ה

הומור ויראלי

תוכן/פריט ויראלי:פריט המופץ בזמן קצר למשתמשים רבים המשתייכים לרשתות חברתיות שונות. הפריט הוויראלי, לדוגמה סרטון או תמונה, מופץ בלי שינוי, והתפקיד שממלאים המשתמשים הוא העברה בלבד.

הומור ויראלי - תוכן הומוריסטי שמועבר ברשתות למשתמשים רבים.

הרשתות החברתיות ורשת האינטרנט מאפשרת לכל אחד להעביר טקסטים במהירות ובתפוצה רחבה ולכן עלה המושג לשתוכן ויראלי. כדאי לשים לב להשלכות של תכנים ויראליים בהקשרים של מושגים נוספים כמו פייק ניוז, אלימות ברשת ועוד.

הון דיגיטלי

הון דיגיטלי –  הון דיגיטלי מבטא את היכולת של קבוצות או אנשים לשלוט במדיה דיגיטליים. מדובר בשילוב בין: מידת הנגישותלמדיה דיגיטליים (חיבור לפס רחב, אחזקת מחשב/נייד מתאימים וכן הלאה) + היכולת לשלוט ולתפעלמדיה דיגיטליים + ידע על המדיה ועל השימושיםבה. 

ככל שההון הדיגיטלי רב יותר, כך האפשרויות להשתמש במדיה הדיגיטליים גדלה וככל שההון הדיגיטלי נמוך, כך אפשרויות השימוש במדיה הללו מצומצמים. בדרך כלל הפערים בהון הדיגיטלי (קשורים לפער דיגיטלי) קשורים למדדים חברתיים, כלכליים ותרבותיים נוספים (מקום מגורים, מצב כלכלי, מצב משפחתי, רמת השכלה ועוד). כך נוצר מצב שבעלי הון דיגיטלי רב יותר יכולים להשתמש בצורה מגוונת ויעילה יותר במדיה הדיגיטליים להרחיב עוד יותר את ההון הדיגיטלי (ואת ההון החברתי, התרבותי והכלכלי) בעוד שבעלי הון דיגיטלי קטן יותר, משתמשים במדיה הדיגיטליים בצורה מצומצמת יותר (לתפעול רשתות חברתיות למשל) בלבד. כך נוצר מצב שהפער הדיגיטלי הולך וגדל והתקשורת הדיגיטלית (שפעל חשבו שתוכל לצמצם פערים חברתיים) למעשה מעצימה ומעמיקה פערים אלו.

הון-שלטון-עיתון

קשרי הון-שלטון-עיתון או הון שלטון תקשורת :מתארים את משולש האינטרסים בין בעלי הון (האליטה הכלכלית), פוליטיקאים (אליטה פוליטית) וגופי תקשורת (אליטה תקשורתית). קשרים אלה נובעים משילוב אינטרסים וכן מקשרי ידידות ואינטרסים בין אנשים בתחומי העסקים התקשורת והפוליטיקה. הפוליטיקאים ובעלי ההון נזקקים לתקשורת כדי להעצים את כוחם הכלכלי והפוליטי, אנשי התקשורת נזקקים לאנשי ההון כדי לממן ולהשיג רווח כלכלי מאמצעי התקשורת ונזקקים לפוליטיקאים שאחראים על ההסדרה והחקיקה בנושאי תקשורת. כל אחד משלושת הגורמים זקוק לשניים האחרים וגם משפיע עליהם.

יחסים אלו עלולים לפגוע בתפקוד הראוי של התקשורת (כרשות רביעית): אינטרסים כלכליים יכולים להשפיע על הסיקור (למשל לגנוז תחקיר על אחת החברות של בעל ההון) ובאותו האופן, תלות בגורמים פוליטיים יכולה להוביל להטיה תקשורתית לטובת אדם זה או נגד אדם אחר. קשרי הון-שלטון-תקשורת צריכים להיות שקופים וברורים כדי לאפשר לתקשורת לפעול בצורה חופשית ולטובת כלל החברה.

