדה ודעה

עובדה – משהו שהתרחש.

דעה – עמדתו של אדם לגבי מה שהתרחש.

אחת הדרישות המצופה מעיתונאי היא לערוך הפרדה בין העובדות – מה שהתרחש בפועל, במציאות, לבין הדעות – העמדות האישיות שלו לגבי מה שהתרחש בפועל. האבחנה הברורה בין דעה לבין עובדה היא מכשיר מרכזי לסיפוק מידע מהימן ולקבלת אמון מהציבור.

חשוב לזכור כי בתרבות הדיגיטלי, כשלכל אחד מחשב וחיבור לרשתות החברתיות הוא יכול לייצר ולהפיץ דעות ולהציגן כעובדות. מצב כזה, בנושף להצפת המידע, מוביל ל"פוסט אמת", תחושה שכבר לא ניתן לבדוק מה היה באמת, מה עובדה ומה דעה.

עולם כיס

"עולם כיס": סביבה מובנית, מנותקת ממציאות החיים היום-יומיים של המשתתפים ומלאכותית במידת-מה. תכניות ריאליטי המבוססות הפקה ומשתתפים מתקיימות ב"עולם כיס" ומאפשרות לעתים קרובות לחשוף את הזהות הפנימית של המשתתף, תוך נטרול השפעות סביבתיות.

עייפות מחמלה

תופעה זו מקשה על צופים שראו תמונות רבות וחוזרות של סבל שחווים יחידים וקבוצות הרחוקים מסביבתם המיידית, והם מתקשים לחוש חמלה של ממש מכיוון שיכולת ההזדהות שלהם נעשית קהה עם חלוף הזמן והמספר הרב של התצלומים שאליהם הם נחשפים יום יום בערוצי התקשורת השונים.

עיתון איכות מול פופולארי

עיתון איכותי - עיתון פופולארי

עיתונות פופולרית

מאפיינים:

- שטחית ומבדרת: פונה לרגש.

- דרמטית וסנסציונית: "צהובה" והמונית, מציגה את הידיעות כחדשות מרעישות.

- עממית: עשויה לבטא את קולו של האדם מן היישוב.

- שפה פשוטה: שפת העיתונות הפופולרית היא שפה יומיומית, מדוברת.

- ריבוי אלמנטים ויזואליים: הדגש הוא על המרכיבים הגרפיים, הוויזואליים והחווייתיים, כגון תצלומים, שימוש בצבעוניות ובכותרות בפונט גדול, להעצמת תחושותיו של הקורא.

עיתונות איכותית / אליטיסטית

מאפיינים:

- אינטלקטואלית: רצינית, מעמיקה, מספקת מידע, דעות וחומר למחשבה, פונה לאינטלקט.

- ביקורתית: תורמת לפיקוח על השלטון במסגרת הדמוקרטית.

- ממסדית: נותנת ביטוי לקולם של הגורמים הממסדיים.

- מִשלב לשוני גבוה: השפה אקדמית, בעלת אוצר מילים מובחן ומאופק.

- גרפיקה שמרנית: טקסט מרובה ותצלומים מועטים, העמודים נראים "נטולי צבע" וחזותם מחייבת התעמקות בטקסט.

עיתונאות חוקרת

כאן לא מדובר במודל, אלא בז'אנר. ההגדרות אינן ברורות ויש שיגידו שכל העיתונאים (שעושים עבודתם כראוי) הם עיתונאים חוקרים...

עיתונות חוקרת היא כזו שנוגעת בנושאים החשובים לציבור, ובה העיתונאי עובד באופן עצמי, עם מקורות ראשוניים וזאת במטרה לגלות מידע שמישהו מעוניין להסתיר אותו מהציבור.

עיתונות חוקרת מנסה להשפיע על סדר היום, לגלות מידע ובכך גם לעצב את הגבולות הנורמטיביים והמוסריים של החברה: מה מותר ומה אסור, כיצד יש להתנהג וכן הלאה. כתבי התחקיר מהווים התגלמותה של זכות הציבור לדעת: לדעת על מחדלי השלטון ועל פגיעה בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים; לדעת על פגיעה בזכויות וחירויות דמוקרטיות; לדעת את מה שאחרים רוצים להסתיר

יש כאלו שמתאים עיתונאים חוקרים כמו עיתונאים רגילים-אבל-יותר, כלומר, יותר ספקנים כלפי הממסד, יותר חקרניים, יותר עובדים.

