דו"ח רולניק מביא עדויות פנימיות של מנהלים ישראלים בחברות הבינלאומיות שמתארים כיצד הן הפכו למפלצות דיגיטל, והרשתות שהן מפעילות - לכלי נשק, השפעה ותעמולה של אויבי ישראל. התחקיר מציג את השימוש המאורגן והמתוכנן שעושים ברשתות אויבי ישראל, ובראשם חמאס ואירן. מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר התנהלה בכמה חזיתות במקביל. החזית הדיגיטלית, המתוכננת והמאורגנת היטב, החלה הרבה לפני השבת השחורה, הגיעה לשיא ביום המתקפה עצמו, עם שימוש שעוד לא נראה כמותו ברשתות החברתיות, והציתה גל אנטישמיות עולמי שהולך ומתעצם. התחקיר מציג כיצד המודלים העסקיים של ענקיות הטכנולוגיה מבוססים על יצירת התמכרות, תוך גרימה של קיטוב, שנאה, ועידוד טרור דיגטלי, ואת היחסים האינטרסנטיים בין ההנהלות של הרשתות החברתיות עם פוליטיקאים ורגולטורים, יחסים שזורעים כאוס בכל חלקי החברה בארץ ובעולם במטרה להרוויח כסף ולצבור כוח

הזירה מורכבת מארבעה תתי נושאים. תת הנושא הראשון- מדיה חברתית ,מספק תשתית וכלים שבאמצעותם אפשר לנתח בצורה משמעותית ומעמיקה את שלושת תתי הנושאים האחרים:

1. מדיה חברתית: מאפיינים והשלכות – מהי מדיה חברתית? מה מייחד אותה ממדיה מוכרים אחרים? כיצד המעבר לתקשורת מבוססת תוכן גולשים משפיע על אופי התקשורת? מהן ההשלכות התקשורתיות והפוליטיות של תקשורת זו?

 2. תקשורת חדשה מעצבת תרבות/חברה חדשה – באיזו מידה התקשורת הדיגיטלית מעצבת תרבות דיגיטלית או חברה דיגיטלית שהיא שונה מהחברה הקודמת (למשל מפוצלת יותר; גלובלית יותר)

 3. שינויים ביחסי הכוח בחברה – האם התקשורת הדיגיטלית משנה את יחסי הכוח בחברה בין התקשורת, הפוליטיקה והאזרחים? האם במצב בו כל אחד הוא גם מוען מתחזק כוחו או נחלש? האם מצב בו המידע נגיש לכולנו כל הזמן מיטיב עם כוחנו כאזרחים או מרע אותו בשל הצפת המידע?

4. אבדן הפרטיות, היגיון מעקבי וטשטוש בין הפרט לחברה – התקשורת הדיגיטלית מעלה סוגיות מעניינות וחדשות בנושא הפרט והחברה: האם נעלמה הזכות שלנו לפרטיות? האם כדאי לנו לקבל שירותים יעילים וטובים (ווייז, פרסומות מותאמות אישית) במחיר אובדן הפרטיות שלנו? האם איבדנו את זכותנו למחוק מידע על עצמנו? למי שייך הדף ברשת החברתית עם התמונות והמידע עלינו (לבעל החברה? לנו? לקהל הרחב? למי שיכול לאגור אותו)?) ועוד.

 מושגים מרכזיים:

• דטרמיניזם טכנולוגי

• תקשורת סינכרונית / א-סינכרונית

• ילידים דיגיטליים / מהגרים דיגיטליים

• אבדן הילדות

• סוציאליזציה (חיברות)

• מדיה חברתית

• חרדת החמצה - FOMO

• פייק ניוז

• דיפ פייק

• אושיות רשת

• אלימות ובריונות בתקשורת וברשת, הסתה ברשת

• סדרות רשת

• אלגוריתם

• היגיון מעקבי ומעקב אופקי

• פער דיגיטלי

• הון דיגיטלי

• חוכמת ההמונים

• בוטים ואווטארים

חברות (סוציאליזציה) = תהליך ובו הפרט לומד את מקומו בחברה.

