תכנים הומוריסטיים וסאטיריים ממלאים את כלי התקשורת כולם. תכניות עתירות רייטינג, כמו "ארץ נהדרת", אתרים נצפים ותמונות וקליפים ש"רצים ברשתות החברתיות" הם תכנים מוכרים לכל אזרח. זירה זו מתבוננת גם לתוך הטקסטים: מה הופך אותם להומוריסטיים, וגם מחוץ לטקסטים: המקום של הסאטירה במרחב הציבורי הדמוקרטי. נדגיש בזירה כי לסאטירה מקום חשוב ככלי להעברת ביקורת כלפי הממסד והשלטון, ביקורת שמתקבלת לרוב בצורה חיובית בשל השימוש בהומור.

לתוכניות סאטירה תפקיד משמעותי בתרבות הדמוקרטית: מעבר לבידור ולשעשוע, הן מותחות את גבולות חופש הביטוי, מאתגרות את התפישות המרכזיות ואת דפוסי השיח המקובלים וכן מאפשרות העברת ביקורת שלא מתקבלת כשהיא מבוטאת בז'אנרים אחרים. 

תכנים בידוריים תופסים חלק נכבד משדה התקשורת העכשווי בעולם המערבי ובישראל, וזוכים לפופולריות גבוהה ולתשומת לב רבה בשיח הבינאישי, החברתי והציבורי. אלא שהשלכותיו של בידור בכלל, ושל בידור טלוויזיוני בפרט, על החברה ועל התהליך האזרחי-דמוקרטי, שנויות במחלוקת: מצד אחד, ניתן להצביע על תפקודים חשובים שהבידור ממלא בעבור צרכניו, ברמה האישית, הקהילתית והחברתית; מצד אחר, לעיתים קרובות בידור נתפס כמוצר ירוד, המוביל לזילות המרחב הציבורי ומשמש ככלי לסימום צרכניו, להעברת מסרים הגמוניים ולשימור יחסי כוחות חברתיים. 

תיאוריות של הומור

תיאורית העליונות – אנשים בודדים וקבוצות חברתיות נהנים להרגיש עליונות על האחרים, לעיתים באמצעות הצגתו כנחות מהם. אנשים נהנים לשים ללעג התנהגות של אחרים, בורות וחולשות אחרות. צורה כזו של הומור דורשת מהצוחקים לראות את עצמם כטובים יותר מקורבן הבדיחה.   כל אדם (או קבוצה חברתית) שואף לחוש עליונות באמצעות הנמכת האחר. אנו נוטים לצחוק על מגרעותיהם ובעיקר על בורותם של אנשים שהם יחסית נטולי כוח. לדוגמא: בדיחות ומערכונים על עדות, עולים.

תיאורית ההרפיה – ההומור משמש דרך לביטוי רעיונות שנויים במחלוקת, נפיצים ורגישים, שהחברה לא מוכנה לקבל בדרך אחרת (אלא רק בהומור). ההומור מאפשר לבטא רעיונות בעקיפין או ב"קריצה" ולכן, למשל, אפשר להראות תכנים על מיניות בצורה הומוריסטית בטלוויזיה, אבל לא יתקבל תוכן דומה בז'אנרים אחרים. לפי תיאוריה זו תפקידו העיקרי של ההומור הוא לשחרר מתחים ואנרגיה. ההומור משמש דרך לגיטימית לביטויים של תאווה ותוקפנות, שהחברה אוסרת בנסיבות אחרות.  ההומור מהווה דרך קבילה מבחינה חברתית לביטוי של דברים שהחברה אוסרת, או שהם רגישים/מורכבים וכד'. ההומור מאפשר לבטא את הנושא באופן עקיף תיאוריה זו טוענת כי תפקידו העיקרי של הצחוק הוא הפחתת המתח שנוצר ושחרור האנרגיה. לדוגמא: מין, שכול, שואה, אובדן.

