צילום איקוני

צילום איקוני, ככזה שלא רק מתאר את המציאות, אלא אף לוקח חלק משמעותי בהנצחתה. המושג צילום איקוני מגיע מהנצרות, שם תמונות שהוצבו בכנסיות הציגו את דמויות הקדושים הנוצרים, המוכרים לקהל המאמינים. הצילום האיקוני נועד "לקחת חלק" מהאיש עצמו, מהנס שחולל ומהקדושה שלו. הצילום אינו האיש עצמו, אבל הוא משמש לו תחליף. לכן אפשר יהיה להתפלל לרגלי פסלים של קדושים למרות ההבנה כי הם לא האנשים עצמם, אלא ייצוג שלהם,  או אפילו "חלק מהם". מכאן הצילום האיקוני הוא אינו ה"אירוע עצמו", אבל הוא מבטא אותו.

קשה להציג רשימת מרכיבים שהופכת צילום איקוני לכזה. בין השאר מפני שהצילום מקבל מעמד מיוחד, איקוני, על ידי החברה, לאחר האירועים. כלומר, המשמעות האיקונית אינה בתצלום, אלא במשמעות שהחברה מעניקה לו. צילומי הנפת הדגל באיווג'ימה או על גג הרייכסטג לא היו איקוניות בעת האירועים, אלא קיבלו משמעות כזו לאחר מעשה, כשהחברה ראתה בהם מייצגים של האירועים. כך גם צילום הצנחנים ליד הכותל ב-1967. אפשר לנתח תצלומים אלו בדיעבד ולהסביר כיצד הם "לוכדים את הרגע" והם מייצגים את האירועים הגדולים יותר (סיום מלחמת העולם השנייה, כיבוש שטח לאחר מאבק קשה, כיבוש הכותל, המקום הקדוש ביותר ליהודים, על ידי חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים וכן הלאה. אפשר לראות צילום איקוני ככזה שהחברה רואה בו תמצית של אירועים חשובים ומשמעותיים, לרוב חריגים  כמו מלחמות (צנחנים בכותל), אסונות (נפילת אדם ממגדל התאומים), הישגים אנושיים (נחיתה על הירח) מאבקים חברתיים (מחאת ספורטאים שחורים על מדיניות הגזע בארה"ב).

במילים אחרות, צילום איקוני הוא חלק מאירוע גדול יותר, מיוחד וחשוב לחברה בה נעשה ונצרך הצילום. לעיתים יהיו בו מרכיבים מיוחדים ונדירים (אסון ברגע התרחשותו), אבל, לעיתים יהיה צילום רגיל שהממד האיקוני שלו מתקבל רק מההקשר בו הוא צולם. שלושה צנחנים מחובקים אינה תמונה נדירה, אבל כשצילום נעשה ברגע המיוחד של ההגעה לכותל המערבי ב-1967 הוא מקבל משמעות מיוחדת. לכן, האיקוניות אינה טבועה בהכרח במשמעות הדנוטטיבית של הצילום עצמו, אלא בקונוטציות שהוא מעורר בחברה.

הרחבה על צילומים אייקוניים:

דרך המשקפיים של אלכס ליבק – טור אישי בנושא "אייקונים של מלחמה"

מאז תחילת הצילום לפני כ- 150 שנים, ניכס לעצמו כל עם איקונים צילומיים הנמצאים בלב הקונסנזוס הלאומי. את מקומם של פסלי המצביאים הרוכבים על סוס ומניפים את חרבם בככר העיר תפסו תצלומים. על פי רוב הם אייקונים של מלחמה. של נצחון. כמעט לכל מלחמה מכוננת בתולדותיו של עם, יש אייקון צילומי שהוא סמל של גאווה מאחדת. שני אייקונים כאלה, המוכרים לכל חובבי ההיסטוריה הם ממלחמת העולם השנייה: לאמריקאים יש את הדגל המונף באיוו ג'ימה (הצלם ג'ו רוזנטל). לסובייטים יש את דגל ברית המועצות המונף מעל הרייכסטאג בברלין הכבושה (הצלם יבגני חלדאי).שתי מלחמות העניקו לישראלים אייקונים צילומיים. הראשון ממלחמת העצמאות, הוא תצלום דגל הדיו באום רשרש, אילת. עדות מצולמת לקביעת נקודת הגבול הדרומית ביותר. התצלום צולם על ידי אחד החיילים, מיכה פרי. השני, המוכר יותר, הוא תצלומו של דוד רובינגר: שלושת הצנחנים לפני הכותל. את התצלומים אימצנו לחיקנו, אנחנו, תושביה היהודים של המדינה. שניהם נצרבו בתודעה שלנו לאחר ניצחונות צבאיים מאד משמעותיים

דוגמאות משמעותיות הן :

צילומו של הצלם הסובייטי-יהודי יבגני חאלדיי ב-2 במאי 1945 את הצילום "הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג" (על צילום זה יורחב בהמשך).