תהליך החברות אינו פוסק לעולם, לאורך כל החיים אנחנו לומדים להכיר את החברה בתוכה אנחנו חיים: את הערכים, הנורמות והמוסכמות של הקהילה.

הפרט לומד את הסביבה והסביבה מלמדת את הפרט כיצד להתנהג, מה נורמטיבי ומה חריג. הלימוד מתרחש על ידי חיזוקים חיוביים (על התנהגות ראויה) וסנקציות שליליות על התנהגות לא מקובלת) מגורמים שונים בחברה.

מקובל להבחין במספר סוכני חיברות: 

א. הורים ובני משפחה – דומיננטי בשנים הראשונות. 

ב. מסגרות כמו בית הספר, לימודים גבוהים, שרות צבאי, מקום עבודה. 

ג. קבוצת השווים – החברים. 

ד. אמצעי התקשורת (כתובים, משודרים, פרסומות, קולנוע וכו').

יש הרואים באמצעי התקשורת סוכן חברות מרכזי היות שהוא הקבוע והיציב מכולם ומלווה את הפרט מינקות ועד זקנה.

שאלות 

1. הסבירו מהו תהליך החברות

2. הסבירו באמצעות הקטע (מתוך "מהצד השני"):   איזה נורמות חברתיות מלמדות הפרסומות בנושא תפקידים   במשפחה? מה יכול כל אחד ללמוד בתהליך חברות בעקבות צפייה   בפרסומות?

פייק ניוז

שקר המופיע בצורה של ידיעות חדשות. מידע מומצא שמטרתו להונות את הציבור למטרות פוליטיות או מסחריות. ידיעות כוזבות שמוצגות כאילו הן אמיתיות. ברשת האינורנט ישנם אתרים שכל מטרתם היא להפיץ מידע שקרי כאילו הוא מידע חדשותי אמין לצורך רווח כספי מפרסומות או לצורך הטיה פוליטית. חשוב לציין כי בתרבות דיגיטלית בה התקשורת המרכזית היא רשתות חברתיות ובה אנו מוצפים במידע מכיוונים שונים ובלי יכולת לבחון את אמיתות המידע המגוון, יש פריחה של פייק ניוז.

ערוץ 10 בהתנצלות בפני המיליארדר שלדון אדלסון 

דיפ פייק

זיוף של פס קול או של צילום כך שממחברים בין סאונד לויז'ואל שלא שייכים זה לזה. לא מדובר רק ב"הדבקה", אלא בהתאמה מושלמת. הייחודיות של התופעה היא שימוש בבינה מלאכותית שמתאימה את המראה לסאונד באופן כזה שהקהל לא יכול לדעת שמדובר בזיוף. כל עוד הסרט הומוריסטי הקהל יכול לדעת שהתוכן לא מתאים למי שאומר אותו, אבל בהקשרים אחרים אין יכול לדעת שזה מומצא ולא אמיתי. נעשה בכך שימושים גם בתכנים פורנוגרפיים כשהצמידו מראה של נשים מפורסמות לסרטי פורנו. כאן ראיון מומצא של אביגדור ליברמןעם אנשי מועדון לילה; כאן דוגמה כיצד המציאו נאום של אובמה, ראו ב-0:44 מתחלף הקריין.