תיאוריית אי-ההלימה – אי התאמה בין שני מישורים או שדות תוכן יוצר הומור יש הטוענים כי אי ההתאמה עומדת בבסיס כל טקסט הומוריסטי. ההומור מתקיים שמובעים יחד שני רעיונות, מושגים או מצבים שלא תואמים זה את זה או אף מנוגדים להם. תיאורייה זו מתמקדת באופי הטקסט ההומוריסטי ופחות ביוצרי הטקסט או בנמעניו.    אי-התאמה של שני מישורים / שדות השונים זה מזה, שאינם מסתדרים זה עם זה. ההומור מתקיים כאשר מובאים ביחד שני רעיונות נפרדים, או מושגים, או מצבים, שאינם מתאימים אחד לשני, או מנוגדים אחד לשני, דבר היוצר מפגש קוגניטיבי מפתיע הגורם לנו לצחוק. לדוגמא: חתול מדבר.

סאטירה היא טכניקה אמנותית שמבקשת ללעוד לגורם מסוים (אדם, אמונה, רעיון, קבוצה), לרוב במטרה לגרום לפעולה חברתית, לגרום לשינוי או למנוע אותו. הסאטירה היתה מאז ומתמיד אמצעי רטורי למתחית ביקורת ושימשה עוד במחזאות בתקופת יוון העתיקה.

חשוב להדגיש את המקום לא רק החברתי של סאטירה, אלא גם את המקום הפוליטי. יש קשר הדוק בין סאטירה לתרבות דמוקרטית. התכנים הסאטיריים מענגים את הנמענים – שצוחקים ולועגים, אבל הרבה פחות נעימים למושאי הביקורת (פוליטיקאים למשל) שעליהם הטקסט (והקהל) לועג. הסאטירה לכן מותחת את גבולות חופש הביטוי ולעיתים מסמנת את הקצה אליו מותר להגיע. יש חשיבות לצורה (הומור) בה מובע התוכן, יש תכנים שלא היו מתקבלים בציבור אם היו מובעים שלא באמצעות הומור. הסאטירה היא גם כלי מרכזי להבעת ביקורת. לעיתים קרובות ביקורת על השלטון לא מקבלת קהל רב: הביקורת לעיתים מורכבת וקשה להבנה, לעיתים משעממת ועוסקת בפרטים ולעיתים לא מגיעים אליה כלל. כאן המקום של סאטירה כבמה מרכזית להבעת ביקורת באופן מזמין, נגיש ומהנה.

1. הומור וסאטירה מותחים את גבולות חופש הביטוי: עד להיכן מגיעים גבולות אלו? האם אפשר/מותר להשתמש בנושאים בעלי רגישות חברתית גבוהה כמו שכול או שואה בטקסטים סאטיריים? בהמשך לכך, ישנו מתח בין חופש הביטוי ל"חופש הביזוי" – עד להיכן אפשר להגיע בהלעגת אנשי ציבור כדי להעביר מסרים סאטיריים? 

2. בתכנים סאטיריים יש דילמה מובנית - עד כמה הם בידור ועד כמה הם ביקורת: כדי להעביר ביקורת משתמשים בהומור, שמעורר הנאה אצל הנמענים והיוצרים בדילמה: עד כמה לעצב טקסט שיגרום להנאה (ובדרך כלל פחות ביקורתי) או לעצב טקסט שיהיה יותר "בועט" וביקורתי, אבל אז להסתכן בכך שהוא יגרום לפחות הנאה אצל חלק מהנמענים (אולי אף ירגיז ויעורר דחייה).

3. טקסטים בידוריים ופחות ביקורתיים יעודדו סולידאריות חברתית ואילו טקסטים פחות בידוריים ויותר ביקורתיים יכולים להעמיק שסעים ומחלוקות בחברה. עד כמה לעודד מכנה משותף וסולידריות ועד כמה לעורר ביקורת.

