המעבר לבית לחם

חברי חוות שטוק דאגו למשק החי שבבית לחם מיום הכיבוש. עוד באותו שבוע עבר חלק מהאנשים לגור בבתים של הטמפלרים. נשים לפני לידה וילדים הושארו בחוות שטוק לזמן מה, עד שהוחלט להעביר את כולם לגור בבתים הגרמניים, ולהמשיך לחיות במתכונת של קיבוץ

מחוות שטוק עלו לקרקע

אנקר צבי ויפה

ברנר חיים וסוזי

דרסלר אריה וליזל

ויינר יהודה ופוטי

לוינגר יואל

סמואלי וילי ודבורה

סטרקוש משה (אתגר)

פיפר שלמה

והצטרפו אליהם

שטיינפלד זאב ואביה . זאב היה ב- 1945 בחוות שטוק

דומינסקי צבי ורות שהיו בשימרון

מולדובן מדן אליהו ורות (באו מנהלל)

חנני מרדכי ויזרעאלה . יזרעאלה בת כפר חסידים

קוטב יעקב והדסה . הדסה בת נהלל

קמיל ליאו(אריה) ואביבה בת כפר יהושע

ומספר יוצאי הונגריה שנזדמנו ממקומות שונים

פרידמן יוסף ומרים

סנדפי אברי ורבקה

הולצר

בורגר נפתלי ואביה (בת הרב זכריה מנהלל)

בבואי להשתקע בבית לחם (בהפוגה הראשונה במלחמת השחרור, יולי 48), מצאתי את המקום מחולק לחלק "אזרחי", מהבית שלי ועד אחרי הבית של לופו חיים. מול דשא הצעצועים ע"י בית העם היה מחסום תיל (קונצרטינה) לרוחב הכביש. כל פעם שרצינו לעבור עם העגלה לאחד השדות הש.ג. פתח וסגר אחרינו

המזכירות הייתה בבית לופו חיים ובית בקמן והחצר היו ציבוריים. חדר האוכל היה בחדר הגדול וביתר החדרים המטבח ומחסן פרודוקטים. בחצר היה מוסך הטרקטורים (בית מכונות), . חיינו במושבוץ – שיתוף בכל דבר, ועבדנו לפי סידור עבודה (שלום קאופמן)

בני בורשטיין ז"ל

בכל בית גרו 3-4 משפחות. אני גרתי עם עוד שתי משפחות ועוד רווק אחד , אם אינני טועה, בבית אחד

צבי אנקר

הבית של בקמן צולם ב- 2012 ע"י חנה קליין

הבתים הטמפלרים צוינו לפי המשפחה שגרה בהם לאחר חלוקת המשקים. הבית של בורשטיין הוא הראשון, הקרוב ביותר לכניסה לכפר ובו התגוררו בני ושושה בורשטיין מיומם הראשון בכפר ולמשך כל חייהם. חלק מהבתים החליפו בעלים במהלך השנים. כך קיבל כל בית את שמו

רוב הבתים ניצבו זה לצד זה בצד השמאלי של הכביש בואכה בית לחם

בצד ימין יש מבנה שזכה להיקרא "המרפאה" מאחר שהמרפאה שכנה בו במשך כ- 40 שנה

לידו היה בית שהיה צורך להרסו, והוא מוזכר בצער כ- "הבית שהרסו אותו

בית נוסף נמצא סמוך למגרש הספורט, לידו היתה הרפת הגרמנית טרם חלוקת הפרות, ודרה בו משפחת ורדי, וכן היה שם מועדון הנוער. הוא זכה לשם " בית הקליפות." ועל שום מה

משום שעל ידו היתה ערימה של קליפות פרי הדר שנתנו לבקר לאכול

רעיה רייך

הרפת המשותפת

עד ה-4.1.49 הרפת המשותפת התחלקה לשניים: "היהודית" –ז.א. הפרות שהועברו מחוות שטוק לבית לחם, עליהן נוספו 7 ראש שהביאו איתם חברי ארגון ריקנאטי מיסוד המעלה, ו"הגרמנית" – ז.א. הפרות שנמצאו במקום בזמן הכיבוש. יוסף פרידמן עסק ברפת היהודית שהייתה אחרי המרפאה הישנה. הגרמנית הייתה ברפת הגדולה ליד מגרש הספורט ובה עבדו יענקלה קוטב והדסה שנתנה לפרות הגרמניות שמות עבריים. כמו כן עבדו שם בני, יחזקאל וטוביה. ההזרעות בוצעו ע"י גרשון וולף מבית שערים שיענקלה היה מביאו על האופנוע

היינו מבצעים את כל העבודות השייכות לרפת כולל הבאת ירק, חציר, תחמיץ (עם ירידה אקרובטית לבור העמוק בחצר של בקמן), וגם יצאנו עם הפרות למרעה, ואיזה מרעה נהדר היה בחורשה ליד ציטרשפילר. כשהיתה פרה חולה היינו מביאים את דר' לנדסהוט מנהלל, כמובן עם חתיכת סבון כביסה (רטוב) בכיס

