שותפויות

היו פה ושם גם שותפויות. השותפות הממושכת ביותר הצליחה בין חיים קאופמן ושכנו יוסף פרידמן. שניהם גרו בבתים גרמנים, זה לצד זה, עם מבני משק שנותרו מהמשקים הגרמנים

לחיים קאופמן ויוסף פרידמן היתה במשותף רפת עם 12 או 15 חולבות (חליבה ידנית עדיין) , לול ואחר כך גם מולרדים (אווזים). היתה ביניהם חלוקת תפקידים, יוסף פרידמן היה עוסק בצד הטכני, הפעלת הכלים ואילו חיים היה עוסק יותר בסידורים שמחוץ למשק

היו עוד שתי שותפויות שלא החזיקו מעמד זמן רב כל כך

יעקב קוטב ואיתן בן דוד היו שותפים במשתלה למשך זמן מה

גידלתי ורדים ולפני זה כבר היתה לי משתלה יחד עם עוד שותף פה, עם איתן בן דוד

יענק'לה קוטב

עדר הבראמות

21.5.1954 שלושה חברים מקבלים 40 פרות בראמות

מתוך הפרוטוקול

שותפות נוספת היתה בין השנים 1953-1955 כאשר 4 חברים יצרו עדר של עגלים מסוג בראמה. חיים קאופמן ויוסף פרידמן (שהיו בלאו הכי שותפים) והצטרף אליהם יהודה ויינר ועזרא (שניצר). כשעזרא החליט לצאת נכנס במקומו יעקב קוטב. הכוונה היתה לגדל אותם ממרעה בלבד. המרעה בבית לחם בקיץ היה דל ולכן הם החליטו ללכת עם העדר לאזור טבחה שליד הכנרת ובמשך כל הקיץ הם היו שם

שם בטבחה היתה איזה כנסיה ואיזה בית על יד זה , הכנסיה היתה הרוסה והבית גם כן, הוציאו חלונות ודלתות, אז בבית הם ישנו, בכנסיה היו הפרות. שם היו כל הקיץ, שבחורף היה פה מרעה גם כן, אבל בקיץ היה פה הכל יבש. והם חיו שמה 10 ימים, הם היו ארבעה , התחלפו שניים שניים

אלישבע קאופמן

המסע לטבחה וחזרה זימן לא מעט חוויות, כמו באותה פעם שהם לנו בדרך והסוסים השתחררו מהקשירה שלהם וברחו. יום שלם הם חיפשו אחריהם, ובבית כבר דאגו להם

אני בחופש בפסח נסעתי עם הילדים. דלתות לא היו, תלו שמיכה שמה בדלת הכניסה והם לקחו מקיבוץ, הם נסעו להביא שתיה או משהו וככה מים היה, זה היה על יד הכנרת ובשביל יומיים להיות שם זה היה די כיף, אבל יותר זמן, זה היה כבר ממש חיי נודדים

אלישבע קאופמן

השותפות הזאת החזיקה מעמד כשנתיים או שלוש. בשנה השלישית ביקש שלמה פיפר להצטרף לחבורה כמשקיע בלבד, והוא הוסיף עגלים משלו לעדר. השותפות התפרקה על רקע סכסוך , מאחר שמספר עגלים נגנבו והיה צורך להתחלק באובדן ההכנסה הזו

בהתחלה , כל בית לחם היו מוציאים פרות למרעה ,והיינו הולכים איתם , פעם - פעמיים בשבוע היתה תורנות של חברים , כל חבר היה יוצא לפי תור, לרעות עם הפרות. היה רועה אבל יחד עם הרועה היו תמיד יוצאים שני חברים

הסיפור של המרעה הפסיק מכיוון שתנובת הפרות גדלה, נתנה 5000 ליטר, אפשר לצאת למרעה . אחר כך כשפרות התחילו לעלות בתנובה, אי אפשר , פרה שהיא עתירת תנובה לתת לה לצאת למרעה ולחזור זה ממש אקסטנסיבי , זה לא אינטנסיבי. פרה שהפכה למכונה של יצור חלב

מרדכי סוננברג

היו לנו שתי פרות, ברפת הגרמנית של בית ברנדס היום, שם גרנו. לקחנו אותן לתל עדשים, וחזרנו איתן כעבור שנתיים. עברנו לגור בצריף בפינת קפושצ'בסקי, והרפת היתה קצת למטה. אחת מהן – חגית – היתה פרה יוצאת מן הכלל. אבל מה? כל בוקר היו מוציאים את הפרות למרעה, ומחזירים בערב. הפרות ידעו בעצמן לאן ללכת, ואם מישהי טעתה, היו אוספים אותה. זה היה מין הווי כזה .בד"כ הילדים היו רצים אחרי הפרות

בפעם הראשונה שחגית יצאה למרעה, היא חזרה בערב לבית ברנדס, נכנסה ונעמדה במקום הישן שלה, מלפני שלוש שנים

חיים מאיר