יש לי כמה עמודים נוספים בשבילה להקליד. היא אומרת, "טוב." אני אצטרך לשלוח לה אותם בדואר, כיוון שאין לה פקס. שוב: אולי אני צריך לפטר אותה.
אני עדיין בקומה השלישית של הבית שלנו בעיר, ואין לנו מעלית. אז אני יורד במדרגות עם הדפים שלי, קלפ, קלפ, קלפ. אני מגיע לקומה הראשונה, היכן שלאשתי יש את המשרד שלה. הסיפורים שהיא הכי אהבה לקרוא כשהיא הייתה בגילה של לילי היו סיפורים על ננסי דרו, הילדה הבלשית.
ננסי דרו עבור ג'יל היא מה שקילגור טראוט הוא בשבילי, ולכן ג'יל אומרת, "לאן אתה הולך?"
אני אומר, "אני הולך לקנות מעטפה."
היא אומרת, "אתה לא איש עני. למה שלא תקנה אלף מעטפות ותשים אותן בארון?" היא חושבת שהיא מדברת בהיגיון. יש לה מחשב. יש לה פקס. יש לה מזכירה אלקטרונית בטלפון שלה, כדי שהיא לא תחמיץ שום הודעות חשובות. יש לה מכונת צילום. יש לה את כל הזבל הזה.
אני אומר, "אני תכף חוזר."
החוצה אל העולם האמיתי! שודדים! ציידי חתימות! נרקומנים! אנשים עם עבודות אמיתיות! סקס מזדמן, אולי! שליחים ודיפלומטים מטעם האו"ם!
קורט וונגוט, "רעידת זמן", פרק 56.