"הם עשו את צרכיהם בבית הספר וניסו להציתו"חי בלילה|tvbee| פורסם 25/05/21 

בדימונה לא הבינו מי זרע הרס וחורבן במוסדות חינוך בעיר וגנב ציוד בשווי אלפי שקלים - אבל אז נתפסו האחראים: בן 10 ובן 12 שהחליטו לשחזר את מה שראו בסדרה "בני אור", שבעצמה מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש בבאר שבע. מנהלת מחלקת הגנים בעיריית דימונה: "אני לא מבינה איך מאפשרים לשדר סדרות כאלה"

ילידים דיגיטליים - אנשים שנולדו למצב בו התקשורת המרכזית היא תקשורת מתווכת מחשב. לעולם בו רשת האינטרנט ממלאת תפקיד תקשורתי מרכזי וטלפונים ניידים הם אמצעי תקשורת נגיש. ילידים דיגיטליים מיומנים יותר בתפעול ושימוש בטכנולוגיה לאימוץ חידושים טכנולוגיים.

מהגרים דיגיטליים – בני הדור שקדם לילידים, שנולדו לפני שהמחשב הביתי ורשת האינטרנט הפכו לתקשורת דומיננטית. הם אימצו את התקשורת הדיגיטלית בשלב מאוחר יותר בחיים ולכן זו אינה "שפת האם"שלהם (כמו במקרה הילידים הדיגיטליים), אלא שפה שהם אימצו בגיל מאוחר. מכאן שהם יותר מתקשים בתפעול ובאימוץ חידושים טכנולוגיים.

כדאי לשים לב להיפוך תפקידים: כמו בתהליך הגירה ממשי, גם כאן, לעיתים הילדים תופשים את תפקיד המבוגר ולהיפך, כשצעירים צריכים לסייע למבוגרים יותר בתפעול תקשורת דיגיטלית. זה יכול לעורר מצבים מצחיקים כמו במפגשי זום בעת הקורונה, אבל גם לשינויים ביחסי כוחות במשפחה למשל, כשהמבוגר צריך את הסיוע מהצעיר. 

מושג חדש שהתפתח עם התפשטות התרבות הדיגיטלית וחדירת הרשתות החברתיות לתקשורת היומיומית. תחילה החלו אנשים לכתוב בלוגים ואתרים פרטיים עם תוכן במגוון נושאים, עם תפוצת הרשתות החברתיות, החליפו דפי פייסבוק/אינסטגרם/יוטיוב וכו'את האתרים והבלוגים. יתכן כי במידה רבה מחליפה את מושג "מנהיגי דעה"של התקשורת המסורתית. לעיתים אנשים אלו בעלי מעמד מחוץ לרשת (כלומר, הם מגיעים מתחומי הבידור, האופנה, חלקם זמרים/אמנים מפורסמים), אבל לעיתים הכוח שלהם נגזר אך ורק מהיותם בעלי חשבונות ברשתות החברתיות עם מספר רב של עוקבים. לאנשים אלו כוח רב בעיצוב דעת הקהל בתחומים שונים (ובעזרת שיתופי פעולה כלכליים עם גופים מסחריים). דוגמאות: אשלי בקשישהתחילה מוולוג איפור וצמחה ל"אושיית"רשת בתחום הלייף סטייל, דף האינסטגרם של תומר אומנסקיבנושא אפייה או עמוד האינסטגרם של נעה רוזיןבנושא אוכל וקוקטיילים וכן אתר ביקורת הסרטים העצמאי של יאיר רווהשנחשב מאוד בתעשייה.

מצד אחד, יצרני תוכן חדשים נראים יותר אמינים, הם "דומים"לקהל, אינם חלק מהתקשורת הממוסדת ולכן נדמה כי הם נטולי אינטרסים (מסחריים, פוליטיים וכו'). מצד שני, אין בקרה: אין עורכים, אין אחראים, איש לא בודק את התוכן האם זה אמין והקהל נדרש לבדוק בעצמו ולהחליט בעצמו מי אמין ורציני ומי פחות. כיום ברור שהמפרסמים זיהו את ה"איום"ומקיימים שיתופי פעולה מסחריים גם עם בלוגרים ויצרנים פרטיים. לקהל המיומן ברור שבתוכניות בישול מהללים שימוש בכלי מטבח מסוימים כיוון שהם שילמו על תוכן שיווקי ואילו אדם בביתו נראה תמים ואמין. מצד שני, ברור כיום כי גם לאנשים פרטיים משלמים כדי שיופיעו בבלוגים ובאתרים הפרטיים.

