Translated from the version found here
כל כך הרבה מים כל כך קרוב לבית
מאת ריימונד קארבר
לבעלי יש תיאבון בריא, והוא אוכל. אבל אני חושבת שהוא לא באמת רעב. הוא לועס, ידיו מונחות על השולחן, ובוהה במשהו בצד השני של החדר. הוא מביט בי ואז מזיז את המבט. הוא מנגב את הפה שלו עם המפית. הוא מושך בכתפיו, וממשיך לאכול.
"למה את בוהה בי ככה?" הוא אומר. "מה יש?" הוא אומר ומניח את המזלג שלו.
"בהיתי?" אני שואלת, מזיזה את הראש. הטלפון מצלצל.
"אל תעני," הוא אומר.
"אולי זאת אמא שלך," אני אומרת.
"חכי ותראי," הוא אומר.
אני מרימה את השפופרת ומאזינה. בעלי מפסיק לאכול.
"מה אמרתי לך?" הוא אומר כשאני מנתקת. הוא מתחיל לאכול שוב. אז הוא זורק את המפית שלו על הצלחת. הוא אומר, "לעזאזל, למה אנשים לא יכולים להתעסק בעניינים שלהם? תגידי לי מה עשיתי לא בסדר ואני אקשיב! לא הייתי הגבר היחיד שם. דיברנו על זה וכולנו החלטנו ביחד. לא יכולנו פשוט להסתובב ולחזור. היינו במרחק של חמישה מיילים מהמכונית. אני לא אתן לך לשפוט אותי. את שומעת?"
"אתה יודע," אני אומרת.
הוא אומר, "מה אני יודע, קלייר? תגידי לי מה זה הדבר הזה שאני אמור לדעת. אני לא יודע שום דבר חוץ מדבר אחד," הוא נותן לי מה שבעיניו נראה כמו מבט רב-משמעות. "היא הייתה מתה," הוא אומר. "ואני מצטער כמו כל אחד אחר. אבל היא הייתה מתה."
"זאת הנקודה," אני אומרת.
הוא מרים את ידיו. הוא דוחף את הכיסא שלו מהשולחן. הוא לוקח את הסיגריות ויוצא החוצה לחצר שמאחורי הבית עם פחית של בירה. אני רואה אותו יושב על הספסל שעל הדשא ומרים את העיתון שוב.
השם שלו שם בעמוד הראשון. יחד עם השמות של החברים שלו.
אני עוצמת את עיניי ואוחזת בכיור. אז אני מעבירה את ידי לאורך מתקן ייבוש הכלים וגורפת את כל הצלחות לרצפה.
הוא לא זז. אני יודעת שהוא שמע את זה. הוא מרים את הראש שלו כאילו הוא עדיין מאזין. אבל הוא לא זז. הוא לא מסתובב.
הוא וגורדון ג'ונסון ומל דורן ו-וורן ויליאמס, הם משחקים פוקר ומשחקים באולינג ויוצאים לדוג. הם יוצאים לדוג כל אביב ובתחילת הקיץ לפני שבני משפחה מבקרים יתחילו להציק. הם אנשים הגונים, אנשי משפחה, גברים שמטפלים היטב במשרות שלהם. יש להם בנים ובנות שהולכים לבית-הספר יחד עם הבן שלנו, דִין.
ביום שישי שעבר אנשי המשפחה הללו יצאו לנהר הנָאצֵ'ס. הם חנו את המכונית בהרים והמשיכו ברגל עד למקום שבו הם רצו לדוג. הם נשאו עליהם את שקי השינה שלהם, האוכל, הקלפים, הוויסקי.
הם ראו את הנערה לפני שהקימו את המחנה. מל דורן מצא אותה. בלי שום בגדים עליה. היא הייתה תפוסה בין כמה ענפים שיצאו מהמים.
הוא קרא לאחרים והם באו להסתכל. הם דיברו על מה צריך לעשות. אחד הגברים – סטיוארט שלי לא אמר מי – אמר שהם צריכים לחזור חזרה, ומיד. האחרים בחשו בחול בנעליהם, ואמרו שלא התחשק להם לעשות את זה. הם טענו בזכות העייפות, השעה המאוחרת, והעובדה שהנערה לא עמדה ללכת לשום מקום.
בסוף הם המשיכו והקימו את המחנה. הם בנו מדורה ושתו את הוויסקי שלהם. כשהירח עלה, הם דיברו על הנערה. מישהו אמר שהם צריכים לשמור שהגופה לא תיסחף. הם לקחו את הפנסים שלהם וירדו בחזרה לנהר. אחד מהגברים – אולי זה היה סטיוארט – נכנס למים והביא אותה. הוא אחז באצבעותיה ומשך אותה בחזרה לגדת-הנהר. הוא לקח קצת חוט-דיג וקשר אותו לפרק כף ידה ואז עשה עם השארית לולאות מסביב לעץ.