הנחיות לתלמידים

בעקבות קריאת המאמרים הכינו כרזה/ פוסטר/ מם המציגים את דעתכם ביחס לשימוש בהומור, סאטירה וביקורת

תוכלו להיעזר בכלים הבאים-

publisher - כלי דיגיטלי להכנת כרזה דיגיטלית 

befunky - כלי דיגיטלי להכנת כרזה דיגיטלית

Canva - כלי דיגיטלי המאפשר יצירת תוצר חזותי

FotoJet - עריכת תמונות ועיצוב כרזות

genial.ly - יצירת תוכן חזותי אינטראקטיבי

Typographyeditor - יצירת כרזות ופוסטרים

בסיום, העלו את התמונה לכאן, לחצו על כפתור הוספת פריט ומלאו את השדות הנדרשים

תמצית מאמרים - הומור, סאטירה וביקורת

לימור שיפמן – ממים בעולם דיגיטלי

השלמה עם תפיסה בעייתית. המחלקה לתקשורת ועיתונאות, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים

שיפמן, ל' (2008). הערס, הפרחה והאימא הפולנייה: שסעים חברתיים והומור טלוויזיוני בישראל (2000-1968).

המניעים לצריכת הומור:

ההומור משמש פעולת עונשין נגד מי שסטה מהנורמות המקובלות, וכך מאפשר ההומור לחברה לכפות נורמות על הסוטים ממנה; כלי להדרת מיעוטים; לעג ל"אחר" המאיים על הסדר החברתי. לדוגמה, כשצוחקים על בעלי מבטא זר. במקרה זה בפעולת העונשין יש מעין מסר: "דבר עברית תקינה!".

ההומור מעניק תחושת עליונות אל מול הקרבן. בדרך כלל, התכונה שלועגים לה היא חלק מסטריאוטיפ המתחזק בעקבות השימוש בהומור. ההומור משתמש בסטריאוטיפים המייצגים נקודות תורפה בקרבן, וכך מחזק את תחושת העליונות של הנהנים מאותו הומור.

הומור מהווה בסיס משותף ללכידות ולהנאה. 

ההומור הוא אמצעי תקשורת יעיל וחזק; הוא מאפשר להעביר מידע רב בדרך יעילה, חסכונית ומספקת.

ההומור מספק דרכי ביטוי לטקסטים חתרניים ונועזים, ומאפשר לגעת בטאבו, ועם זאת ליהנות מחופש ביטוי. 

ההומור מהווה כלי ביטוי למיעוטים בהתנגדותם לקבוצות השליטות בחברה.

הזדהות מול בידול: הומור משמש להגברת הלכידות הקבוצתית, ויוצר תחושת שותפות והבנה. מנגד, ההומור מוציא מכלל הקבוצה לא רק את קרבנות ההומור, אלא גם את אלה שאינם מבינים את הקודים הפנימיים שלו. כך הוא מתפקד כסמן של גבולות חברתיים.

אי-ההלימה היא טכניקת הומור המשתמשת בגורם ההפתעה כדי להצחיק.

בהומור מונולוגי, בעל משמעות אחת, הניתוח הוא תלוי הקשר. במוקד קיים קרבן שלועגים לו בשל נחיתותו, בניגוד להומור דיאלוגי, שבו קשה להחליט על מי צוחקים. בדרך כלל קיימת התנגשות בין אידיאולוגיות, והצופה מוזמן להכריע בהתאם להשקפתו

דוקינס ריצ'רד, "הגן האנוכי" 1976/1991

את המושג "מם" טבע הביולוג ריצ'רד דוקינס בספרו The Selfish Gene (1976) (שיפמן, ל'). המילה מם (meme) היא נגזרת של המילה היוונית מיממה mimema, שמשמעה "דבר שאותו מחקים", ואותה קיצר דוקינס למילה המתחרזת עם המילה "גן" gene (דוקינס, ר').

כחלק ממאמצו ליישם את תורת האבולוציה לצורכי שינוי תרבותי, תיאר דוקינס את המונח ממים כיחידות תרבותיות קטנות, בדומה לגנים, המועברות מאדם לאדם בדרך של העתקה או חיקוי. בדוגמאות לממים בטקסט המקורי שלו נכללים מסמנים ייחודיים, כגון סגנונות מוזיקליים, צירופי לשון ואופנות לבוש, זאת לצד דוגמאות של ממים בתחומי האמונות המופשטות, כגון תפיסת האל או חיי הרוח. בכל רגע נתון, ממים רבים מתחרים על תשומת לבו של הגוף המארח; למרות זאת, רק ממים המתאימים לסביבתם החברתית-תרבותית מופצים בהצלחה, בזמן שהאחרים נכחדים (שיפמן, ל').