TheMarker | בעולם

הגבינה שכבשה מדינה שלמה: מתכון ויראלי בטיקטוק גרם למחסור בפטה בפינלנד

מתכון שמתרוצץ כעת באפליקציה הפופולרית הוא גלגול של מתכון שפירסמה בלוגרית פינית ב-2019, ושגרם בעבר למחסור בגבינת פטה בכל רחבי המדינה הסקנדינבית

תרבות אלגוריתמית + אלגוריתם

אלגוריתם הוא מושג במתמטיקה, אבל בהקשר של תקשורת וחברה הוא שייך לזיר הדיגיטלית ולכן לשלל זירות נוספות. אלגוריתם הוא חישוב מתמטי שהמערכת יכולה לעשות בצורה מהירה מאוד: לקלוט הרבה מידע ולפלוט מידע מתאים. לדוגמה, הרשת החברתית או האפליקציה או האתר "לומד"כל אחד מאיתנו באופן מתמטי (מהן ההעדפות התרבותיות, מה הרכישות האחרונות, מה החיפושים שעשה, באילו אתרים היה, מי החברים שלו ברשתות, למי עשה לייק ולמי שייר וכן הלאה) ולכן, יכול להתאים לכל אחד מאיתנו תוצאות שונות בחיפוש והמלצות אחרות ברשתות החברתיות.

האלגוריתם יקבע למשל כיצד יראה הפיד של כל אחד מאיתנו ברשתות החברתיות השונות: אילו חברים יהיו ראשונים ואילו אחרונים, איזה מידע יופיע בבולטות ואיזה מידע יוצנע יותר, אילו פרסומות יותאמו לי ואילו פרסומות יותאמו לאחרים, אילו סרטונים יומלצו לכל אחד מהמשתמשים באיזה הקשר וכן הלאה.

אפשר לומר שהאלגוריתם הוא המכשיר שמנווט את המסלול של כל אחד מאיתנו בתוך ים המידע של התקשורת הדיגיטלית. האלגוריתם קובע איזה תכנים יופיעו באיזו בולטות עבור כל אחד מאיתנו.

חשוב לזכור: לכל רשת חברתית של מתכנתים שמעצבים אלגוריתם בצורה שמתאימה להם: האלגוריתם סודי והמשתמשים לא יודעים את אופן הפעולה שלו, האלגוריתם אינו נתון לפיקוח חברתי או ממסדי – העקרון הגלוי המרכזי הוא שהאלגוריתם מכוון לרווח מסחרי של הרשתות החברתיות. כלומר, העקרון המסחרי הוא שמעצב את האלגוריתם שמעצב עבור כל אחד מאיתנו את התכנים שיופיעו לו ברשתות החברתיות.

האלגוריתם של כל רשת חברתית יקבע את התכנים שיגיעו אל המשתמשים, סדר התכנים ולכן גם יש לו תפקיד בעיצוב הקהילות שבתוך הרשתות החברתיות (אילו אנשים יקבלו תכנים דומים ואילו תכנים אחרים). למשל, האלגוריתם יקבע האם הקהילה תהיה יותר הומוגנית ודומה, או יותר הטרוגנית ומגוונת. האלגוריתם גם קובע כיצד להציג לכל אחד תכנים שיוקצנו כל הזמן – כלומר, למנוע שעמום, אבל לא יותר מדי – כדי שלא נעזוב את הערוץ/רשת/אתר.

