זה לא התירגום שלי אלא קטע שלקוח ישירות מהספר, אני פשוט אוהב אותו אז שמתי אותו כאן. כל הזכויות שמורות - פשוט, למישהו אחר לגמרי.
"צא," אמרתי, "או שאתה רוצה שאשבור לך גם את היד השניה, וגם את הראש?" הנחתי את קצה מלקחי הפחמים ליד רקתו הימנית, ואמרתי: "ואני אקח את האקדח או הסכין או מה שזה לא יהיה לפני שתלך."
הוא נד בראשו. הכאב היה כל-כך נורא, שהוא לא היה מסוגל לדבר.
"אין לך נשק?" אמרתי.
שוב נד בראשו. "קרב הוגן," אמר ביובש. "הוגן."
מיששתי את כיסיו. לא היה עליו שום נשק. ג'ורג' הקדוש ציפה לקרוע את הדרקון לגזרים בידיים ריקות.
"בן-כלבה אומלל וטיפש, שתוי וגידם שכמוך!" אמרתי. קרעתי את האוהל שבפתח דירתי, וסילקתי בבעיטה את הקרשים. דחפתי את אוהייר דרך הפתח של רחבת חדר המדרגות.
המעקה עצר את אוהייר, והוא בהה למטה אל החלל, במורד החלזוני המרמז לחלקת המוות הבטוח שלמטה.
"אני לא הגורל שלך, וגם לא השטן!" אמרתי. "תראה אותך! בא להרוג את התגלמות הרוע בידיים ריקות, ועכשיו יוצא עם פחות תהילה ממש שיש לאדם שנפגע מאוטובוס מהיר! וזאת כל התהילה שמגיעה לך!" אמרתי. "זה כל מה שמגיע לכל אדם שיוצא למלחמה נגד הרוע בהתגלמותו."
"יש המון סיבות טובות להילחם," אמרתי. "אבל אין שום סיבה לשנוא ללא סייג, לדמיין שגם אלוהים בכבודו ובעצמו שונא ביחד איתך. איפה הרוע? הרוע הוא החלק הגדול הזה בכל אדם שרוצה לשנוא בלי גבול, שרוצה לשנוא כשאלוהים לצידו. זה החלק הזה בכל אדם שכל מיני סוגים של כיעור מושכים אותו כל-כך."
"וזה החלק הזה של כל מטומטם," אמרתי, "שמעניש ומשפיל ועושה מלחמות בשמחה."
אינני יודע אם היו אלה המילים שאמרתי, או המשקה, או הלם גופני שגרמו לאוהייר להקיא. בכל אופן, הוא הקיא. הוא התיז את הבליל למטה בחלל המדרגות מגובה ארבע קומות.
"תנקה את זה," אמרתי.
הוא הביט בי, פנים אל פנים, ועיניו היו עדיין מלאות שנאה מרוכזת. "אני עוד אתפוס אותך, חבוב," אמר.
"יכול להיות," אמרתי. "אבל זה לא ישנה את גורל פשיטות הרגל שלך, הפודינג הקפוא, עודף הילדים, הנמלים הלבנות וחוסר הכסף. אם אתה כל-כך רוצה להיות חייל בלגיון של אלוהים," אמרתי לו, "תנסה להיכנס לחיל הישע."
ואוהייר הלך לו.