בעקבות ההחלטה לפרק את המשק המשותף נקבע ה-4.1.49 יום אחרון חנוכה תש"ט להגרלת הפרות. החבר חנני התנגד בכל תוקף כי לאותו יום נקבעה חתונתו עם יזרעאלה בכפר חסידים. אמרו לו: "אתם תיסעו להתחתן, ואנחנו נגריל לך פרה. נביא אותה לרפת ונחלוב אותה, ואחר כך נבוא לחתונה." ואמנם כך היה

הרפתנים שהכירו את הפרות לפי טיבן, זיווגו לכל פרה עגלה, לפי העיקרון: הפרה הכי טובה, "אצילה", תקבל את העגלה הכי קטנה (מס' 2 – שטיינפלד). כמו כן קיבל כל חבר דלי חליבה (שטוח) וכסא חליבה מעץ. הרווקה לאה משעלי הוציאה את הפתקאות מהכובע. כל חבר לקח את פרתו והעגלה הביתה לחליבת ערב, כלומר מאותו ערב אנו מושבניקים

הנה לפניכם רשימת ההגרלה המקורית שהומצאה לנו באדיבותה של משפ. קוטב

המעבר מחיי קיבוץ לחיי מושב היה חלקי בלבד. עוד לפחות 5-6 שנים הם הצטופפו בבתים הגרמניים, עד שיהיו להם בתים. חדר האוכל המשותף בוטל וכל משפחה דאגה לעצמה, טיפלה בחי שלה , למרות שהפרות נותרו ברפתות הגרמניות באין פתרון אחר. כל אחד עבד בחלקת האדמה שהוקצתה לו

שלב ב' היה חלוקת כלי עבודה. החברים שלום קאופמן ואריה קמיל ריכזו מכל החצרות את הכלים במרתף של סקר. נוסף על טוריה, את, מגרפה וכו' קיבל כל אחד צרור של חמישה קלשונים: 1 רגיל, 1 עם 3 שיניים (טוב להרים חבילות), 1 קלשון חפירה, 1 כפוף (להוריד זבל מהעגלה לשדה) ו-1 מעץ ו-6 שיניים שהגרמנים השתמשו בו לזרות את התבואה אחרי הדיש. "בשביל מה זה נחוץ לנו?" תשובה: "יש הרבה כלים ואין מה לעשות איתם". כל שני חברים קיבלו בהמת עבודה + כלי עיבוד: מחרשות סוק, סוק מס' 4, בי-סוק משדדה ו"בוקר" (כמזרעת) ומחרשה ערבית

על מנת לספק עגלה לכל בהמת עבודה, הגרילו בין כל 4 חברים דיליז'נס גרמני. היות והגלגלים האחוריים יותר גבוהים, וזה לא נוח להעמסה – הגרילה כל רביעייה, בין שני הזוגות בעלי הסוס או הפרד המשותף ביניהם - ציר קדמי ואחורי ועשו מהם כרכרה

בשלב יותר מאוחר חולקו הכרמים: לכל חבר 7 שורות ענבי יין – לבן "דבוקי" ושחור "מוסקט". חלקות השזיפים חולקו, לפי גודלן, ל-5,4,3 חברים. הזנים: "סן ג'וליין" (המקדים), "אוגדן" ו"סנטה רוזה"

שדות : חולקו לכל חבר 10 דונם (בשטח ה- 300 דונם). מים לא היו והשדות נזרעו בעל כשההסתמכות היתה על רטיבות החורף ושלבי הזריעה לפי צריכת הרפת, ועל מנת למנוע התייבשות התירס בשדה.

בני בורשטיין ז"ל

בסוף 1949 הודיעה לנו הסוכנות שהמקום מיועד לתחנת הנסיונות שעברה מעכו ושעלינו לעזוב לישוב אחר.. מחצית הכפר (מהבריכה מזרחה) היתה בין כה ברשות צה"ל, שקיים פה בית ספר למ"כים של פיקוד צפון (עד ל- 1.5.1950). עם עזיבת הצבא פלשנו לשטח המזרחי והמאבק עם הסוכנות הפך חריף יותר. הסוכנות סגרה לנו את כל ה"ברזים", "התקציב" עוכב כבר ב- 10.1949. באין מקורות לפיתוח המשק ולפרנסה סבירה היו בינינו ויכוחים ממושכים והועלתה אפילו הצעה להצטרף למושב קיים (בית שערים)

כתוצאה מלחצי המרכז החקלאי (א. הרצפלד, ש. דיין) הוסכם לבסוף שנישאר במקום. יוסף וייץ (מהק.ק.ל) הבטיח בשעתו לאלונים לשער העמקים להוסיף להם אדמה לכשיתפנו המושבות הגרמניות

בסוף שנת 1949 חילקנו את כל אמצעי הייצור שהיו עד כה משותפים בין כל החברים (כלים חקלאיים, 10 דונם מגרש, חלקות מטעים וכו

במכסת קרקע מוקטנת (3,200 דונם) התחיל התקציב שוב לזרום ב-4.3.1951

אריה דרסלר ז"ל

מתוך החוברת לציון 40 שנה לבית לחם