לא רציתי שהיא תחשוב שנרדמתי, אז חיכיתי עד שהאורות ייכבו וההצגה תתחיל. בהתחלה כולם מחאו כפיים, כשהמוזיקה התחילה לנגן, ואז, כאשר השחקנים עלו על הבמה והכל התחיל, יצאתי.
ישבתי במושב שלי, ראשי שמוט אחורה בזווית שלא חושפת עד כמה השרירים שלי רפויים. ראיתי את עצמי יושב, במושב שלי, ראש שמוט אחורה, ואז פניתי להביט בה.
היא הייתה מרוכזת בהצגה. כל-כך יפה, עיניים ענקיות, כובע גרב צבעוני מחביא שיער ארוך, יפה...
אבל יפה ככל שתהיה, לא יכולתי להתאפק מלעשות מה שאני תמיד עושה כשאני יוצא החוצה: עפתי.
עפתי. כמובן שעפתי. זה ממכר, ככה זה. ההצגה למשל, שככל שיכולתי לראות, כל העיניים היו ממוקדות בה. היא הייתה יפה. רציתי לראות אותה, לפני שנכנסתי. אני ודרור - שנשארה יושבת לידי, למטה, דיברנו עליה לפני שכולם נכנסו לאולם. אבל אפילו בלי להרגיש את הגוף, בלי להרגיש כובד מול קלות, בלי להרגיש כלום, בעצם - נהניתי לרחף. אי אפשר להסביר את זה. אולי אנשים שרוקדים נהנים ככה מהגוף שלהם: אבל אני לא רוקד. אני עף.
נתתי לעצמי להתאחד עם כוח המשיכה - אני יכול לעשות את זה כשאני רוצה - ונעמדתי על הבמה. טיילתי בין השחקנים, לא מורגש. התקרבתי לאחת השחקניות שעמדה מאחורה, מחכה לתורה. הסתכלתי על הקהל מנקודת המבט שלה. ואז ראיתי את דרור.
דילגתי לחלל האולם ונכנסתי חזרה.
לא הספקתי להסתובב לפני שנכנסתי, והשינוי המהיר בזווית הראיה גרם לי להשתנק. הרגעתי את עצמי ולקחתי כמה נשימות ארוכות, לפצות על הזמן שהייתי בחוץ. אף אחד לא שם לב. גם לא דרור. יצאתי שוב.
הסתובבתי, מתבונן בעצמי. פנים עצובות, כשהן רפויות כל-כך. לא ידעתי מה יקרה אם אצא, פעם אחת, ליותר מדי זמן: אבל הגוף הסתגל לזה עם הזמן, כנראה. הרשיתי לעצמי יותר ויותר. ופניי היו עצובות כמו של איש שגומר. את זה לא אני אמרתי, אלא מישהי אחרת, מישהי שלא גרה בעיר הזו יותר. יום אחד היא אפילו מצאה אתר כזה באינטרנט, "סבל יפהפה", עם גלריות של פנים ברגע הגמירה.
זה באמת היה יפה. היא עזבה את המקום הזה בשנה שעברה. עפתי אחרי המכונית שלה, כמו שציפורים עפות עם הלהקה שלהם, עד צומת בית קמה, ואז חזרתי. לא העזתי יותר, התחלתי להרגיש לא טוב. כמו גיבור על שהכוחות שלו פועלים רק בבאר שבע, חשבתי אז, כשהייתי בדרך חזרה.
בכל אופן.
גירשתי את המחשבות האלה ועברתי להסתכל בדרור. עברתי להסתכל בדרור, והמחשבות האלה התחלפו, הלכו למקום אחר בראש. מה שראיתי הן גבות דקות. עור חלק, שחום, יפה. שפתיים דקות, עצמות לחיים גבוהות, אף קטן, והשיער הזה, שראיתי אותה באוניברסיטה כאשר הוא גלוי, מוצפן כמו אוצר, מוכמס...
ניסיתי לזכור כמה שיותר. לא יהיו לנו עוד הזדמנויות רבות כאלה, להיפגש במקרה. לפתע היא פרצה בצחוק קצר: משהו מצחיק קרה על הבמה. חייכתי. חשבתי: כן. אולי אפילו הפעם הזאת היא האחרונה, שנשב ככה, יחד, במקרה.
חזרתי לעצמי, ועד סוף ההצגה יצאתי ממש קצת, מציץ לכמה רגעים חטופים, וחוזר. בהצגה הזו לא הייתה הפסקה.