המושג   "חרדת החמצה"  ובאנגלית:  Fear of Missing Out  וידוע בקיצור FOMO. מדובר בחרדה חברתית בה הפרט חושש להחמיץ חוויות שלדעתו מתרחשות באותו הזמן. יש דאגה כפייתית להחמיץ הזדמנויות, אינטרקציות חברתיות או אירועים אחרים. התפתחות התקשורת הדיגיטלית והתרבות הדיגיטלית, שמאפשרת לאנשים להיות מעורבים חברתית בקלות ובאופן רציף, הובילה לתלות פסיכולוגית באינטרנט כשהאדם חש מנותק. יש מעגל קסמים: הרשתות החברתיות והאינטרנט מאפשר זמינות לתכנים  ול"מפגשים"חברתיים  כל הזמן => זה מוביל לחשש כל הזמן שאנחנו מפספסים משהו => זה מוביל להעצמת התלות והגברת השימוש ברשתות החברתיות. יש הטוענים כי אחת ההשפעות של חרדת החמצה היא הגברת הצפייה ברצף (בינג'). אנשים בעלי חרדת החמצה נמוכה נוטים יותר לצפות באופן מקוטע ואילו אנשים בעלי חרדת החמצה גבוהה נוטים יותר לצפות בינג', מחשש שיפסידו אירוע טלוויזיוני או שיחמיצו דיונים על התכנית ברשתות החברתיות או בסביבה החברתית הקרובה. כדאי לשים לב לריבוי שימוש בביטויים כאלו בפרסומות ובתכנים תקשורתיים: "אל תחמיצו"... "אל תפספסו", הפונים לחרדה זו.

במקור כתב את המושג ניל פוסטמן לגבי המעבר בין תקשורת מבוססת דפוס לתקשורת מבוססת טלוויזיה. תרבות דפוס "יצרה"תקופת ילדות. ההבנה שילדים אינם "מבוגרים קטנים", אלא משהו אחר. בתקשורת מודפסת התכנים מותאמים לגיל: ספרי ילדים מותאמים בצורתם (אותיות גדולות, ניקוד, איורים, שפה פשוטה) והן מבחינת התוכן לגיל. הטלוויזיה, שאינה חייבת לימוד ממושך ניתנת להבנה מגיל צעיר מאוד ולכן ילדים נחשפים לתכנים שאינם מיועדים להם (אלימות, מין, פשע). החשיפה לעולם המבוגרים מגיל צעיר גורמת ל"אבדן הילדות". הטלוויזיה – שמאפשרת צפייה ללא תיווך ועזרה של מבוגר – מבנה את המציאות ומעבירה חיברות את הילדים לעולם המבוגרים בשלב מוקדם. זה מחליש את סמכות ההורים/המורים.

בתרבות הדיגיטלית התהליך אף מעמיק: ילדים, שהם ילידים דיגיטליים, שולטים בטכנולוגיה טוב יותר מהוריהם ויכולים להיחשף לתכנים שאינם מיועדים להם ביתר קלות. בתקשורת דיגיטלית כל אחד צורך את התכנים באופן אישי במחשב האישי או בטלפון הפרטי ולא, למשל בטלוויזיה בסלון. ההורים לא יודעים לאילו תכנים נחשפים ילדים ובמקביל, באינטרנט הרבה יותר תכנים נגישים מאשר בשידורי טלוויזיה. מכאן הסכנה כי ילדים יחשפו לתכנים שאינם מתאימים לשלב זה בחייהם (אלימות קשה, פורנו, פרסום אגרסיבי) וכל זאת בלי יכולת בקרה או תיווך של הורה או מבוגר.

תהליך ובו הפרט לומד את מקומו בחברה. תהליך שאינו פוסק לעולם, ובמהלכו האדם מכיר את החברה בתוכה הוא חי: הערכים, הנורמות והמוסכמות של הקהילה. הפרט לומד את הסביבה והסביבה מלמדת את הפרט כיצד להתנהג, מה נורמטיבי ומה חריג. הלימוד מתרחש על ידי לימוד וכן על ידי חיזוקים חיוביים וסנקציות שליליות מגורמים שונים בחברה. מקובל למנות מספר סוכני חיברות:

א. הורים ובני משפחה – דומיננטי בשנים הראשונות.