הטיה תקשורתית

הטיה תקשורתית

תופעה של דווח תקשורתי שאינו אובייקטיבי. בדרך כלל להטיה התקשורתית יש מטרה לקדם אג'נדה מסוימת, תפיסות עולם ואמונות מסוימות ובו בזמן להחליש תפיסות עולם נוגדות.

ההטיה התקשורתית מתבטאת בצורות שונות, החל מהדגשה של מידע מסוים, תוך כדי התעלמות ממידע אחר, הבעת אמפתיה עם צד אחד, חצאי אמיתות, ייצוג לא פרופורציונלי ע"י העצמה של נרטיב מסוים וגימוד של נרטיב סותר, סילוף עובדות, שכתוב מאורעות ולעתים גם הפצה של שקרים ודיבה. ההטיה יכולה גם להיעשות באמצעים טכניים, כגון עריכה מגמתית של טקסט וצילומים, אורך הזמן מוקצב לשידור, תזמון בתקשורת המשודרת והדיגיטלית או מיקום בעיתונות המודפסת.

הטיה תקשורתית יכולה להיות מכוונת, אבל גם יכולה להיעשות באופן לא מודע: עיתונאים ואנשי תקשורת שפועלים מתוך אמונה פוליטית והשקפת עולם מסוימת ולא רואים כיצד השקפה זו באה לידי ביטוי באופן שבו הם מעצבים את המסרים התקשורתיים.

הרחבה: המסרים העוברים בתקשורת אינם אובייקטיבים ואינם יכולים להיות אובייקטיבים במובן זה שהם מושמעים מפי אנשים מסוימים בכלי תקשורת מסוימים בהקשר חברתי-תרבותי מסוים (קרי, אדם אחר מכלי תקשורת אחר בהקשר אחר, היה מספר על אותה התרחשות באופן אחר). הצפייה מאנשי תקשורת שיהיה הגונים ומאוזנים, כלומר, שיציגו, ללא משוא-פנים,  את מכלול העובדות לאירוע מסוים (גם כאן יכולה לעלות השאלה "מהו המכלול הרלוונטי"). יחד עם זאת, ברור כי בכלי תקשורת יש גם הטיות שונות שאפשר להצביע עליהן: ברור כי ברוב התקשורת החופשית בארץ ובעולם יש הטיה ליברלית (קידום ערכים של זכויות אדם וחרויות הפרט) וזאת מכיוון שתקשורת חופשית תלויה בערכים אלו. הדרך לקבל תמונה מלאה יותר של המציאות (ובכך גם לבחון את כלי התקשורת) היא להשוות סיקור של אותו אירוע בכלי תקשורת שונים.

היגיון מעקבי

היגיון מעקבי– בחברה ובתרבות הדיגיטלית התפתח היגיון מסוג חדש, זה שמשנה עמדתנו לגבי מעקב. תרבות דיגיטלית מבוססת על תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, כלומר, מעקב הדדי הוא העקרון המארגן של הרשתות החברתיות: אני עוקב אחרי אחרים ואחרים עוקבים אחרי. ככל שעוקבים אחרי יותר וככל שאני עוקב יותר אחרי אחרים כך המצב (החברתי, המעמדי) טוב יותר =מעקב זה משהו חיובי וטוב. מעבר לכך, מי שגדל בתרבות דיגיטלית לא יכול לדמיין כלל את האלטרנטיבה: חברה בה לא מספקים מידע רב לאחרים על חיינו ולא עוקבים אחר מידע שנוגע לחיי האחרים.

