אדמות בית לחם

בין השנים 1940-1948 הוקמו מעט מאד ישובים יהודיים. הקרן הקיימת רכשה אדמות רבות , אך הסוכנות לא יכלה ליישב עליהן ישובים חדשים בעת במנדט הבריטי. מאידך , היו קבוצות רבות של אנשים שהתארגנו יחד להקים קיבוץ או מושב ונאלצו להמתין להקצאת קרקעות. בעיקר לאחר תום מלחמת העולם השניה גבר זרם העולים, ומספר הקבוצות הלך וגדל. כל קבוצה כזאת היתה "גרעין" להתיישבות. ברצותם להישאר יחדיו הם חיו בדרך כלל בקומונה באחד הישובים הותיקים , כמו: הרצליה , פתח תקוה , חדרה ועוד

עם הקמת המדינה התאפשרה הקצאת הקרקעות , אלא שאז היתה הסוכנות בשלבי התארגנות

בית לחם היתה מחוץ לגבולות החלוקה, ואמנם היו "תכניות מגירה" שונות למצב שהיא תיכבש ותצורף למדינה היהודית, אך הן היו בלתי מגובשות. היתה תכנית להעביר את תחנת הנסיונות החקלאית שהיתה בעכו , וגם לגביה היה ספק אם תשתייך למדינה היהודית. לקיבוצים בסביבה הובטח להגדיל את משבצת הישוב שלהן על ידי הוספת אדמות מאלה של בית לחם

בעת ההמתנה ניסו ראשי הסוכנות להרגיע את הממתינים ומדי פעם הבטיחו להם מקום זה או אחר, או הציעו להם להתיישב במושבים קיימים שסבלו מבעיית עזיבה

דוגמאות

גרעין שהוקם ממספר קבוצות שהתגבשו ביגור, גינוסר ובית השיטה וכן חברים נוספים. תקופה מסוימת שהו בולדהיים לפני שעלו לקרקע בלוחמי הגטאות

גרעין של חברי תנועת הנוער הציוני בשם "במאבק", שהורכב מצעירים יוצאי רומניה ואוסטריה. לאחר ארבע שנות גיבוש בהרצליה קיבלו מהסוכנות אישור להתיישב בולדהיים

גרעין "החורש" ישב בחוות שטוק שמונה שנים והמתין גם הוא לקבלת מקום התיישבות

· לוחמי פלוגה ד' עלו לרמות נפתלי וב- 1946 הם נתבקשו לפנות את המקום עבור משוחררי הצבא הבריטי. הם קיבלו מקום ביסוד המעלה ושם המתינו לקבלת מקום התיישבות אחר, כשהתכנון היה לעלות לשדה אליעזר. לבסוף הם הופנו לבית לחם הגלילית מיד עם כיבושה

כיבוש בית לחם יצר מצב שהיה צורך מיידי בטיפול במשק החי שנותר שם, והיה צורך לשמור על המקום. התכנית לגבי בית לחם עדיין לא היתה מגובשת, ולמעשה היו מספר גורמים שלטשו עיניים לאדמותיה