משק התבלינים של ציטרשפילר

בראשית שנות ה- 50' החליטה הסוכנות היהודית להקים חווה לפיתוח צמחי תבלין. ההחלטה התקבלה בעת שחיפשו ענף חקלאי שיהיה מתאים למושבים החדשים שהקימו באזור ירושלים, אזור הררי, לעולים החדשים שהגיעו מארצות צפון אפריקה וערב ולא הכירו את עבודת החקלאות. החווה הוקמה ליד האוניברסיטה העברית ונקראה: " חוות הלימוד של האוניברסיטה העברית" ומי שניהל אותה היה שלום קאופמן מראשוני בית לחם הגלילית שהחליט לעזוב ולמצוא את פרנסתו בניהול חווה זאת. כ- 5 שנים ניסו בחווה לגלות את רזי הגידול, עד שהוחלט לוותר על הרעיון. המושבים החדשים קיבלו את ענף הלול ולמדו את כל הנוגע לכך. ב- 1958,לפני סגירת חוות הלימוד פנה שלום קאופמן אל חברו מימים, צבי ציטרשפילר והציע לו לקבל על עצמו את גידול התבלינים עם מעט הניסיון שנצבר בחווה. צבי ציטרשפילר נענה להצעה והקים מעין תחנת ניסיונות פרטית מהשתילים וזרעים שקיבל מהחווה

בקיבוץ מעין צבי היה חבר קיבוץ בשם הנס שטרנברג שהיה לו מפעל תבלינים בגרמניה לפני שהגיע לארץ, ונעזרו בו כדי למצא תבלינים המתאימים לגידול בארץ. לשם כך הוא נשלח לסייר בארצות הים התיכון, ואכן הוא חזר עם זרעים וייחורים כדי להקים חקלאות של תבלינים.

צבי ציטרשפילר היה האיש הנכון לטפל בנושא זה .

הוא שמר על כל הזנים שהוא קיבל מחוות הלימוד בירושלים, וכל הזמן , למד ופיתח בעצמו את הנושא החקלאי וצבר ידע, חלק הוא תיעד בכתב, מתי שותלים, מרחקי זריעה, ריסוסים נגד עשבים שזה דבר מאד בעייתי בתבלינים. כל הקטע האגרוטכני של איך מפרידים עלים ואיך מייבשים עלים, מה אפשר לייבש בשמש ומה אי אפשר לייבש בשמש. נושא של זנים , מה יותר מוצלח, גודל היבולים. בעצם הוא התחיל לשווק את התבלינים בבתי טבע בארץ. ואפילו אני זוכר שהוא שיווק בבונג , סינה ומנטה לקופת חולים שקנתה אז כמויות.

אילן ציטרשפילר

כעשר שנים צבי ציטרשפילר למד את הנושא של גידול תבלינים עד שבא אליו חוקר צעיר בשם אלי פוטויבסקי שקיבל על עצמו לפתוח מחלקה בנווה יער שתעסוק במחקר על תבלינים, והוא קיבל מצבי ציטרשפילר את כל הידע והניסיון שצבר במהלך השנים

במהלך השנים הייתי מעורב מאוד במשק. לצד לימודי חקלאות בפקולטה של האוניברסיטה העברית ברחובות יצאתי ללמוד על התבלינים של קיבוץ הגלויות הישראלי. מקבץ המקורות הקולינריים הישראלי הוא עצום, ואני יצאתי ללמוד לדבר בשפת התבלינים של כל אחת מפזורות ישראל: תבליני המטבח התימני, הגאורגי, האתיופי, הרומני… לכל עדה ועדה מסורת תבלינים שונה. האנשים שעמם נפגשתי בקושי דיברו עברית, ותוך כדי הדיאלוגים שניהלנו בכל מיני דרכים עלו שאלות מעשיות, כמו איך מביאים תבלין זה או אחר מארץ המקור. חלק מהפתרונות היו ללמוד לייצר תערובות תבלינים שיחקו את המקור. בגאורגיה למשל יש תערובת שנקראת חמלי–סומלי, ובעקבות העלייה מגאורגיה בשנות ה–90 הגיע אלי לקוח שרצה לספק את התערובת הזו ללקוחותיו. 'יש ביקוש,' אמרתי לעצמי, 'ולי אין מושג ממה התערובת הזו מורכבת.' חלק משמעותי מהחוסן המקצועי שלי נבנה ומתקיים מעשרות שנות פעילות מול קיבוץ הגלויות העצום הזה, דבר שהטמיע בנו יתרון גדול מול אנשי המקצוע בעולם. הידע נבנה לאט, עד שכיום אנו מטפלים בכ–300 תבליני מקור שונים.

אבי ציטרשפילר

כדי לשווק תבלין צריך לתת לו איזשהו עיבוד תעשייתי , למעט תבלינים ירוקים .

במשק המשפחתי שלנו, בשנת 83' אנחנו החלטנו לקחת את המשק החקלאי ולהפוך אותו ממש למפעל, ולבנות תנור גדול. אבא שלי בנה תנור ליבוש קטן, משהו ניסיוני, הוא ממש אילתר איזשהו תנור שהוא שם רשת ועליו היו התבלינים וכך בצורה מאד לא יעילה הוא ייבש.

לאחר מותו ב 84' אני המשכתי לפתח את המפעל על מגרש שלנו במשק של ההורים ואחי אבי שלמד בפקולטה לחקלאות חזר הביתה מהלימודים בתור בן ממשיך בעצם נכנס לנעליים של אבא שלי כשותף שלי. הוא למד גידולי שדה. אני למדתי בפקולטה כלכלה.

עשרים שנה היינו שותפים והחלטנו להיפרד, הקמנו בינתיים איפשהו בתחילת שנות האלפיים , הקמנו את חוות התבלינים אצלי במשק. הקמנו פה מבנה , היה פה מבנה ישן וחוות התבלינים התחילה פה בשנתיים הראשונות, בעצם אני הקמתי אותה וניהלתי אותה. הסתדרנו ואבי בא ואמר אני לא יכול לנהל את המפעל, המפעל זה לא בשבילי, אני לא מתאים לזה, אני רוצה את חוות התבלינים, זה מתאים לי והוא צודק, זה בדיוק התחום שהוא אוהב אותו והוא יודע לפתח אותו ועובדה שהוא מאד מצליח. אבי אמר, קח אתה את המפעל ואני אקח את חוות התבלינים .

אילן ציטרשפילר

כך חלקו שני האחים את מה שאביהם הקים. הבכור , אילן נכנס לתעשיית המזון ולמד טכנולוגיות שונות של הוספת תיבולים לבשר, מרקים, גבינות ועוד. ואילו אבי הרחיב את השכלתו בתחום צמחי מרפא.

לסיכום : שני האחים , כל אחד בתחומו , הבינו שמבחינה כלכלית עדיף לייבא תבלינים מרחבי העולם, ורק תבלינים בודדים כדאי לגדל בארץ.