התרבות הדיגיטלית מעודדת מעקב משני סוגים: מעקב אנכי– אפליקציות, רשתות ותאגידים שעוקבים אחרינו ואחרי ה"עקבות הדיגיטליות"שכל אחד משאיר ברשת. אנחנו מעניקים רשות לחברות כמו ווייז או אינסטגרם או גוגל להשתמש במידע עלינו כדי לקבל מהם שרותים יעילים יותר ובחינם. אנחנו יודעים שהם עוקבים אחרינו ומשתמשים במידע הזה לצרכיהם.

מעקב אופקיהוא מעקב של אזרחים אחרי אזרחים אחרים – כל אחד עוקב אחרי אחרים ונעקב על ידי אחרים. כל אחד שואף שיעקבו אחריו – ולכן מנדב מידע על עצמו ועל חייו וכל אחד עוקב אחרי אחרים.

אם החברה והתרבות מעוצבים על ידי התקשורת הדומיננטית, ואם התקשורת הדומיננטית כיום היא תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, הרי שהיגיון מעקבי הוא עקרון מרכזי בעיצוב התקשורת הזו ולכן עיקרון מרכזי בעיצוב החברה ובתרבות

לינק לאתר "פרטיות ישראל", עמותה להגנה על הפרטיות ועל החופש בישראל.

הכחדה סמבולית

אפליה לרעה של קבוצה מסוימת. מצב של היעדר ייצוג או ייצוג מצומצם או מעוות ושלילי של קבוצה מסוימת במדיה. הכחדה סמבולית = הכחדה (מחיקה), אבל לא באופן ממשי (במציאות), אלא ברמה הסמלית, באמצעי התקשורת. אם קבוצה אינה מיוצגת כראוי בתקשורת יש לכך השלכות על הבניית המציאות של החברה: אנשי אותה קבוצה חשים בודדים, לא שייכים ואף לא לגיטימיים. במקביל, אזרחים אנשי קבוצות אחרות, גם הם רואים אנשים אלו כפחות לגיטימיים ולא שווים לאזרחים שכן מקבלים ייצוג הולם בתקשורת. הכחדה סמבולית משמעותה מחיקת קיומה של אותה קבוצה כבעלת זהות ייחודית, שזכאית לשוויון זכויות חברתי.

הכחדה סמבולית היא אחת הטכניקות הנפוצות להדרת קבוצות חלשות ממוקדי הכוח והשיח – ייצוג מצומצם, מעוות ושלילי של קבוצות מסוימות במדיה. מחיקת קיומה של אותה קבוצה כקבוצה בעלת זהות ייחודית הזכאית לשוויון. הייצוגים בתקשורת מסמלים את הקיים במציאות, ולהפך, היעדרה של קבוצה מהתקשורת משמעה הכחדתה מהמרחב הציבורי.

ראו למשל התיאורייה של מרכז ופריפריה, ייצוג נשים (בספורט למשל), ייצוג מיעוטים אתניים בחדשות ובתרבות ועוד.

העיתונאי כפרקליט- advocate

מודל שצמח מתוך ביקורת כלפי המודל הקודם:

א.      אין באמת נייטרליות, הסיקור תמיד משרת מישהו ואם נהיה נייטרליים זה תמיד משרת את החזק.

ב.      לא צריכה להיות נייטרליות, אין בנייטרליות ערך בפני עצמו, ובטח לא ערך חיובי, להיפך, על העיתונאי להיות מחויב חברתית

ג.        יש בחברה קבוצות שמושתקות או חלשות ואין להן אפשרות להשמיע קול, על העיתונאים לייצג קבוצות אלו.

çהעיתונאי אינו "מסקר חיצוני"או "צינור"בין המציאות לקהל, אלא הוא חלק מהחברה והוא משמש כפרקליט, שליח, נציג של קבוצות חלשות בחברה אל מול כלל החברה והממסד.

שליחות יכולה להיות פוליטית (לייצג שמאל או ימין, מתנחלים, פלסטינים) חברתית (לייצג נשים, מזרחיים, עובדים זרים, חולים, עניים) או אפילו תרבותית (קהילות אתניות, קבוצות שוליים). קרן נויבך מתאגיד "כאן"מקדמת בגלוי נושאים שקשורים בקידום נשים ופמיניזם ואת היחס הבעייתי לחולי נפש במוסדות הממלכתיים. רינו צרור מקדם תכנים של תרבות מזרחית, שלדעתו לא מספיק נוכחת בשיח המרכזי, גדעון לוי מסקר את המציאות מנקודת מבט פלסטינים מתוך הבנה שנקודת מבט זו חיונית לחברה הישראלית ולא נמצאת בתקשורת הישראלית ועוד.

העיתונאי הוא סוכן של שינוי חברתי, כמו מערכת חינוך

דיווח חדשותי ראוי לפי המודל

בוחרים נושאים וקבוצות שפחות מסוקרות או לא מסוקרות על ידי התקשורת הרגילה

בוחרים תוכן בהתאם ליכולת להשפיע, לשנות את המציאות (ולא כמו במודל הקודם, נושאים שנחשבים "חשובים")

יש ניסיון לערער על סדר היום הממסדי, של המודל הקודם, של התקשורת הממסדית.

מאחר שסיקור אובייקטיבי ונייטרלי משרת את האליטה, השאיפה היא לסיקור לא אובייקטיבי או נייטרלי. סיקור נייטרלי יסתמך על מקורות ממסדיים שלהם יש הרבה יותר כוח ונראות ויכולת מאשר לקבוצות החלשות. çסיקור ממסדי (לפי המודל של שומר הסף) לא יחשוף את המציאות כיוון שיהיה מוטה לטובת החזקים ולכן משרת את הסטטוס קוו, את המצב הקיים [ואנחנו רוצים לשנות],

עיתונאי צריך תמיד לחשוד בממסד ולנסות לצאת נגדו.

עיתונאי צריך קודם כל להיות נאמן לחלשים ולאלו שקולם לא נשמע.

[אפשר לקשור את המודל הזה לצמיחתו בארה"ב בשנות השישים, עם שקיעת האמון במרכז הפוליטי והממסדי ועליית קבוצות שוליים כמו נשים, שחורים, צעירים ועוד)]

הכתב לא צריך להסתתר, אלא יכול להיות חלק מהסיקור. במקום רטוריקה של גוף שלישי, יש רטוריקה של שכנוע.

תפישת הקהל

לא משאירים לקהל את יכולת השיפוט, אלא מנסים לשכנע אותו

העיתונאי כשומר סף

זהו המודל הקלאסי והותיק ביותר של מקצוע העיתונות. למרות שמנסים כל השנים לערער עליו, עדיין זה נתפש כסוג העיתונאות האידיאלי.

לפי המודל הזה, העיתונאים הם "שומרי הסף", שמחליטים מתוך שלל האירועים והנושאים שהתרחשו, מה יעבור את הסף ויכנס לסיקור החדשותי. הדימוי הוא ש"בחוץ", בעולם יש הרבה מאוד אנשים ואירועים והעיתונאי עומד בכניסה ומחליט מה יכנס לחדשות ומה ישאר בחוץ.

במודל הקלאסי יש דגש על כך שהעיתונאים לא מפעילים שיקולים ערכיים, אלא משמשים "צינור"שמעביר את המציאות אל התקשורת. הדגש הוא על חשיבה "כמו מדעית": העיתונאי הוא איש מקצוע כמו מדען (מדען החברה) שאם ישתמש נכון בכלים הנכונים יוכל להגיע למציאת האמת. המודל הזה מניח שהעיתונאות היא מקצוע כמו למשל רופא, מקצוע שיש בו כללים קבועים ואם עובדים לפי הכללים בצורה הנכונה כולם יגיעו לאותה התשובה (מה ראוי להיכנס לחדשות).

דיווח חדשותי ראוילפי המודל

זהו לב המודל הנייטרלי-אובייקטיבי – התמקדות בכלים כמו מדעיים, העיתונות היא פרופסיה, מקצוע ויש לה כלים ואם עובדים לפי הכללים אפשר להציג דיווח אובייקטיבי.

אם משתמשים בכלים כמו הצלבת מקורות, איזון, חיפוש כל המידע, ראיונות עם האנשים הנכונים = אז אפשר להגיע לסיקור אובייקטיבי של המציאות.

יש דמיון בין העיתונות לבין בית משפט: יש חקירה של העובדות, הבעת העובדות "כפי שהן"בפני הקהל, שמיעת שני הצדדים ויש אמונה באמת אובייקטיבית ועובדות לפיהן נשפוט את הדברים.

סגנון הדיווח

הכתב מבליע את עצמו, "היעדר הכתב", דיבור בגוף שלישי ("ראש הממשלה נפגש עם שר החוץ", "המדד עלה... המחירים ירדו") הכתב לא חלק מהסיקור, אלא רק צינור. מרבים בציטוטים של אחרים.

היעדר דרמה ומתח, עובדות והרחבה שלהן.

תפישת הקהל כשופט– המודל מניח שיש קהל רציונלי וחושב ואם ניתן לו את המידע הנכון ואת הכלים הנכונים הוא יוכל להחליט בעצמו על הנושאים שעל סדר היום. הם העיתונאים יספקו את המידע והקהל יהיה אזרח-מיודע, הוא יוכל להתמודד עם הנושאים בצורה רציונלית ושקולה.

הקהל

צריך להיות השופט. הכתב נותן לו את הכלים והוא צריך להחליט בעצמו (מניח קהל רציונלי, חושב, יודע להסיק).

התקשורת כרשות רביעית

התקשורת כרשות רביעית

המושג "תקשורת כרשות רביעית"מנסה להציג את תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. מקובל היה להזכיר שלוש רשויות בחברה: רשות מבצעת (ממשלה), רשות מחוקקת (פרלמנט – הכנסת) ורשות שופטת (מערכת בתי המשפט). הגדרת התקשורת כ"רשות רביעית"מעלה אותה לדרגת חשיבות רבה מאוד, לצד שלוש הרשויות החשובות בחברה המודרנית.

כשם שבהגות מדעי המדינה והחברה מקובל המושג של "הפרדת רשויות", כלומר, שצריכה להיות הפרדה מובהקת בין הרשויות כך שלכל אחת מהן תהיה עצמאות ותוכל לפעול מתוך השיקולים שלה ולא כדי לרצות את הרשויות האחרות. לדוגמה, הרשות השופטת צריכה לפעול משיקולים משפטיים ולא משיקולים של הממשלה או הכנסת. הרשות המחוקקת צריכה לחשוב מה לחוקק לטובת הציבור ולא רק לחשוב מה טוב לממשלה. וכך על ידי הפרדה בין הרשויות תוך הקפדה על קשרים ביניהן, אמורה לפעול חברה יציבה ובריאה.

התקשורת כרשות רביעית מציג אותה כבעלת תפקיד מכריע בחיים הדמוקרטיים. תפקיד התקשורת הוא לקשור בין שלוש הרשויות האחרות ולבקר אותן. התקשורת צריכה לחפש מידע, לעבד אותו, לערוך אותו ולהפיץ אותו לציבור. באופן כזה התקשורת היא זו שמקשרת בין הרשויות שמנהלות את המדינה לבין הציבור שעבורו אמורות לפעול הרשויות הללו.

תפקיד נוסף הוא לבקר כל הזמן את פעולות שאר הרשויות. כלומר, לתקשורת צריכה להיות עמדה "לעומתית"מול שאר הרשויות. היא צריכה להפקיד בינה לבין הממשלה, הכנסת והמשפט וכל הזמן לחקור ולחפש דברים לא ראויים ולחשוף אותם. התקשורת צריכה להציע לציבור אלטרנטיבות לפעולות השלטון ולהראות שיש דרכים נוספות כדי שהציבור יוכל לבחור או להביע עמדתו המושכלת. לכן, אנשי ממסד שטוענים נגד התקשורת, שהיא "תקשורת עוינת"ושהיא "כל הזמן רק רואה את השלילי", אינו מבין שזה בדיוק תפקיד התקשורת כרשות רביעית, כל הזמן לחפש אלטרנטיבות ולהציע ביקורת על שאר הרשויות.