ב. מסגרות כמו בית הספר, לימודים גבוהים, שרות צבאי, מקום עבודה.

ג. קבוצת השווים – החברים.

ד. אמצעי התקשורת (כתובים, משודרים, פרסומות, קולנוע וכו'). יש הרואים באמצעי התקשורת סוכן חברות מרכזי היות שהוא הקבוע והיציב מכולם ומלווה את הפרט מינקות ועד זקנה.

שאלות:

• הסבירו מהו תהליך החברות

• הסבירו באמצעות הקטע (מתוך "מהצד השני"):

 איזה נורמות חברתיות מלמדות הפרסומות בנושא תפקידים   במשפחה? 

מה יכול כל אחד ללמוד בתהליך חברות בעקבות צפייה   בפרסומות?

שאלות:

• הציגו דוגמה אפשרית לתהליך חברות שאנחנו עוברים מצפייה בשידורי ספורט או ז'אנר אחר שלמדתם.

• חפשו טקסט תקשורתי כלשהו (מאתרי אינטרנט, תוכניות טלוויזיה, עיתונות מקוונת ועוד).

• צרפו אותו והסבירו איזה תהליך חברות אפשר לעבור מחשיפה לטקסט.

חשוב לזכור:

לא תמיד יש "יד מכוונת" שמארגנת חברות לכיוון מסוים. בדרך כלל התקשורת מהדהדת את הערכים והנורמות של החברה בתוכה היא פועלת.    לעיתים תוצרי התקשורת מונעים מרווח כלכלי והוא זה שמעצב את הדימויים שיובילו את תהליך החברות (כמו בפרסומות בדוגמה בשקף 2).

התקשורת אינה סוכן החברות היחיד שפועל עלינו. במידה שיש ניגוד בין המוצג בתקשורת לבין המוצג בסוכני חברות אחרים (לדוגמה, משפחה או חברים) כל אחד יכול לבחור מאיזה סוכן חברות ללמוד או אולי לגבש עמדה שמורכבת ממספר סוכני חברות.

מדובר בסדרות שמופצות באינטרנט (לרוב ביוטיוב) וקיבלו מעמד משל עצמן. מרבית הסדרות מאופיינות בפרקים קצרים ובעליות הפקה נמוכות יחסית לטלוויזיה מסורתית. הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת יצירת תכנים בעלויות נמוכות אך בעלות פוטנציאל להגיע לקהל רחב או ממוקד. פעמים רבות סדרות רשת משמשות אמצעי להגיע לטלוויזיה המסחרית המרכזית. בישראל הדוגמאות הבולטות הן סדרת הרשת "משיח"וכן "ניר וגלי"– בשני המקרים הגיעו היוצרים מיוטיוב לתכנית "ארץ נהדרת"ו לקמפיינים פרסומיים.

בחברה ובתרבות הדיגיטלית התפתח היגיון מסוג חדש, זה שמשנה עמדתנו לגבי מעקב. תרבות דיגיטלית מבוססת על תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, כלומר, מעקב הדדי הוא העקרון המארגן של הרשתות החברתיות: אני עוקב אחרי אחרים ואחרים עוקבים אחרי. ככל שעוקבים אחרי יותר וככל שאני עוקב יותר אחרי אחרים כך המצב (החברתי, המעמדי) טוב יותר =מעקב זה משהו חיובי וטוב. מעבר לכך, מי שגדל בתרבות דיגיטלית לא יכול לדמיין כלל את האלטרנטיבה: חברה בה לא מספקים מידע רב לאחרים על חיינו ולא עוקבים אחר מידע שנוגע לחיי האחרים.