כשיצאנו מהאולם אמרתי לענבר, שהיה שכן שלי בשנה א' ושדרכו הכרתי את דרור, שייסעו בלעדיי הביתה. היה מזג אוויר מטורף, חורף-לא-חורף מהגיהנום, רוחות משוגעות כל היום ואין גשם. היה קר ורציתי ללכת הביתה ברגל עם מוזיקה באוזניות, שר, הכי קרוב ללעוף שאפשר (ואי אפשר לעוף עם אוזניות, אז זה מה יש). ענבר ניסה לשכנע אותי לבוא וויתר. התחבקנו להתראות, ולדרור רק לחצתי את היד. רציתי לחבק אותה, חיבקתי אותה כשנפגשנו בתחילת הערב, כי כבר הכרנו, כי רציתי, אבל עכשיו פשוט לא יכולתי שוב.
הבטתי במכונית יוצאת ברוורס מהחניה והסתובבתי, הולך בחזרה לתיאטרון. נכנסתי פנימה, להשתין בשירותי הגברים, וכשיצאתי הכתה בי הרוח. והחשק אחז בי. לעוף שוב. לשכוח קצת מכל זה, מלחיצת היד שכן, מהחיבוק שלא, מהפנים שלה. הקפתי את התיאטרון עד שמצאתי פינה קטנה שמוקפת מכמה עברים, התיישבתי בה וכיסיתי את הראש עם המעיל. ויצאתי.
עליתי למעלה. עליתי גבוה. הרגשתי, איכשהו, כמה האוויר מאובק, מלוכלך, אבל זה לא הפריע לי. עליתי וניסיתי לזהות את האזור שדרור גרה בו. נסענו לשם בפעם הקודמת, אני, היא, ענבר ורוני - עוד חברה שלה ושל ענבר. ענבר הוריד אותה ליד הבית. ישבנו שנינו במושב האחורי. נופפנו, מחייכים, זה לזו: אתה אף פעם לא יודע אם זה חיוך ביישני, או חיוך מקווה, או סתם חיוך מנומס שפשוט נראה מיוחד כי היא כל-כך יפה. נתתי לעצמי להתמזג עם המשיכה שוב, רוצה לחזור לקרקע לאט, לאט.
טעות.
הרוח העזה תפסה את האני המרחף שלי, המופקר שוב לחסדי החומר, זורקת אותו צפונה, לכיוון היציאה מהעיר. הקדשתי יותר חשיבות לכבידה, עד שהתרסקתי, לא מרגיש דבר, על המדרכה בכניסה לעיר. הרגשתי מותש, ומבולבל: לא יכולתי לגרום לעצמי לעוף שוב, לא יכולתי להתרכז. התחלתי לרוץ, חולף על פני דוכני שווארמה, מכוניות, אנשים, לעבר התיאטרון שוב. לרוץ בלי נשימה, בלי אוויר, בלי צורך בהם. אבל גם בלי לעוף.
כשהגעתי אל עצמי, גופי לגם את הנשמה החמה בצימאון שלא הרגשתי מעולם. עברתי מיד מחום - או מה שעכשיו הרגיש לי כחום - לקור גדול. רעדתי וניסיתי לנשום. הכנסתי את הידיים שלי לכיס של המעיל. ניסיתי לקום ובחילה עלתה בי: פערתי את הפה, וחשבתי, "לוע, פערת את הלוע", וחיכיתי שהבחילה תעבור.
התחלתי עושה את דרכי בחזרה לביתי. הרוח הכתה בי. עצרתי לרגע, הוצאתי את האוזניות מהתיק ושמתי אותן על הראש. הן חיממו את האוזניים, אבל לא שמתי מוסיקה. בשקט, רק שריקות הרוח מפלחות את הרחובות החשוכים, הלכתי לבדי. וההצגה, ודרור, וכל הדברים הללו, היו רחוקים ממני שוב. מדי פעם עלה בזיכרוני בדל של חיוך, שביב של עין ענקית, כהה, יפה. אבל לא יכולתי לחבר בין כל אותם חלקים, אז. יכולתי לעוף אבל לא לעשות את החיבור הזה, ואני זוכר שכל הדרך נעתי בין להרגיש עצוב מאוד בדיוק בגלל זה.
לבין, לא להרגיש, שום דבר, בכלל.
עפתי ו... כמובן שעפתי
ואז ראיתי, את מי ראיתי?
המכשפה מביטה בראי!
והיא שרה בקול שאינו שלה!
אתה תופס מה אני אומר?
הנסיך נושא לאישה את המכשפה בתחפושת!
(וולט דיסני, "בת הים הקטנה")