תצלום הנפת הדגל בגראונד זירו מציג שלושה כבאים המניפים את דגל ארצות הברית על הריסות מגדלי התאומים לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. תצלום זה שצולם על ידי תומאס פרנקלין מושווה לעתים קרובות לתצלומו של רוזנטל, על אף שהקשר ביניהם הוא מקרי ופרנקלין ככל הנראה לא ביים את התצלום. פרנקלין סיפר שמיד עם צילום ההנפה הבחין בדמיון בינה לבין תצלומו של רוזנטל.

הזווית הישראלית : דגל הדיו  צולם ע"י מיכה פרי קצין בחטיבת הנגב-

 דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (אילת), במסגרת "מבצע עובדה". צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה.

חיילי חטיבת הנגב שהגיעו לאום רשרש עסקו תחילה בטיהור המבנים. כאשר התברר שעמדת המשטרה הבריטית אכן נטושה, החיילים התארגנו במהירות להניף את הדגל. אברהם אדן טיפס על התורן שהיה במקום והניף את דגל הדיו שהיה בידיו.

שעתיים לאחר מכן, עם הגעת כוחות נוספים לאיזור החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל ישראל תקני. דגל הדיו עצמו - אבד‏

הנפת דגל הדיו , נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כסמל לסיום מלחמת העצמאות, ולניצחון הישראלי בה. עד היום עומד פסל מתכת המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו. ומבנה המשטרה עצמו שוחזר בסמוך לפסל. התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, הפך לימים ליום אילת.

יבגני חאלדי , חיילים סובייטים מניפים דגל מעל הרייכסטאג בברלין 1945

 חאלדיי צילם את אחד מהתצלומים החשובים והמפורסמים ביותר של מלחמת העולם השנייה. הצילום מתאר את חיילי הצבא האדום המניפים את דגלם על בניין הרייכסטאג, עם נפילת ברלין ב-2 במאי 1945. חאלדיי הנציח רגע היסטורי בעל משמעות פוליטית-צבאית רבה. רגע זה מגלם בתוכו את נפילת הנאציזם ואת ניצחון בעלות הברית. הצילום הזה הוא צילום המלחמה הנודע שנחרת בזיכרון של הניצחון על הנאצים יותר מכל צילום אחר. מסביב רואים את הבירה הגרמנית החריבה. בשלב הזה כ-90% מברלין הושמדה על ידי הצבא הסובייטי. בדיעבד התברר שהתמונה לא רק בוימה אלא גם רוטשה, שנים רבות לפני המצאת תוכנת ה"פוטושופ" המפורסמת. זה נעשה כדי לחזק את האפקט והגבורה של הלוחמים הרוסיים ולהעלים ביזה. אם זו העלמת אחד משני שעונים שהיו על ידו של אחד החיילים ואם זו הוספת עשן וענני הפגזות מעל העיר החריבה, שנועדה להאדיר את הרושם של הניצחון הסובייטי

המערכה בין ברה"מ לגרמניה הייתה הארוכה והקשה ביותר. במהלך הקרבות הקשים שבין גרמניה הנאצית לברה"מ התפתחה בצבא האדום מסורת של הנפת דגלים אדומים ביעדים חשובים שנכבשו בערים השונות (הדגל האדום = דגל ברה"מ). סטאלין נאם והצהיר כי המלחמה תסתיים רק כאשר יונף הדגל האדום מעל הרייכסטאג בברלין (רייכסטאג=בניין הפרלמנט הגרמני).

ב-30 באפריל , יום לאחר תחילת הקרב לכיבוש הרייכסטאג וסביבתו, עשתה קבוצה בת ארבעה חיילים סובייטים את דרכה במעלה הבניין עד לגגו, כשבידם דגל ברית המועצות. הקבוצה בחרה באחד מהפסלים שבגג כנקודה בה יניפו את הדגל, הם חיברו את מוט הדגל לבקע שמצאו בפסל והדגל הונף. שום צלם לא היה באזור והרגע הזה לא הונצח.

ביומיים שלאחר ההנפה הראשונה המשיכו הקרבות הקשים. הגרמנים הצליחו לכבוש מחדש את הבניין ולהסיר את הדגל.

לבסוף ב-2 במאי נכנעו הגרמנים ומרביתם נטשו את הבניין. חאלדיי ניצל את ההזדמנות אסף קבוצה של שלושה חיילים סובייטים, ויחד הם עלו אל גג בניין הרייכסטאג, שם הניפו את הדגל לפי הוראות הבימוי של חאלדיי שצילם 36 תצלומים של המאורע. כיום ידוע על לפחות שלושה צלמים אחרים שצילמו חיילים סובייטים מניפים דגלי ניצחון על גג הרייכסטאג ב-1 וב-2 במאי, אך אף אחד מהם לא זכה למידת הפרסום לה זכה תצלומו של חאלדיי.

התמונה הפכה לסמל הניצחון של הסובייטים על גרמניה הנאצית, ופעמים רבות משווים אותה לתמונה המפורסמת שבה נראים חיילים אמריקנים מניפים את דגל ארצות הברית באיוו ג'ימה.

בצד השמאלי של התצלום נראים בנייני העיר ההרוסים והמכוסים ענני עשן; בצד הימני נראה גג הרייכסטאג, ובקדמת הצילום נראה חייל המניף דגל. הדגל תופס את מרבית הפריים בקדמת התצלום, ודרכו העין נמשכת פנימה ולמטה אל הרחוב. זהו אינו תצלום תקריב אלא מראה בעל פרספקטיבה עמוקה, המספקת תמונת אירוע של מקום וזמן ספציפיים .

המשותף העיקרי לכל "צילומי הנפת הדגל" מעבר להקבלה הוויזואלית הברורה, היא שהתצלומים  כולם מסמלים ניצחון המסופק ע"י אומץ, גבורה, הקרבה וכולם מבטאים אחוות צוות ברורה ומרגשת. כולם שימשו מקור השראה ועידוד לציבור ולכן הפכו מאז לאייקון‏‏.

דוד רובינגר, הצנחנים בכותל 1967

רובינגר מספר על הצילום : "ערב קודם לכן עוד הייתי עם כוחות צה"ל באל­עריש בדרך לכיבוש סיני,  צילמתי בעבור השבועון 'TIME'. בערב שמעתי בקשר שמשהו קורה בירושלים. בדיוק נחת לידינו מסוק שהבהיל פצועים. נדחפתי גם אני פנימה וטסתי בחזרה לבאר שבע ומשם לירושלים. מיד רצתי לעיר העתיקה והגעתי כרבע שעה אחרי שכבשו את הכותל. עדיין היו צליפות והמלחמה עוד לא נגמרה. היות והמקום היה צר מאוד בין הכותל ובין הבתים שסמוכים לו, נשכבתי על האדמה כדי לתפוס זווית צילום טובה, שבה יראו גם את החיילים וגם את אבני הכותל. אז שכבתי על האדמה ובכיתי מרוב התרגשות. ואז עברו שלושת החיילים האלה וצילמתי אותם.

בכלל לא ידעתי מי הם. גם לא חשבתי שזה צילום כזה חשוב.  כעבור רבע שעה הגיע הרב גורן עם השופר וספר התורה וחשבתי שזה הצילום החשוב של היום. כשפיתחתי את התמונות לא הענקתי חשיבות לצילום הזה: סתם תמונה של שלושה חיילים. אני התרכזתי בצילומים של הרב גורן על הכתפיים תוקע בשופר.  אשתי זיהתה מיד את הפוטנציאל הטמון בצילום החיילים והיא צדקה.

לגבי הצילום עצמו מסביר רובינגר: "לא אחת נשאלתי אם אני רואה בתמונת שלושת הצנחנים ליד הכותל את התמונה הגדולה של חיי. תשובתי חדה ונחרצת – לא! מבחינה צילומית אין שום דבר איכותי בצילום.  מה שהעניק לה את חשיבותה היו הנסיבות שבהן צולמה, וזה מה שהפך אותה לסמל שרבים יכולים להזדהות אתו" .

מה הופך צילום לאייקון לאומי ?