כשם שהגנים מפיצים את עצמם במאגר הגנטי על ידי דילוג מגוף לגוף, באמצעות תאי זרע וביציות, כך הממים מפיצים את עצמם במאגר המימטי על ידי דילוג ממוח למוח – תהליך שניתן לכנותו חיקוי, במובן הרחב ביותר של המושג. לדוגמה, אם רעיון כלשהו מופץ ונקלט אצל אחרים, ניתן לומר שהוא מפיץ את עצמו ממוח למוח.

ואולם, כשם שלא כל הגנים המסוגלים לשכפל את עצמם אכן עושים זאת בהצלחה, כן יש ממים המצליחים יותר מאחרים במאגר המימטי. זהו שווה הערך של הברירה הטבעית. הסגולות המקדמות את הצלחת הממים הן: אריכות ימים, פוריות ונאמנות בהעתקה. לדוגמה, ממים אחדים, כמו גנים אחדים, זוכים להצלחה מזהירה קצרת יומין, והם מתפשטים במהירות, אבל אין הם מחזיקים מעמד במאגר המימטי. למעשה, הסגולה הכללית הפוליטית הדרושה למשוכפלים מוצלחים היא נאמנות בהעתקה (דוקינס, ר').

דוקינס טוען שאת רוב המאפיינים המייחדים את האדם משאר בעלי החיים אפשר לסכם במילה אחת: "תרבות". התרבות היא גמישה, ויש בה מקום להתפתחות אבולוציונית, אם כי לא כל אבולוציה היא גנטית, אף שרבים מציינים את הדמיון בין שני סוגי האבולוציה. הוא מביא כדוגמה את התפתחות השפה האנגלית ומדגים כיצד יתקשו אנגלים מהמאה ה-14 לשוחח עם אנגלים בני זמננו. זו דוגמה לאבולוציה שאינה גנטית אלא תרבותית. אבולוציה תרבותית מתקיימת במבחר מישורים ותחומים, ובכלל זה מגמות בתחומי האופנה ותזונה, טקסים ומנהגים, אמנות ואדריכלות ואף הנדסה וטכנולוגיה. בתחומים אלה ואחרים ניכרת אבולוציה תרבותית עם השנים, ובדיוק כפי שמתרחש במקרה של אבולוציה גנטית, גם האבולוציה התרבותית מסמנת התקדמות וקדמה (דוקינס, ר').

ריצ'רד דוקינס טבע את המונח מלכתחילה כבר בשנת 1976, לתיאור יחידות מידבקות של תרבות המופצות מאדם לאדם כמו גנים, אך מאז הפכו הממים נושא לדיון אקדמי מתמשך, ללעג ואפילו לביטול נחרץ. עם זאת, לא מכבר שב המושג דרך חלונות, ומערכות הפעלה אחרות, של משתמשים אינטרנטיים. בעגה של משתמשי האינטרנט, רווח המושג "מם אינטרנטי" כדי לתאר התפשטות דיגיטלית של תוכן, דוגמת בדיחות, שמועות, סרטונים, או אתרים, ממשתמש למשתמש דרך האינטרנט. לפי תפיסה פופולרית זו, מם אינטרנטי יכול להיות מופץ בצורתו המקורית, או בנגזרות שנוצרו על ידי משתמשים (שיפמן, ל').

התגברות השיח הפופולרי התוסס בעניין הממים, בעידן המוגדר יותר ויותר על ידי תקשורת אינטרנטית, אינו מקרי. הממים אמנם הוגדרו הרבה לפני העידן הדיגיטלי, אך תכונותיו הייחודיות של האינטרנט הפכו את הפצתם לשגרה הבולטת בכל מקום. מתחילת שנות התשעים לפחות, תוארו הממים כ"יחידות המשוכפלות בקצב שגורם אפילו לזבובי פירות ולתאי שמרים להיראות קפואים בזמן".

המימטיקה, שפירושה הוא "מדע אמפירי שבוחן את השכפול, ההתפשטות והאבולוציה של הממים", הפכה לתכנית מחקר פעילה ומשכה מדענים מתחומים רבים בשנות ה-90.

סובר, א' (2009). הומור: בדרכו של האדם הצוחק. הוצאת כרמל, ירושלים והמכללה האקדמית אשקלון. עמ' 45-5

הספר עוסק בהתפתחות ההומור והצחוק, בפונקציות שלהם ובפרקטיקה, ומתמקד בדיון בשאלות כגון כיצד נוצרים ההומור והצחוק, ומה חשיבותם בחיי האדם. במרכז הספר מוצעת שיטה חדשה בחקר ההומור המאפשרת להבין כיצד נוצרים ההומור הוויזואלי וההומור המילולי, וכיצד אפשר לייצר אותם. לשם כך מנותחים בספר יותר מ-150 סרטים קומיים קלאסיים וכן מצבים קומיים מהתיאטרון ומחיי היומיום.

ספר זה משמש מצד אחד כלי תאורטי להבנת ההומור והצחוק, ומצד אחר כלי מעשי למגוון רחב של סוגי קוראים, החל בקהל הרחב והמתעניין ועד איש המקצוע במנעד רחב של תחומי דעת, כגון תקשורת, קולנוע, תיאטרון, ספרות, סוציולוגיה, חינוך, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, תרפיה ורטוריקה.

סאטירה בתור לשון הרע, האומנם? אתר לשון הרע

הסאטירה היא בעצם דרך ביטוי במסגרת כלל דרכי הביטוי המוכרות, ומכאן שהיא זכאית, במידה מסוימת, להגנת חופש הביטוי. אך כדרכו של כל אמצעי הבעה, הסאטירה אינה זכאית להגנתו המוחלטת של חוק יסוד חופש הביטוי, שכן כידוע ערך זה עלול לייצר הפרה של זכויות אחרות. במקרה של לשון הרע, אפשר שחופש הביטוי יתנגש בזכות לשם טוב. לכן, נקבע לא אחת בפסיקה כי אין חסינות מלאה למסגרת התבטאות כדוגמת הסאטירה, שאם לא כן, כל אדם עלול להיות נתון להשפלה ולעלבון בלי שהגורם האחראי להפצת הדברים יהיה כפוף לחבות בגין לשון הרע, בטענה כי מדובר במסגרת סאטירית, וכי הדברים נאמרו בהומור. כלומר, גם במקרה של פרסום ביקורת או הבעת דעה במסגרת סאטירית יש לערוך איזון בין ערכי חופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב העלולה להיות מופרת בגין אותו חופש ביטוי. יש לבחון אם אכן מדובר בסאטירה לשמה, או שמא הסאטירה משמשת אמצעי, מעין "מסך", המסווה את המניע היסודי של לשון הרע.

http://www.libel.co.il/content/%D7%A1%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A8%D7%A2/

לוין, ד' (2001). "במעמד צד אחד", מתוך האתר "העין השביעית"

הסאטירה נועדה להלעיג שלא למען ההצחקה עצמה. המסר הסאטירי נועד לגייס את הצחוק והלעג מדמויות חד-ממדיות כדי לבטא עמדה ביקורתית ולהוביל, על פי האידיאל, לשינוי חברתי. "הצחק אנשים קודם ואחר כך תן להם לחשוב," היא אחת ההגדרות הדומיננטיות של הסאטירה. הסאטירה מממשת אפוא רעיון דמוקרטי, והיא אחד מביטוייו של חופש הביטוי. היא גם אמצעי להפגיש בני אדם עם בעלי דעות הנחשבות בעיניהם מרגיזות ומקוממות. הדבר נעשה מתוך אמונה תמימה שמי שצופה בז'אנר זה יהיה מוכן להתמודד עם המראה המעוותת המוצבת לנגד עיניו, ולא יקום עליה לנפצה, או שיחפש לעצמו מראה אחרת, מחמיאה יותר לדעותיו. המציאות הישראלית מספקת לסאטירה, בדרכה למלא את תפקידה, שני אתגרים: (1) שיח פומבי של העדר קונצנזוס, גם בשאלות הבסיסיות ביותר של השיטה הדמוקרטית; (2) מפת תקשורת המשלבת בין ערוצים מסחריים לערוצי נישה. המאמר מנתח כיצד שתיים מתכניות הסאטירה המשודרות אינן עומדות באתגרים אלו, אלא מייצרות תוכן בידורי מרגיע ומחניף שיש בו לא רק דמויות חד-ממדיות, אלא גם עמדות חד-צדדיות שניתן לשער כי אינן מקוממות את הצופה הפוטנציאלי של שתי התכניות.

https://www.the7eye.org.il/12558

מן, ר', לב-און א' (עורכים). ממים אינטרנטיים – ישראל 2015, בתוך: "הדוח השנתי: התקשורת בישראל", 2015

תופעת הממים האינטרנטיים ממשיכה לצמוח ונעשית חלק בלתי נפרד מחוויית השימוש ברשת. אם בעבר הלא-רחוק יוצרי הממים היו צעירים בעלי נגישות טכנולוגית בלבד, הרי שב-2015 נרשמו יותר ממים שנוצרו והופצו על ידי שכבות נרחבות באוכלוסייה, נשים, מבוגרים, המגזר הדתי-חרדי ועוד. שני מגזרים מרכזיים שהעלו את היקף השימוש שלהם בממים הם הפוליטיקאים, תופעה שהחלה בתקופת הבחירות, אך נמשכה גם לאחריה, והתקשורת – 14,000 אזכורים למילה "ממים" בתקשורת הישראלית בשנת 2015. בישראל משמשים הממים כיום בעיקר אמצעי לאספקת פרשנויות הומוריסטיות לאירועים אקטואליים. אם בשנים עברו שימשו הממים גם כאמצעי להעברת ביקורת רצינית, דוגמת מחאת "דוד הנחלאווי" או אתגר דלי הקרח, ב-2015 מרבית הממים היו סאטיריים.

רגב, ד'. לצחוק על השואה, אתר עיתון "הארץ", 25.2.2013

"באחד המערכונים המפורסמים של 'ארץ נהדרת' משחקים כוכבי התכנית תלמידי תיכון המבקרים באחד ממחנות ההשמדה בפולין, והופכים את טקסי ההתייחדות עם הקרבנות ואת הסיור בין המוצגים המזעזעים לרגעים מצחיקים. סדרת המערכונים שעשעה רבים, אך באותה מידה הכעיסה לא מעט צופים אחרים ופגעה בהם. כיצד העזה תכנית הומור וסאטירה לצחוק על השואה וסמליה? שאלו צופים זועמים. בלי משים חשפו המערכונים עצב רגיש ביותר בחברה הישראלית: הומור על השואה. לכאורה מדובר בשני מושגים שלעולם לא ייפגשו. מצד אחד, השואה – תמצית הזוועה האנושית שאיימה להשמיד את עם ישראל, ומנגד – הומור, שכל תכליתו לבדר ולשעשע. האם מותר וניתן לחבר בין הומור לשואה?"

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.1936870

במדינת היהודים: תכנית טלוויזיה תיעודית ישראלית המונה 11 פרקים ועוסקת בתולדות ההומור היהודי בארץ. 

"קישון: שמו הולך לפניו – 6 ימים של דו־שיח ביוגרפי": ספר השיחות של ירון לונדון עם אפרים קישון, שפורסם מחדש, מציג קונפליקט בין הסטיריקן המורכב והמצחיק ובין האיש הפסימי והציני, שעמדותיו המוחלטות על צדקת ישראל פגעו ביכולתו ליצור הומור טוב (מתוך: "הארץ", 30.11.17). באחרונה הופקה סדרה של שלושה פרקים ב"הוט", ערוץ 8.