התרבות הדיגיטלית מעודדת מעקב משני סוגים: מעקב אנכי– אפליקציות, רשתות ותאגידים שעוקבים אחרינו ואחרי ה"עקבות הדיגיטליות"  שכל אחד משאיר ברשת. אנחנו מעניקים רשות לחברות כמו ווייז או אינסטגרם או גוגל להשתמש במידע עלינו כדי לקבל מהם שרותים יעילים יותר ובחינם. אנחנו יודעים שהם עוקבים אחרינו ומשתמשים במידע הזה לצרכיהם.

מעקב אופקי הוא מעקב של אזרחים אחרי אזרחים אחרים – כל אחד עוקב אחרי אחרים ונעקב על ידי אחרים. כל אחד שואף שיעקבו אחריו – ולכן מנדב מידע על עצמו ועל חייו וכל אחד עוקב אחרי אחרים.

אם החברה והתרבות מעוצבים על ידי התקשורת הדומיננטית, ואם התקשורת הדומיננטית כיום היא תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, הרי שהיגיון מעקבי הוא עקרון מרכזי בעיצוב התקשורת הזו ולכן עיקרון מרכזי בעיצוב החברה ובתרבות

המילה בוט מגיעה מהמילה רובוט. 

במקור מדובר בתוכנות שאפשר היה "לשוחח" איתן, ובכך לחסוך למשל העסקה של אנשים במוקדים של תמיכה טכנית לפתרון בעיות או להכוונת לקוחות. כמו סירי של חברת "אפל"

בהקשר לרשתות החברתיות הבוטים הם חשבונות שמתחזים לחשבונות של אנשים קיימים, אבל בפועל הם מפיצים תכנים באופן אוטומטי.

בוטים יכולים להתחזות למשתמשים אמיתיים, להגיב לתכנים ולתקשרי ביניהם (ובינם לבין חשבונות אמיתיים).

פעולה מתואמת יכולה להוביל לכך שהרבה מאוד חשבונות ברשתות החברתיות מגיבים בצורה דומה – בעד / נגד – עמדה פוליטית, מועמד פוליטי או מוצר מסחרי ובכך ליצור תמונה כאילו יש מגמה חזקה לאותו הכיוון.

ישנן חברות שמוכרות שירותי בוטים, כלומר מאות אלפי "לקוחות/חברים/משתמשי רשת חברתית", שיכולים להעצים פופולאריות של אדם/עמדה/מוצר ברשתות החברתיות. בכך יכולים ליצור תמונה מעוותת של דעת הקהל

הנושא עלה בעקבות טענות שממשלת רוסיה התערבה בבחירות בארה"ב לטובת דונלד טראמפ באמצעות הפעלת בוטים וכן בטענות של ראש הממשלה נתניהו כי מאיימים על חייו כשחלק מ"מאיימים" התגלו כבוטים. 

למה המשתמש x4gtf85k9m@ מגן בחירוף נפש על נתניהו?

"...טוויטר מאפשר להקים אינסוף פרופילים מזויפים, המנוהלים על ידי קומץ אנשים או תוכנות אוטומטיות, שביחד מייצרים מצג שווא לפיו מאחורי הדובר עומד קהל אוהדים עצום.

...בשנים האחרונות פורסמו תחקירים רבים שהראו, שמקור אלפי פרופילים תומכי נתניהו הוא במדינות זרות, ותוכנות אוטומטיות, בוטים, מפעילות לפחות את חלקם. פרופילים בעלי שמות משתמשים אקראיים (@x4gtf85k9m) מקלידים במרץ גידופים נגד מי שמעז לטעון שנתניהו שגה, מאחלים סרטן לעיתונאים ודורשים לשלוח את הצבא לרחובות לעצור את המפגינים.

לאדם מן השורה אין דרך לגלות מי מפעיל את הפרופילים הללו, ולכן לאורך זמן נוצרת תחושה, שמאחורי נתניהו ניצבת תנועת עממית אותנטית וגדולה, התומכת בו ובהחלטותיו, וסומכת על שיקול דעתו.