בנוסף, הציבור הופך לציבור מיודע בעקבות עבודת התקשורת, הוא יודע מה מתרחש במדינה שלו, כיצד פועלות הרשויות ויכול לקבל החלטה מושכלת ומבוססת (למשל בבחירות, ביציאה להפגנות בהבעת עמדה). 

התקשורת גם הופכת את שאר הרשויות ל"שקופות"בכך שהיא מפרסמת על פעולותיהן. כלומר, אם הן יודעות שהתקשורת מחפשת מידע ותפיץ אותו, הן יפעלו מתוך מודעות שיהיה קושי לפעול בחשאי ובכך יקטן הסיכוי והפיתוי לשחיתויות.

לסיכום, התקשורת כרשות רביעית מציבה את התקשורת בעמדה חשובה מאוד בחיים הדמוקרטיים. בעמדה זו היא ניצבת מול ולעומת שאר הרשויות כשהתפקיד שלה הוא לבקר את פעולותיהן, להציע אלטרנטיבה, לחקור אותן בלי הפסקה ולהפיץ את המידע אודותיהן לציבור האזרחים. הציבור מצידו נעזר בתקשורת כדי לדעת ולקבל מידע על הרשויות שמנהלות את המדינה וכך הופך לאזרח מיודע ואילו הרשויות מצידן נמצאות תחת "איום"שהתקשורת חוקרת ויכולה לחשוף פעולות לא ראויות ויתכן שזה יפעל כהרתעה בפני שחיתויות.

התמונה המוצגת למעלה היא סוג של מודל אידיאלי, בפועל לתקשורת יש גורמים רבים שמפריעים לה לפעול כרשות רביעית בצורה טובה. למשל מושגים כמו ריכוזיות, בעלות צולבת ועוד:  

מסחור התקשורת – הבעלות הפרטית שמכוונת רווח כלכלי יכולה לפגוע בפעולות התקשורת היות שבעלי ההון, שהם בעלי התקשורת, לא ירצו שיבצעו למשל תחקירים על החברות האחרות שבבעלותם. הם גם לא ירצו שיפורסמו תחקירים נגד פוליטיקאים, שכן הם יכולים להפריע להם בעסקים האחרים שלהם.

השפעה פוליטית – ערוצי תקשורת ציבוריים מושפעים מרגולציה של פוליטיקאים או שליחיהם ולכן יתכן שלא ירצו לפרסם תחקירים נגד פוליטיקאים או מפלגות שיכולים לפגוע במקום עבודתם (או בהם אישית). כך גם תקשורת מסחרית, שאמורה להיות משוחררת מלחצים פוליטיים, גם היא לא תרצה אולי לבקר פוליטיקאים שכן הם יכולים להשפיע על העסקים האחרים של בעלי ההון שמשלמים משכורותיהם. פוליטיקאים למשל מהרשות המחוקקת יכולים להציע חוקים שיפריעו לעבודת התקשורת. כאן נדרש ליחסים שבין הרשות השופטת, המחוקקת והתקשורת ומענין לראות כיצד כל רשות מפעילה לחצים וגם צריכה לעמוד מול לחצים של האחרים.

יחסי הון-שלטון-תקשורת – משולש היחסים הזה מפעיל לחצים על התקשורת ובכך מפריע לעבודתה כרשות רביעית. נדרשים אנשים בעלי כוח אישי וחוקים ונורמות טובים, כדי להבטיח עבודה נאותה של התקשורת כרשות רביעית במדינה דמוקרטית.