אופן העבודה של עיתונות חוקרת שונה מעיתונות רגילה בעיקר בטווח העבודה – עיתונאות רגילה היא בדד-ליין מהיר, יומי, שעתי ואילו עיתונות חוקרת היא לטווח ארוך. עיתונאי בודד או קבוצה של עיתונאים, יושבת על סיפור או על נושא במשך זמן רב ולכן גם צורכת הרבה משאבים וזאת כדי לבצע חקירה לעומק של הנושא, ולהביא מידע שהוסתר מהציבור.

דוגמאות קלאסיות: פרשת ווטרגייט, שלא רק הביאה לראשונה בהיסטוריה להתפטרות הנשיא האמריקאי, אלא גם יצרה מיתוס והילה סביב תפקיד העיתונאים בחברה דמוקרטית. בתחקיר הזה העיתונאים חיפשו את המידע כחמישה חודשים על לפרסום הידיעה.

העיתונאים מוטי גילת ומלי קמפנר עבדו ובמשך כמה שנים על סדרת כתבות על פעולותיו של אריה דרעי שהובילו להעמדתו לדין והרשעתו בבית המשפט.

תחקירים ידועים אחרים התפרסמו במעריב על כך שתנובה מוסיפה לחלב חומרים אסורים ושמגן דוד משליך את תרומות הדם של עולי אתיופיה –

עיתונאות חוקרת מבקשת לשנות את המציאות. לא רק לסקר את המתרחש, אלא לגרום לשינוים ממשיים במציאות (בחברה, בנורמות).

חשוב להזכיר תכניות תחקיר מרכזיות כמו "עובדה" ו"המקור".

כיום עיתונאות חוקרת נמצאת במצב בעייתי:

זה ז'אנר שדורש הרבה משאבים: הרבה זמן עבודה על תחקירים שלא תמיד מתפרסמים.

עיתונאות עם הרבה סיכונים: תביעות משפטיות, איומים מגורמים חזקים

עליית האינטרנט: יש הרבה יותר מידע גלוי, יש עיתונאים עצמאיים מטעם עצמם

עם התגברות המסחור של התקשורת ועם היחלשות התקשורת המסורתית בשל התחזקות התקשורת המקוונת – יש מגמה של היחלשות העיתונות החוקרת, יש פחות עיתונאים שזו העבודה שלהם, יש פחות תקנים לכך בארגוני התקשורת.

עיתונאי פרקליט

מודל שצמח מתוך ביקורת כלפי המודל הקודם:

א. אין באמת נייטרליות, הסיקור תמיד משרת מישהו ואם נהיה נייטרליים זה תמיד משרת את החזק.

ב. לא צריכה להיות נייטרליות, אין בנייטרליות ערך בפני עצמו, ובטח לא ערך חיובי, להיפך, על העיתונאי להיות מחויב חברתית

ג. יש בחברה קבוצות שמושתקות או חלשות ואין להן אפשרות להשמיע קול, על העיתונאים לייצג קבוצות אלו.

ç העיתונאי אינו "מסקר חיצוני" או "צינור" בין המציאות לקהל, אלא הוא חלק מהחברה והוא משמש כפרקליט, שליח, נציג של קבוצות חלשות בחברה אל מול כלל החברה והממסד.

שליחות יכולה להיות פוליטית (לייצג שמאל או ימין, מתנחלים, פלסטינים) חברתית (לייצג נשים, מזרחיים, עובדים זרים, חולים, עניים) או אפילו תרבותית (קהילות אתניות, קבוצות שוליים). קרן נויבך מתאגיד "כאן" מקדמת בגלוי נושאים שקשורים בקידום נשים ופמיניזם ואת היחס הבעייתי לחולי נפש במוסדות הממלכתיים. רינו צרור מקדם תכנים של תרבות מזרחית, שלדעתו לא מספיק נוכחת בשיח המרכזי, גדעון לוי מסקר את המציאות מנקודת מבט פלסטינים מתוך הבנה שנקודת מבט זו חיונית לחברה הישראלית ולא נמצאת בתקשורת הישראלית ועוד.

העיתונאי הוא סוכן של שינוי חברתי, כמו מערכת חינוך

דיווח חדשותי ראוי לפי המודל

בוחרים נושאים וקבוצות שפחות מסוקרות או לא מסוקרות על ידי התקשורת הרגילה

בוחרים תוכן בהתאם ליכולת להשפיע, לשנות את המציאות (ולא כמו במודל הקודם, נושאים שנחשבים "חשובים")

יש ניסיון לערער על סדר היום הממסדי, של המודל הקודם, של התקשורת הממסדית.

מאחר שסיקור אובייקטיבי ונייטרלי משרת את האליטה, השאיפה היא לסיקור לא אובייקטיבי או נייטרלי. סיקור נייטרלי יסתמך על מקורות ממסדיים שלהם יש הרבה יותר כוח ונראות ויכולת מאשר לקבוצות החלשות. ç סיקור ממסדי (לפי המודל של שומר הסף) לא יחשוף את המציאות כיוון שיהיה מוטה לטובת החזקים ולכן משרת את הסטטוס קוו, את המצב הקיים [ואנחנו רוצים לשנות],

עיתונאי צריך תמיד לחשוד בממסד ולנסות לצאת נגדו.

עיתונאי צריך קודם כל להיות נאמן לחלשים ולאלו שקולם לא נשמע.

[אפשר לקשור את המודל הזה לצמיחתו בארה"ב בשנות השישים, עם שקיעת האמון במרכז הפוליטי והממסדי ועליית קבוצות שוליים כמו נשים, שחורים, צעירים ועוד)]

הכתב לא צריך להסתתר, אלא יכול להיות חלק מהסיקור. במקום רטוריקה של גוף שלישי, יש רטוריקה של שכנוע.

עיתונאי שומר סף

זהו המודל הקלאסי והותיק ביותר של מקצוע העיתונות. למרות שמנסים כל השנים לערער עליו, עדיין זה נתפש כסוג העיתונאות האידיאלי.

לפי המודל הזה, העיתונאים הם "שומרי הסף", שמחליטים מתוך שלל האירועים והנושאים שהתרחשו, מה יעבור את הסף ויכנס לסיקור החדשותי. הדימוי הוא ש"בחוץ", בעולם יש הרבה מאוד אנשים ואירועים והעיתונאי עומד בכניסה ומחליט מה יכנס לחדשות ומה ישאר בחוץ.

במודל הקלאסי יש דגש על כך שהעיתונאים לא מפעילים שיקולים ערכיים, אלא משמשים "צינור" שמעביר את המציאות אל התקשורת. הדגש הוא על חשיבה "כמו מדעית": העיתונאי הוא איש מקצוע כמו מדען (מדען החברה) שאם ישתמש נכון בכלים הנכונים יוכל להגיע למציאת האמת. המודל הזה מניח שהעיתונאות היא מקצוע כמו למשל רופא, מקצוע שיש בו כללים קבועים ואם עובדים לפי הכללים בצורה הנכונה כולם יגיעו לאותה התשובה (מה ראוי להיכנס לחדשות).

דיווח חדשותי ראוי לפי המודל

זהו לב המודל הנייטרלי-אובייקטיבי – התמקדות בכלים כמו מדעיים, העיתונות היא פרופסיה, מקצוע ויש לה כלים ואם עובדים לפי הכללים אפשר להציג דיווח אובייקטיבי.

אם משתמשים בכלים כמו הצלבת מקורות, איזון, חיפוש כל המידע, ראיונות עם האנשים הנכונים = אז אפשר להגיע לסיקור אובייקטיבי של המציאות.

יש דמיון בין העיתונות לבין בית משפט: יש חקירה של העובדות, הבעת העובדות "כפי שהן" בפני הקהל, שמיעת שני הצדדים ויש אמונה באמת אובייקטיבית ועובדות לפיהן נשפוט את הדברים.

סגנון הדיווח

הכתב מבליע את עצמו, "היעדר הכתב", דיבור בגוף שלישי ("ראש הממשלה נפגש עם שר החוץ", "המדד עלה... המחירים ירדו") הכתב לא חלק מהסיקור, אלא רק צינור. מרבים בציטוטים של אחרים.

היעדר דרמה ומתח, עובדות והרחבה שלהן.

תפישת הקהל כשופט – המודל מניח שיש קהל רציונלי וחושב ואם ניתן לו את המידע הנכון ואת הכלים הנכונים הוא יוכל להחליט בעצמו על הנושאים שעל סדר היום. הם העיתונאים יספקו את המידע והקהל יהיה אזרח-מיודע, הוא יוכל להתמודד עם הנושאים בצורה רציונלית ושקולה.

עקבות דיגיטליים

עקבות דיגיטליים – הנתונים האישיים שנאספים על המשתמשים באינטרנט בעקבות שימושים שונים ברשת. כל פעולה שנעשית באמצעים דיגיטליים משאירה עקבות דיגיטליים. סוגי קבצים שונים, תצלומים, נתוני חיפוש ועוד. יש עקבות אקטיביים: כשמשתמש משאיר פרטים באופן יזום (העלאת תצלומים ופרטים אישיים ברשתות החברתיות, מסירת פרטים אישיים לאפליקציות כמו ווייז ועוד) ויש עקבות פסיביים: איסוף נתונים על משתמשים על ידי תאגידים ללא ידיעת המשתמשים.

הנתונים הללו נאספים ונשמרים על ידי תאגידים לשימוש מסחרי. לדוגמה פייסבוק אוגרת את כל המידע שכל המשתמשים מעלים וכך יכולה ללמוד על כל אחד הרבה מאוד ולמשל לכוון פרסומות ממוקדות ותכנים מתאימים.

העיסוק בעקבות דיגיטליים מאתגר את תפישת הפרטיות ומעלה שאלות בנושא: האם ניתן להסתיר מהמשתמשים איזה מידע נאגר עליהם? האם אפשר להסתיר מהמשתמשים איזה שימוש נעשה במידע שנאגר על כל אחד מהם? למי שייך המידע שנאסף על החיים הדיגיטליים של כל אחד מאיתנו?

ערך חדשותי

אחת העבודות המרכזיות של אנשי העיתונות היא עבודה של מיון וברירה. עיתונאים ועורכים צריכים לברור אילו אירועים יכנסו לדיווח העיתונאי בחדשות (בטלוויזיה, באתר, בעיתון המודפס) ואילו יישארו בחוץ. מבין אלו שיכללו בחדשות, אילו יקבלו מקום מרכזי יותר ואילו יוצנעו יותר. כדי לבצע עבודה זו כל דיווח וכל אירוע נמדד לפי הערך החדשותי שלו.

הערך החדשותי יקבע אילו אירועים יכנסו לדיווח ואילו ישארו בחוץ וכן יקבעו את הסדר ומידת המרכזיות של הדיווח.

הערך החדשותי נקבע על בסיס שישה קריטריונים:

חשיבות: במובנים של התייחסות לחיי האדם ולמצבו הקיומי.
רלוונטיות: מידת שייכותו ונגיעתו של האירוע לקהל היעד.
ייחודיות: אירוע חריג, שונה ומפתיע.
אישיות מפורסמת: אירועים העוסקים בחייהם של אנשי ציבור וידוענים.
עניין אנושי: אירוע הטעון ברגשות עזים או הגובל בהתרחשות נס.
עדכניות המידע: מידע חדש התורם להבנה של קהל היעד את המציאות ומסייע בקביעת עמדה.

ככל שהאירוע עונה על יותר קריטריונים, הערך החדשותי שלו עולה ויש סיכוי גבוה יותר שיכלל בחדשות ובמקום מרכזי.

Page updated

Google Sites

Report abuse