"...לנתניהו תומכים אמיתיים רבים — עובדה המשתקפת בסקרים ובתוצאות הבחירות — אך כדי להמריצם ולדכא את מתנגדיו הקימו אנשי נתניהו זהויות וירטואליות בדויות, המנפחות את שיעורי התמיכה באופן כוזב ומהדהדות את מסרי התעמולה שלו..."

שאלות:

1. הסבירו מהם בוטים ומה מקומם ברשתות חברתיות

2. היעזרו בטור מאת יובל דרור (שקופית 4) והסבירו מה השימוש שעושים פוליטיקאים בבוטים ברשתות החברתיות.

3. מדוע פוליטיקאים וגופים מסחריים משתמשים בבוטים ובזהויות בדויות?

4. מה יכולות להיות הסכנות בשימוש בבוטים בחברה דמוקרטית?

 הגדרה  

www.smore.com/zk4t1 

בינה מלאכותית [Artificial intelligence (AI)] = תוכנות מחשב שמבצעות פעולות באופן "אנושי" כך שהמשתמש לא יכול לדעת האם מולו עומד אדם או מחשב.

תוכנות כאלו מקבלות פידבקים מהמשתמשים, מפענחות אותם ומפיקות לקחים.

תוכנות של בינה מלאכותית סורקות כמויות אדירות של מידע בזמן מהיר, מפיקות מידע על התנהגויות המשתמשים ומעבדות את התוצאות – זה מאפשר להן "ללמוד" ולשפר ביצועים כל הזמן.

 נושאים לדיון

בינה מלאכותית מעצבת את השימוש שלנו בתקשורת. היא משלבת בצורה מקסימלית בין השימוש והרצונות שלנו לבין הרצונות והמטרות של התאגיד המסחרי (או גופים פוליטיים). מצד אחד, יש לנו הרגשה טובה של עבודה יעילה ונוחה, אבל, מצד שני, משתמשים בנו כדי למקסם רווח כלכלי/פוליטי.

אנחנו מפקירים את עצמנו (הפרטיות, ההרגלים, חיי היום יום) בידי תאגיד מסחרי

הבינה המלאכותית עושה זאת בצורה יעילה

 מאוד כך שאנחנו לא מרגישים נפגעים (אבל האם אנחנו לא נפגעים?) – עד כמה אנחנו משתמשים בטכנולוגיה ועד כמה היא משתמשת בנו לטובת התאגידים?

ככל שמשתכללת הבינה המלאכותית האנשים ששולטים בה ומעצבים אותה שולטים טוב יותר במידע שמגיע לאזרחים ובאופן הגעת המידע. נח להם יותר לעצב הבנייה של המציאות, לאחד/לפצל קהילות, לעצב דעת קהל ועוד.

העצמת המגמה של ריכוזיות – עוד הרבה יותר כוח מצוי במעט מדי ידיים.

שכלול הבינה המלאכותית יכול להפיץ פייק ניוז בצורה יעילה יותר (כך שאזרחים לא יוכלו לדעת שזה פייק). כיום משתמשים בבינה מלאכותית כדי לאתר פייק ניוז, אבל יש כאלו שישתמשו בבינה מלאכותית כדי להפיץ פייק ניוז.

בינה מלאכותית תופסת מקום עבודה של אנשים רבים ובכך מגבירה את האבטלה.

בינה מלאכותית אחראית

בינה מלאכותית אחראית (Responsible AI) מתייחסת לפיתוח ושימוש בטכנולוגיות בינה מלאכותית באופן אתי, שקוף ואחראי - בעיקר כשמדובר בתלמידים, ילדים ונוער. שאיפתה היא לצמצם את הסיכונים ולנסות להבטיח שהיתרונות של בינה מלאכותית יחולקו באופן שוויוני. דוגמה לצורך בבינה מלאכותית אחראית ניתן לראות בסרטון הבא: