חלוקת המשקים ובניית הבתים

מאספה כללית 11.8.51

הצעת המועצה: היות ויש צורך לבצע את החלוקה לפי הפרצלציה עוד לפני הזריעה מציעים לא לחכות עד שיתברר מחיר הבתים הגרמניים. חבר אשר נשאר בבית ישן מקבל את הקומה התחתית ומשלם עבורה את התשלום הנדרש ע"י המוסדות בצורת תשלום כמו לבית חדש. אם בזמן קביעת מחירי הבתים יוותר חבר על הבית שקיבל, בגלל מחיר יותר מדי גבוה, הוא ייכנס להגרלה נוספת של המגרשים החדשים לפני שיוגרלו בין החברים החדש ים העלולים בינתיים להצטרף.

הקומות העליונות נשארות לרשות הועד, ואם חבר ירצה לרכוש את הקומה העליונה בהמשך הזמן, יוכל לעשות זאת לפי הסדר, כמו שמוסיפים קומה לבית חדש

הגרלת הבתים הגרמניים

הועד עשה הרשמה, כל חבר ירשם על בית אחד בלבד שהוא מעוניין בו. מגרילים כל בית בין המעוניינים בו ואלה אשר לא יוצאים בהגרלה יוכלו להגריל ביניהם בתים שלא הוגרלו או להכנס להגרלה על הבתים החדשים

ב- 1951 החלו לתכנן את מיקומם של המשקים שיוקמו בכפר. לאחר חלוקת השטחים הגיע השאלה מי יקבל איזה משק, ולשם כך כל אחד בחר לעצמו את השכנים שלידם הוא רוצה לגור, וכך נוצרה שרשרת של חברי מושב שבחרו את שכניהם ולאחר מכן נקבע מיקומם בשטח

ואז החליטו לבנות, חילקו מגרשים וכל אחד בחר לעצמו שכן, או שכנים

בטי אסל

דוקא בחרנו פה, ולא שאני רציתי את הבית, חיים רצה את בנייני המשק. הוא אמר :" כאלה בניינים , מתי אנחנו נגיע לזה?" אבל כולם אז, והיום זה נהיה יקר המציאות. אז לא רצו בתים ישנים. רצו כולם חדש , אנחנו רצינו את הבית, לא היה לנו מתחרה

אלישבע קאופמן

עם קבלת תקציב בנין התחיל מו"מ עם המחלקה הטכנית של הסוכנות, בראשות המהנדס מטריקין, על תכנית הבתים

הסוכנות הציעה "בלוקון מוגדל" עם שירותים בחוץ, כנהוג במושבי העולים. לזה לא הסכמנו בשום פנים ואופן , לאחר כל שנות הסבל והברוגז עם המוסדות במשך כל השנים

אחרי ויכוחים הגענו לבית צנוע עם שירותים בחוץ. אחרי שהצלחנו "להכניס את השירותים פנימה" , דרשנו בית שימוש ומקלחת נפרדים, כשהשגנו גם את זה אמרנו למר מטריקין שגג עם 4 שיפועים לא יפה וגג דו שיפועי נראה לנו יותר נחמד וכד'. שינו את תכנית הגג לרצוננו ואז הוספנו ש"לא יתכן שלפני דלת הכניסה יש רק איזה מטר מרובע לחלוץ את המגפיים, אנחנו רוצים איזו מרפסת קטנה". קיבלנו אישור גם לזה

כל הויכוחים הנ"ל עם הסוכנות לקחו הרבה מאד זמן, ולכן נדחתה תחילת הבניה לשנה – שנה וחצי. למרות ש"בער" לנו מאד להיכנס סוף סוף כל אחד לביתו, ולסיים את המגורים הצפופים בבתים הגרמניים – לא ויתרנו על דרישותינו עד שכולן התקבלו. וכשכבר היה הכל מוכן באנו עם סיפור חדש: היות ומצבנו הכלכלי קשה, לא יתכן שיביאו את "סולל בונה" או איזה קבלן לבניית הבתים "ולהרוויח עלינו". אנו רוצים להיות הקבלן ולבנות בעצמנו. התשובה: "אין התנגדות עקרונית, אבל אתם לא יודעים לבנות בתים

על מנת להוכיח שאנחנו מסוגלים להרים את המשימה, הבאנו באמצעות "התנועה מהעיר לכפר", שני עולים חדשים – בנאים מקצועיים – דוד אפשטיין וחיים פריבלר, כל אחד נשוי + ילדה, הקימו לעצמם צריף מגורים דו משפחתי ע"י החורשה מול בית העם וקיבלו אופציה: אם המקום והחברים ימצאו חן בעיניהם וירצו להישאר כמושבניקים, יקבלו מגרשים ותקציב בנין

וכך סוף סוף התחלנו בבניה בעבודה עצמית. את היסודות ובורות הביוב חפרו בידיים, בקבלנות לפי מטר קוב, בעיקר לופו חיים ואבא יהושע

ביציקות הקירות (בטון עם דבש) והגגות עבדו החברים לפי סידור עבודה. בשלב ראשון נבנו כ-40 בתים מהמגרש של חיים עופר עד יעקובי

בני בורשטיין ז"ל

ב-22.9.51 הגרלנו את המגרשים לפי שיטת שרשרת. מעניין שעל הבתים הגרמנים לא היו יותר קופצים מאשר בתים. בהתחלת 1952 כבר ניהלנו מו"מ עם אדריכלים על דגם אחיד של בית. עמדנו על רצוננו לבנות בית מאבן ושבית שימוש לא יהיה מחוץ לבית. בזה לפחות הצלחנו

בשנת 1954 התחלנו בבניית הבתים בעבודה עצמית ע"י קבוצות משותפות קטנות. נדרשנו להקים את כל הבתים בכיוון צפונה המטבח למערב) על מנת להנות מהרוח הקרירה של אחר הצהריים

אריה דרסלר ז"ל

מתוך החוברת 50 שנה לבית לחם הגלילית

אני יודעת שחיים ואפשטיין, לבד היינו בונים פה, הבחורים, עשו את היסודות ואת הכל, את הגמר , בכל זאת היו אנשי מקצוע. אבל את העבודה הקשה עשינו פה אחד לשני. ואז היה הרחוב החדש, זה היה סטנדרט , שני חדרים ומטבח

אלישבע קאופמן

ב-1952 התחלנו לבנות את הבתים , ואז כסף , כמובן לא היה, ואנחנו התחלקנו, אנשים חילקו עצמם לקבוצות , לנו היתה קבוצה של 14 איש שבנינו אחד אצל השני. אנחנו התחלנו לעשות את הבטון בידיים, וזה היה חוץ מהעבודה שבמשק. ואחר כך קנינו איזו מכונת בטון קטנה ובבתים האלה כמו שאנחנו יושבים היום, אנחנו בנינו אותם, אני חפרתי את היסודות במו ידיי. יסודות כל אחד חפר בעצמו, זה היה על חשבון החופשי, כל אחד רצה שהבית יעמוד איתן, אז חפר כמה שיותר לתוך הסלע , ועובדה שהבית עומד

הכל במקביל , התחילו לבנות כמעט כולם יחד. התחלקו לקבוצות, אנשים בחרו אחד את השני לפי הסימפטיה, העניין, ובנינו בתים אז היה מחסור מאד גדול בברזל, הבית הזה כמעט בלי ברזל, אבל שמנו הרבה "דֶבֶש" (אבנים גדולות) בפנים, בתוך הקירות רחצנו אותו שחס וחלילה לא ייפרד מהבניין. אנחנו נכנסנו לבית ב- 1956 ממש לפני מלחמת סיני

מרדכי סוננברג