החיילים צולמו מלמטה תוך האדרת דמותם. הם נראים 'גדולים מהחיים', חזקים, אותות המלחמה אינם ניכרים בפניהם. החייל במרכז — יפה, בהיר עור, קורן, משדר עוצמה, רעננות וחוסן פנימי, גילם בדמותו את כל התכונות שהצבר ביקש להגשים ואת כל התכונות שהישראלים, כאמור, ביקשו להזדהות עמם — כוח, תעוזה ונחישות. החייל שבמרכז מחזיק את הקסדה בידו, פניו גלויות, מוארות באור בין הערביים, ומבטו של הצופה מתמקד בו. מרגע זה הפך התצלום לסמלה של ישראל היפה, החזקה, הבוטחת בעצמה, בעלת העוצמה, הנלחמת בחירוף נפש נגד אויביה, והיווה דוגמה לשיכרון הכוח שפשה בחברה הישראלית. התצלום היה לאייקוני ככל הנראה בשל השימוש הרב שנעשה בו, בשל הכוח והעוצמה שהוא שידר, אך בעיקר בשל העובדה שהוא היטיב לבטא את רחשי הלב הישראליים.

אלכס ליבק קו 300 1984

בתחילת חודש מרץ 1984 ייוסד העיתון "חדשות". "חדשות" ניסה להתחרות בעיתוני הערב האחרים, בעיקר ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ששלטו בזירה. עובדי  "חדשות" הצהירו  על העיתון החדש כ"עיתונות מסוג חדש ורלוונטי " וכבר מתחילת הדרך התריסו כנגד הממסד העיתונאי וסרבו להצטרף להסכמים הקיימים בין עורכי העיתונים לבין הצנזורה וצה"ל. ההסכמים ידועים בשם "וועדת העורכים" ותפקידם הוא לתאם פרסומים בנושאים ביטחוניים בין עורכי העיתונים הגדולים לבין ראשי השלטון והצבא.

ביום חמישי, 12 אפריל 1984  קיבלו נתן זהבי ואלכס ליבק את ההודעה על אירוע חטיפת אוטובוס קו 300 . ארבעה מחבלים חטפו אוטובוס שנסע מתל אביב לאשקלון לשם מיקוח ושחרור אסירים פלסטינים. כשהגיעו השניים למקום כבר היו שם עשרות עיתונאים וסיירת מטכ"ל כבר התמקמה סביב הרכב. לקראת 04:00 לפנות בוקר הכוח נכנס פנימה ביריות (אחת הנוסעות -אירית פורטוגז -  חיילת, נהרגה בחילופי האש). הצלמים כולם התקרבו ככל האפשר לנסות ולצלם את ההתרחשות. בחשיבה מהירה הבין ליבק כי לא יצליח לצלם תמונה איכותית מתוך המהומה והחליט לחכות ולצלם את הפצועים שירדו מן האוטובוס. חושך מוחלט שרר במקום ואי אפשר היה לתכנן באופן מדויק את הצילום."... ואז צילמתי את התמונה המפורסמת. חשבתי שמדובר בפצוע המורד מן האוטובוס. בשנייה שצילמתי שני אנשי השב"כ שהחזיקו את המצולם התנפלו עלי ודרשו את הנגטיב. היו עלי שתי מצלמות, נתתי להם סרט מהמצלמה השנייה והם הסתלקו. בדרכי למערכת העיתון שמעתי את ההודעה של דובר צה"ל המכריז שכל ארבעת המחבלים נהרגו בהשתלטות. .."  

כשהגיע ליבק למעבדה ופיתח את הצילומים הבחין כי באחת התמונות מופיע בבירור מחבל חי !! בריא לחלוטין, אזוק בידיו ומובל ע"י השניים שביקשו ממנו את הנגטיב. (לאחר מכן התברר שצלם נוסף שמוליק רחמני מ"מעריב" צילם מחבל נוסף מורד חי מן האוטובוס).

ליבק הנסער שיתף את עורך העיתון בגילוי והוחלט כי הנגטיבים יוחבאו. שלושה ימים מאוחר יותר ציטט עיתון חדשות ידיעה שהתפרסמה ב"ניו יורק טיים" כי למעשה שניים מן המחבלים הורדו חיים מן האוטובוס. הידיעה נאסרה לפרסום בישראל. הציטוט ממקורות זרים לא הובא לאישור הצנזורה. הידיעה הכתה גלים בישראל .

הצנזור הצבאי (בשליחות שר הביטחון)  שהיה מודע לאפשרות שבידי עיתון "חדשות" צילום מרשיע מן האירוע הזהיר את עמוס שוקן (מנהל העיתון) והורה לו לא לפרסם יותר ידיעות הקשורות לפרשה. הצנזור אף הוסיף והורה לשוקן לא לפרסם את העובדה כי נפתחה וועדת חקירה סודית לבדיקת האירוע. שוקן שכאמור לא היה חבר ב "וועדת העורכים" ומעולם לא חתם על הסכם כלשהו עם הצנזורה לא הרגיש מחויב להישמע להוראותיהם של הצנזור ושל שר הביטחון. לאחר דיון ארוך, מחליטים אנשי "חדשות" לפרסם את הצילום של ליבק וגם את דבר הקמת וועדת החקירה.  לטענתם הם עשו זאת כיוון שלדעתם משרד הביטחון השתמש וניצל באופן ציני את עקרון "איסור פרסום בשם שמירה על הביטחון", בעבור טיוח המחדלים החמורים ,ההתנהלות הלקויה וסדרי השלטון המחפירים במערכת שירותי הביטחון הכללי.

ביום שישי, 27 אפריל 1984 בגיליון מספר 46 של עיתון "חדשות" בעמוד הראשון, מתפרסמת הכותרת: "פרשת האוטובוס החטוף, הוקמה ועדת חקירה לבדוק איך נהרגו המחבלים"

עוד באותו היום הגיש הצנזור הראשי תלונה לראש אגף החקירות במשטרת ישראל, בדבר חשד לביצוע עבירת צנזורה על ידי עיתון "חדשות" .

למחרת, הוציא הצנזור הראשי צו סגירה לארבעה ימים כנגד עיתון "חדשות".

מיד לאחר קבלת צו הסגירה, הגישו אנשי עיתון "חדשות" עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד סגירת העיתון לארבעה ימים. בית המשפט השאיר את הצו על כנו שכן מסתבר ש"חדשות" שהוקם לפני אך פחות מחודשיים כבר עבר על חמישה איסורי צנזורה שונים.

מאוחר יותר הגיש הצנזור הראשי תלונה פלילית אישית במשטרת ישראל כנגד בעלי העיתון ועורכיו. בית המשפט אכן הרשיע את עורכי העיתון . הם ערערו.

ב ספטמבר 1988 , כשלוש וחצי שנים לאחר האירוע, מפרסמת המדינה צו חדש המגדיר את חוקי הצנזורה: "כל אדם המדפיס או המפרסם דבר דפוס או פירסום הנוגע לבטחון המדינה, בין שהוא מיועד לפרסום בארץ ובין שהוא מיועד לפרסום בחוץ לארץ, חייב להגישו לצנזור לפני הדפסתו או פרסומו". עד כה קבלת אישור רשמי ומפורש מן הצנזורה לפרסומים "רגישים" לא היה נדרש על פי חוק. כאמור היה הסכם נהלים בין התקשורת לבין הצנזורה ("וועדת עורכים") שמרגע החתימה עליו היה על אנשי העיתונות לקבל את אישור הצנזורה לפני פרסומים בעלי אופי רגיש אך מלכתחילה לא היה חוק המחייב את עורכי העיתונים להצטרף להסכמי "וועדת עורכים". טענה זו נטענה גם בבית המשפט, ערעורם של עורכי העיתון התקבל והם זוכו.המדינה ערערה שוב על הזיכוי. בינתיים ב 1993 לאחר קשיים כלכליים קשים נסגר "חדשות". במאי 1994 זוכו סופית עורכי העיתון. הפרשה כולה טלטלה והסעירה את המדינה במשך שנים ארוכות. חשפה שחיתויות וליקויים מחפירים רבים בהתנהלות  בכירים במערכת הביטחון ובממשלה. בעקבות הפרשה נקבעו נהלים חדשים ונחקקו חוקים שלא יאפשרו את הישנות המקרה

עדי נס,  ללא כותרת, (הסעודה האחרונה) מתוך: סדרת החיילים 1994-2000

עדי נס הוא צלם ישראלי מאוד. נושאי עבודותיו קשורים לתנ"ך , לצה"ל  ולחברה הישראלית . הנופים והלוקיישנים בהם הוא מצלם הם ישראליים לחלוטין. בזמן שאמנות מנסה בדרך כלל להיות אוניברסאלית, נס מקפיד מאד שעבודתו תהייה ישראלית ומקומית באופן ברור ומובהק.

נס עוסק בעמודי התווך של החברה הישראלית הוא נוגע ביצירותיו בכל ה"פרות הקדושות" שיש לתרבות הישראלית להציע : בצבא, בתנ"ך ,בדמותו של הישראלי ובקשר שבין הישראלי עם אדמתו. אך באופן מפתיע, חדשני ואמיץ מאד, נס מרשה לעצמו להתבונן בכל אלה מזווית חדשה לחלוטין. הוא מוותר על כל הקדושה, בועט בפרשנות המסורתית בה אנו מורגלים ומציג ערכים חדשים ומשמעויות חדשות לכל מה שנחשב "אתוס" בחברה הישראלית.

היצירה של נס מצטטת את "הסעודה האחרונה" שצייר דה וינצ'י ב 1498 . אירוע הסעודה האחרונה הוא אירוע מכונן בנצרות . זהו הערב החופשי האחרון בחייו של ישו.

ישו עורך עם מאמיניו את ליל הסדר כשהוא כבר יודע שאחד מהם בגד בו ובעוד רגע ייכנסו החיילים הרומים יאסרו אותו ויוציאוהו להורג .

בכך יקריב ישו את חייו למען ישועת האנושות כולה.

היצירה של דה וינצ'י מתארת את המהומה בקרב השליחים כאשר ישו מספר להם על העתיד לבוא.

ליל הסדר מתייחס לאירוע מכונן גם ביהדות שכן הוא מספר את סיפור יציאת בני ישראל מעבדות לחרות, יציאה לחיי חופש, זהו מיתוס מעצב בתרבות היהודית והישראלית . במציאות העכשווית צה"ל הוא הממשיך של האתוס הזה, הוא האחראי לאפשר לנו חיים של חופש ועצמאות. הוא שמאפשר לנו להיות "עם חופשי בארצנו" ולמעשה יש כאן חיבור ברור של נס בין רעיון הקרבן הנוצרי ובין רעיון ההקרבה היהודי על מזבח החירות והחופש של העם כולו, רעיון מרכזי בכל הנוגע לחובת השירות הצבאי בישראל.

התצלום של נס מציג סצנה של ארוחה בחדר אוכל אופייני לבסיס צבאי, בעל קירות לבנים עירומים ומשקופים ירוקים ומוזנחים. החיילים יושבים מצדו האחד של שולחן עמוס בצלחות, כוסות ומזון ומאורגנים בקבוצות קטנות וסימטריות, ממש כמו ביצירה של דה וינצ'י. כמו ביצירה המקורית הם אינם אוכלים אלא עוסקים בשיחה ערה, אך בניגוד ליצירה המקורית, שבה כל השליחים פונים אל ישו או מחווים בידיהם כלפיו, בתצלום של נס החיילים כלל אינם מתייחסים אל החייל היושב במרכז והוא נותר לבדו, בוהה אל החלל.

פרשנות העולה מתיאור זה היא כי קרבנו של החייל הישראלי, בניגוד לזה של ישו, נותר סתמי ואנונימי, או במילותיו של נס: "המוות מגיע ברגע טריוויאלי ולא ברגע הרואי".

בניגוד לתפיסת החלל העמוקה של היצירה המקורית, בתצלום של נס רובו של החלל נחסם על ידי הקיר האחורי. החלונות קרובים, כמעט צמודים אל גבם של החיילים ומתוכם נשקף נוף אופייני לבסיס צבאי בצבעי חול ומעט ירוק. השינוי היחידי שעשה נס בנוף היה עקירת שיח קוצני והסטתו ימינה כך שישמש הילה לראשה של הדמות המרכזית, כמו זר הקוצים לראשו של ישו.      

בצילום של נס אין הירארכיה, אין דרגות, כולם שווים . ביצירה של נס לא ברור מיהו יהודה איש קריות, הבוגד. אולי בגלל שאין כאן בוגד? שהרי כולם נאמנים זה לזה ולמדינה.

"הסעודה האחרונה" של נס היא הצילום השמיני מתוך 22 צילומם של הסדרה "החיילים"

היצירה זכתה להכרה והצלחה בינלאומית, נמכרה פעמיים, במכירה פומבית בשנת 2005 ובמכירה פומבית נוספת בשנת 2007, אז גם קבעה מחיר שיא לתצלום ישראלי (264,000$).

ורדי כהנא  "שלוש אחיות" 2007 (מתוך הסדרה "משפחה אחת")

הצילום מציג את רבקה, אִמה של כהנא ואת שתי אחיותיה. היא בחרה לצלם אותן באותו סדר ובאותה עמידה שבה הובלו 48 שנים קודם לכן, בין המון נשים-אסירות, אל המקעקע, שיטביע את המספר בדקירת מחט ודיו באמת-ידן. בניגוד לאסוציאציה הראשונה העולה לנו בהקשר למספר המקועקע, האמירה כאן מתייחסת ללידה מחדש, להתחלה חדשה כי הרי בהשוואה לאסירים שהובלו היישר לתאי הגז ולמשרפות ללא כל צורך בסימני זיהוי, היו המקועקעים בני מזל. נקודת השפל המוחלט הפכה לנקודת מוצא, ושלוש האחיות שבצילום מוצגות כשלוש האימהות של ספר בראשית.

במשך שנים רבות צילמה ורדי כהנא את "פורטרט ישראלי". בכל פעם התמקדה באישיות אחרת הבולטת כרגע בשיח התרבותי המקומי. אך למרות השם, לא הייתה זו סדרת צילומים שהציגה את "הישראלי". במהלך השנים סוגיית "הישראלי" העסיקה אותה מאד . לבסוף, מתוך צילום שלושת האחיות הגיעה כהנא  להכרה כי המשפחה הפרטית המורחבת שלה על כל גלגוליה והסתעפויותיה המעניינות  היא למעשה הפורטרט הישראלי עצמו.

המשפחה של כהנא היא אינה משפחה ישראלית טיפוסית, אלא כזו שבניה מצאו את עצמם בנקודות קיצון שונות ורבות של החברה הישראלית. ואולי זו דווקא הסיבה לכך שמדובר בפורטרט המושלם של החברה הישראלית.

מרגע זה , יוצאת כהנא למסע שנמשך 14 שנה וכמאה צילומים. מסע של תיעוד משפחתי. כשהיא מנסה להגיע אל  כולם בעודם בחיים.  מסע תיעוד זה הוליד את סדרת הצילומים "משפחה אחת".

בכמאה צילומי דיוקן משפחתיים תעדה כהנא את משפחתה על כל מעגליה. היא הגיעה לכל מקום בו מתגוררים בני משפחתה הקרובים והרחוקים. היא צילמה אותם בתל אביב, בשטחי הגדה והרצועה, בהולנד, בדנמרק ובארצות הברית.

למרות ההסתעפויות והמרחק הקִרבה קיימת ומוכחת, ומקור הקִרבה ידוע. הוא שם, בנקודת האפס, במספרים שעל היד.אחרי הכל הצילום הוא צילום הוכחת ניצחון. "...הנה אנחנו. מצולמות. אנחנו חיות וקיימות. הנה ילדינו ונכדינו ונינינו. עובדה - יש תמונות..."

ארוחת צהריים על גורד שחקים/1932

התמונה הזאת היא אחת התמונות הכי מפורסמות בעולם, והיא מהוות סמל מזוקק לעיר ניו יורק. כמעט בכל מקום בתפוח הגדול אפשר לראות פוסטרים, גלויות, חולצות ושאר מזכרות, בהם מככב הצילום המפורסם. אלפי מחוות נעשו לתמונה, והיא זכתה לשלל חיקויים ופארודיות. במשך שנים התמונה המפורסמת הייתה מאוד מסתורית: לא ידוע מי צילם אותה, מיהם הפועלים המצולמים וגם למה הם נראים כה נינוחים כשהם יושבים על קורה בודדת בגובה כמה קומות.

מה שבוודאות ידוע הוא שהתמונה התפרסמה בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון" ב-2 באוקטובר 1932. התמונה צולמה במהלך בניית בניין RCA, שנמצא ברוקפלר סנטר במנהטן.ב-2003 זהות הצלם כנראה נחשפה, וכיום התמונה מיוחסת לצ'ארלס אבטס, אולם לא ניתן לדעת בוודאות שהוא הצלם של התמונה שכן כמה צלמים נכחו באותו היום באתר הבנייה לצורך הפקת צילומי יחסי ציבור.

האנשים המצולמים בתמונה הם עוד תעלומה בפני עצמה. למה הם אוכלים ארוחת צהריים על קורה? ולמה אין שום אמצעי בטיחות? לפי כמה סברות, התמונה הייתה מבוימת והפועלים התבקשו "לשחק" כאילו הם אוכלים ביחד. למרות זאת, תמונות אחרות מהתקופה מציגות פועלי בניין שבנו את גורדי השחקים המפורסמים של ניו יורק מתהלכים בקומות הגבוהות ללא שום אמצעי בטיחות, קופצים מקורה לקורה. בתקופה ההיא של השפל הגדול בארה"ב, אנשים חיפשו נואשות עבודה, גם אם הייתה מסוכנת ביותר והסכימו לבנות גורדי שחקים ללא כל רתמות או אפילו קסדות. ב-2012 סרט תיעודי בשם "Men at lunch" ניסה להתחקות אחר המצולמים בעזרת חומרים היסטוריים, תיעודים ועדויות של אנשים שעבדו בבניית המגדלים. הסרט הצליח לזהות לפחות שניים מהפועלים: ג'וסף אקנר, המצולם שלישי משמאל, וג'ו קרטיס, השלישי מימין. האיש הראשון מימין זוהה יותר מאוחר כגוסטו פופוביק, מהגר סלובקי שאף שלח את התמונה לאישתו וכתב לה שלמעשה הייתה רצפה מתחת לקורה, שלא נראית בתמונה עצמה.

ריצ'רד דרו (AP) " האדם הנופל" 2001

בפיגוע במגדלי התאומים נחטפו ורוסקו שני מטוסי נוסעים אל שני גורדי שחקים, שנשרפו, התמוטטו וגבו את חייהם של אלפי קרבנות שלא הספיקו להימלט על נפשם. לפחות 200 בני אדם בחרו לקפוץ אל מותם מן המגדלים הבוערים ולא למות בעשן ובאש. תמונת האדם הנופל צולמה על ידי צלם סוכנות AP, ריצ'רד דרו (Richard Drew), בשעה 9:41 בבוקר ב־11 בספטמבר 2001. תמונה זו הייתה אחת ממספר תמונות שצילם דרו - תמונות שהנציחו את הרגע בו בחרו אותם אנשים לקפוץ אל מותם מהקומות הגבוהות של שני הבניינים בני מאה ועשר הקומות. זהותו של האדם בתמונה המפורסמת אינה ידועה.

צילום הלם

צילום הלם: מאפיין תמונות של מלחמה, אלימות ואסונות טבע. צילום הלם הוא סוג של תצלום שהצלם טען אותו ברגש רב מדי, תצלום שבו הצלם "מאכיל" את הצופים בזוועה או ברגשות עזים.

צילום מגזיני

צילום מגזין הוא צילום מוזמן, בודד או חלק מסדרה, שבו ניתנת לצלמים אפשרות לתכנן את ימי הצילום, להיעזר בצוות מקצועי (למשל: מאפרים סטייליסטים, מלבישים) ליצור קשר עם המצולמים וליצור תצלום שמשמש כמרכיב משמעותי, בעל איכויות אוטונומיות, בכתבה. צילום כזה יכול להיות צילום דיוקן, שלצורך הפקתו מלווה הצלם את המצולם לתקופה ממושכת (לדוגמא, סרטוני "ארבע דקות ביום" שהופקו בעבור התכנית "עובדה" בערוץ השני של הטלוויזיה הישראלית, או צילומי הדיוקן המשפחתי שצילמה רלי אברהמי למדור "מצב משפחתי" בעתונים "הארץ" ו"מעריב"); סדרת תצלומים המתעדים שכונה, פרויקטמוזמן של צילום אופנה ועוד.

צילום עיתונות

צילום עיתונות: באנגלית: photojournalism. מונח זה, המשלב בתוכו שתי מילים, נועד לציין כי אין מדובר בצילום רגיל, אלא בצילום עיתונות, כלומר – שילוב של תמונה עם סיפור עיתונאי. שני מרכיבים אלה מאפשרים להעביר לקורא עובדות ומידע שנקלטים בכל החושים. ואמנם, כשם שהטקסט העיתונאי אמור לתעד אירוע או לשרטט דמות באמצעות המילים – עובדות, ציטוטים או תיאורים – כך אמור התצלום להביא לפני הקוראים את האירוע או האדם בצורה חזותית.

שני סוגים עיקריים של צילום עיתונות: צילום חדשותי וצילום מגזיני:

צילום חדשותי: צילום הצמוד לכתבות חדשותיות ומתמקד באירועים ובבני אדם שנמצאים בחדשות ומשמשים נושא לסיקור בעמודי החדשות של העיתון היומי. ערכו של הצילום הוא ערך חדשותי, ולכן צלם העוסק בצילום חדשות חייב להיות בעל כישורים כפולים: כצלם וכעיתונאי. כדי להנציח את הרגעים החולפים חייב הצלם להיות נוכח במקום – "להיות ברגע הנכון במקום הנכון". למשל, צילום זירת פיגוע.

צילום מגזיני: צילום מגזין הוא צילום מוזמן, בודד או חלק מסדרה. קיימת אפשרות לתכנן ולתאם את ימי הצילום ואף לביים את הצילום – הן צילומי חוץ והן צילומי אולפן. בסוג זה ניתן לעתים ליצור קשר עם המצולמים ואף ללוות אותם במשך תקופה מסוימת. למשל, צילומי דיוקן. יש צילומי מגזינים שאי אפשר לתכנן במדויק – לדוגמה: צילומי טבע. הצלמים נדרשים להפגין כישורים אמנותיים ומיומנויות טכניות גבוהות.