האנדרטה לזכר קרבנות השואה

אני, למעשה, כל השנים הייתי מאד מחוברת לתקופת השואה. בגלל שאני נשואה עם בחור שעבר את כל נוראות השואה, תמיד בערב יום השואה היינו יושבים, לא היתה טלויזיה הרדיו היה מספר, באמת היה ערב נורא קשה. בעלי, היה מסוגר בתוך עצמו והילדים פחדו לצייץ, וזה היה נורא. וחשבתי :" יש בבית לחם אנשים רבים שחוו את השואה, אולי במקום שכל אחד ישב לבד עם משפחתו , נתכנס יחד" ומאז, במשך 45 שנים אני יזמתי התכנסות בערב יום השואה, תמיד מצאנו נושא שריכז סביבו, עם "יזכור" ועם סיפורים, ובבית לחם אנחנו לא לוקחים סיפורים מבחוץ, פה יש כל כך הרבה אנשים עם הסיפור שלהם , חלק גדול גם מוכן היה לספר. והילדים באים, והמבוגרים באים, בית העם מהפעם הראשונה שהתכנסנו עד היום הזה מ-פ-ו-צ-ץ , באים ילדים יושבים בשקט ומקשיבים. עושים טקס עם "יזכור" ושירה.זה ממש אירוע מכונן

ב-2005 נענה בעלי להפצרות של הבנים לנסוע לטיול שורשים. בעלי לא רצה לנסוע לפולין, הוא אמר :" כף רגלי לא תדרוך שם". ואז נזדמנה לנו הצעה מעיריית העיר לודז' שבפולין שהזמינה את אזרחיה לביקור בן 4 ימים בעיר לציון 60 שנה לשחרור גטו לודז'. נסענו כולנו, שנינו עם הבנים , השתתפנו בטקסים ומוטקה סייר איתנו בעיר לודז'. ואז החלטנו להקים בבית לחם אנדרטה לזכר קרבנות השואה

כשחזרנו, חשבתי שהבנים שלי נדב גר פה, חגי עוד היה איתנו ואני אומרת :,"נו , ילדים , צריך משהו לעשות. החלטנו שנעשה איזו אנדרטה " אז כל אחד בעיסוקו ולא ידעו בכלל איך לגשת אל זה. התחלתי קצת לחשוב, אספתי סביבי 10 בנים ובנות מהגדולים, ילדים שמקובלים. סיפרתי להם את כל הסיפור:" תשמעו , אנחנו נעשה פה אנדרטה, אבל כולם צריכים לעזור, אנחנו מתחילים באפס, אבל עם מרץ נגיע. אז באמת, ישבנו וכל אחד חשב מה לעשות ואיך לעשות, בסוף ביקשנו מ- 5 ארכיטקטים להגיש לנו הצעה איך שזה ייראה , נחפש מקום. בסוף קבלנו הצעה אחת שהיתה נראית לנו, מצאנו מקום. בתוך שנתיים והכל בכספים שלנו , בלי תרומות, בלי עזרה מאף אחד, כל משפחה השתתפה , השמות של כולם מופיעים, ולפני 3 שנים גמרנו, ביום השואה היה טקס ראשון "יזכור " על יד האנדרטה, אחר כך אנחנו הולכים לבית העם בשביל לדבר, לספר, לשיר קצת, וזה יפה ,אנשים ,כולם עזרו באמת זה היה מ-ש-ה-ו.

אני חשבתי שיעשו את זה כאיל והדור השני לכבוד ההורים, כי הדור הזה בגילנו בני 80, חלקם חולים וצריכים אנשים עם מרץ. ואני חווה את זה, קוראת על זה ומתעסקת עם זה , אבל בכל זאת אני מבחוץ, אז היה לי יותר קל רגשית. באמת , לא היו בעיות , כל משפחה תרמה יותר מ- 5000 שקלים. ולא התווכחו

עד היום , כל החברים , צעירים ומבוגרים מתאספים- יש תוכנית, חברים מספרים ושרים ההערב יום השואה. הצעירים לוקחים חלק , ממש באותה מתכונת ואני מאד מרוצה

בתיה סוננבג