חיי החברה

ישנו פתגם האומר : "אין הנחתום מעיד על עיסתו" ואף על פי כן , אם רוצים לזכור ולהזכיר מנהג יפה שהנהגנו בכפרנו, הלא הוא החתונות בבית לחם, הרי שאנו נאלצים לחרוג ממידות הענווה והצניעות שהן המסר בפתגם הנ"ל ולטפוח קצת טפיחה עצמית על השכם. את החתונות המיוחדות האלו יזמה אראלה טמיר ז"ל

הייחודיות שבהן היא, שכל חתונה של בן או בת הכפר הפכה למעשה לחתונה של הכפר כולו והתבססה מ-א' עד ת' על עבודה עצמית בכל השטחים

בהכנת הכיבוד (שהיה רחוק מלהיות "כיבוד קל") שחומריו חולקו לפני ההכנה לחברות, כל אחת על פי תבונת כפיה, ובתפקידי החברים שהתמקדו בסידור השולחנות והכסאות על מגרש הספורט, (עליו היתה נערכת על פי רוב החתונה), איסוף העוגות וסירי התבשילים מבתי החברות למקום השמחה, וכן סידור התאורה במגרש והתקנת הרמקול. חבר אחד היה ממונה על המשקאות וכונה " הבר-מן" , הוא היה מגיש במשך כל הערב משקאות לכל דיכפין, חברה אחת היתה " אשר על הקפה ". חלק מהחברות מקשטות בפרחים את הבמה וסביבותיה, ואת "כסא המלכות" המיועד לכלה, כסא מיוחד שהיה מקושט ומעוטר כולו בפרחים

לילדים גם כן היו תפקידים: תפקידי הופעה, והיו עושים חזרות על ריקודים ודקלומים

כל ההכנות נעשו בהתלהבות וברצון טוב, ולקחו בו חלק כל הכפר מקטון ועד לגדול. נטל ההכנות ירד, למעשה מהמשפחה. (אני כותבת בזמן עבר כי כעת השתנה קצת סגנון החתונות, כשהעבודה העצמית ירדה מהפרק והחתונות הפכו , מבחינת הכיבוד, לחתונות קנויות

לפנות ערב , זמן קצר לפני החתונה היו החברות באות למגרש הספורט להכין את כל המטעמים על השולחנות המכוסים מפות צחורות

אמנם , השולחנות סדוקים ונשענים על כרעי תרנגולת, והכסאות ישנים ומתנדנדים, אבל מה זה לעומת אוירה טובה

כמו שכתב המשורר

...ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר"

"אך הוא חם, מלא אור ופתוח לגר....

ואז, לאחר שההכנות נגמרו, השולחנות ערוכים, הבמה מקושטת, המגרש מואר ופרחים בכל אשר תפנה, אז מתנים כולם להכין את עצמם לקראת החתונה, " חתונת הכפר"

הנה מתחילות ההכנות לטקס החופה. המנחה, מחברי הכפר, קורא ברמקול לחברי החתן או הכלה, בני אותה כיתת לימודים, לעלות על הבמה, לתפוס את מקומם ליד עמודי החופה

מתחיל הטקס, שעליו לא ארחיב את הדיבור, כי הוא ככל הטקסים. לאחר סיומו, ולאחר שכל האורחים היטיבו את לבם בכיבוד, מתחילה תכנית החתונה, כשהמנחה מונה אחת לאחת את מעלותיה (מעלותיו) של הכלה (של החתן), פרי ההילולים מהצד שלנו, משבח ומקלס כיד הכשרון הטובה עליו

לאחר הגשת מתנת הכפר, מתחיל טקס "המגילה" : על מגילה זו חותמים את שמותיהם כל זוג שהתחתן. הזוג האחרון, שהמגילה הופקדה בידיו ניגש לזוג הטרי, מגיש לו את המגילה לחתימה ומפקידה בידיו עד לחתונה הבאה.. על המגילה חתומים כבר 115 זוגות. לאחר טקס "המגילה" מתחילה התכנית שילדים ומבוגרים נוטלים בה חלק: אם זה בברכות ודקלומים של ילדים, אם זה בריקודי עם וריקודי חסידים שר'לה של מבוגרים, ורשימות או מערכוני הומור על חשבון הזוג המעיר , והשמחה רבה

למחרת , לאחר "הסערה" כשערמת צלחות וסירים משומנים מחכה לרחצה, גם אז לא נשארה המשפחה לבד בין הסירים, אלא החברות באו לעזרה ובכוחות משותפים כילו את העבודה

החתונות המיוחדות האלו, עם הייחוד שבהן אמנם חלפו אבל "אוירה דבית לחם" נשארה

דיתה סיגלר ז"ל

מתוך החוברת לציון 40 שנה לבית לחם

והיו פרחים. אני הייתי, למעשה אחראית על הפרחים ואראלה היתה אחראית על הפרחים, המון אנשים היו עוזרים, אבל היא התחילה עם זה. חוה שניצר על כל התלבושות, מה שהיינו צריכים לגזור לתפור. אפילו עד היום אני חושבת שהמפות של המועדון מבוגרים אני תפרתי. היינו מנסות לחסוך, אפילו על דגלים, על דברים כאלה. עושים לבד. אבל הרצון תמיד היה, אם באת לבחורה ואמרת לה:"את עושה את זה ואת זה " תמיד היתה היענות

ציפי שוורץ ז"ל

גם פורים נחגג בשמחה וצהלה וגם הבאת הבכורים בחג השבועות

אנחנו בתור צעירים בבית לחם עשינו חיים פה, אנחנו היו לנו חגים, פורים היינו משתוללים, חנוכה , אין דבר שלא היה , יום עצמאות זה היה חג גדול

שושה בורשטיין

אני זוכרת שבית לחם היתה בת 20 או 25 , אז לאראלה טמיר היתה רשימה של כל המשפחות שכבר עזבו, ועזבו הרבה, והזמנו את כולם, כל אחד היה אורח אצל איזה משפחה אחרת, ועשינו את המאורע על יד הבריכה, בריכת השחיה. היא זכרה את כל אלה שעזבו. היתה לה רשימה, היא היתה רושמת הכל. היא היתה מארגנת, היא היתה ממש אישיות

אלישבע קאופמן

גרנו בצפיפות, היו קצת מריבות עקב המצב, אבל בסך הכל, אני חושבת שכמה שהיה מצב קשה יותר אנחנו התחברנו יותר. ועשינו יותר שמח, והיינו כולנו אותו הדבר, לאף אחד לא היה יותר, לכולם היה כלום. רובם היו בלי הורים. היינו פה כולנו צעירים, בשביל זה היה נראה נחמד והיינו מאד מגובשים. בערב עושים קומזיצים, בדרך כלל על יד שושה, ומדורה ולאכול על יד זה תפוחי אדמה או תירסים

אלישבע קאופמן