למחרת הם בישלו ארוחת בוקר, שתו קפה, שתו וויסקי, ואז התפצלו כדי לדוג. בערב הם בישלו דגים, בישלו תפוחי אדמה, שתו קפה, שתו וויסקי, ואז לקחו את כלי האוכל שלהם למטה לנהר ושטפו אותם היכן שהייתה הנערה.
הם שיחקו קצת בקלפים מאוחר יותר. אולי הם שיחקו עד שאי אפשר היה לראות אותם כבר. וורן ויליאמס הלך לישון. אבל האחרים סיפרו סיפורים. גורדון ג'ונסון סיפר שהפוֹרֶלים שהם תפסו היו קשים בגלל הקור הנוראי של המים.
בבוקר הבא הם קמו מאוחר, שתו וויסקי, דגו קצת, קיפלו את האוהלים שלהם, גילגלו את שקי השינה שלהם, אספו את כל הציוד וחזרו ברגל. הם נסעו עד שהגיעו לטלפון. היה זה סטיוארט שלי שטילפן בזמן שהאחרים עמדו סביבו בשמש וחיכו. הוא נתן לשריף את שמותיהם. לא היה להם שום דבר להסתיר. הם לא התביישו. הם אמרו שהם מחכים עד שמישהו יבוא בשביל לקבל הוראות מדוייקות יותר וייקח מהם תצהירים.
ישנתי כשהוא הגיע הביתה. אבל התעוררתי ושמעתי אותו במטבח. מצאתי אותו נשען על המקרר עם פחית בירה. הוא שם את הזרועות הכבדות שלו סביבי וליטף את הגב שלי בידיו הכבדות. במיטה הוא שם את הידיים שלו עליי שוב ואז חיכה כאילו הוא חושב על משהו אחר. הסתובבתי ופתחתי את הרגליים שלי.
אחר כך, אני חושבת שהוא נשאר ער.
הוא קם באותו הבוקר לפני שהספקתי לצאת מהמיטה. כדי לראות אם כתבו משהו בעיתון, אני מניחה.
הטלפון התחיל לצלצל ישר אחרי שמונה.
"לך לעזאזל!" שמעתי אותו צועק.
הטלפון צילצל שוב מיד.
"אין לי שום דבר להוסיף על זה."
הוא טרק את השפופרת.
"מה קורה?" אמרתי.
ואז הוא סיפר לי את מה שסיפרתי עכשיו לך.
ניקיתי את הצלחות השבורות ויצאתי החוצה. עכשיו הוא שכב על גבו על הדשא, העיתון ופחית הבירה לידו, ככה שאפשר להגיע אליהם.
"סטיוארט, אנחנו יכולים לצאת לסיבוב?" אני אומרת.
הוא מסתובב ומסתכל עליי. "נקנה כמה בירות," הוא אומר.הוא קם על רגליו ונוגע בי במותן כשהוא עובר אותי. "תני לי דקה," הוא אומר.
אנחנו נוסעים ברחבי העיירה בלי לדבר. הוא עוצר בחנות בצדי הדרך כדי לקנות בירה. אני שמה לב לערימה גדולה של נייר שמונחת ממש בכניסה. במדרגה הכי עליונה, אישה שמנה נותנת מקל ליקריץ לילדה קטנה. אחר כך, אנחנו נוסעים לנחל אֶבֶרְסוֹן ופונים לשטחי הפיקניק. הנחל זורם מתחת לגשר ואנחנו רואים אגם גדול מרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. אני רואה את הגברים ששם. אני רואה שהם שמה, דגים.
כל כך הרבה מים כל כך קרוב לבית.
אני אומרת, "למה הייתם צריכים לנסוע כל כך רחוק?"
"אל תרגיזי אותי," הוא אומר.
אנחנו יושבים על ספסל בשמש. הוא פותח לנו פחיות בירה. הוא אומר, "תירגעי, קלייר."
"הם אמרו שהם היו חפים מפשע. הם אמרו שהם היו משוגעים."
הוא אומר, "מי?". הוא אומר, "על מה את מדברת?"
"האחים מָאדוֹקְס. הם הרגו נערה בשם אַרְלִין הָאבְּלִי במקום שבו גדלתי. הם חתכו לה את הראש וזרקו אותה לנהר קְלֵה-אֶלוּם. זה קרה כשהייתי ילדה."
"את הולכת להרגיז אותי," הוא אמר.
הסתכלתי על הנחל. אני נמצאת בתוכו, עיניים פקוחות, פרצוף למטה, מסתכלת על הטחב בקרקעית, מתה.
"אני לא יודע מה לא בסדר איתך," הוא אומר בדרך הביתה. "את מרגיזה אותי יותר ויותר מדקה לדקה."
אין שום דבר שאני יכולה לומר לו.
הוא מנסה להתרכז בדרך. אבל הוא ממשיך להסתכל במראה האחורית.
הוא יודע.
סטיוארט מאמין שהוא נותן לי לישון בבוקר הזה. אבל אני ערה הרבה לפני שהשעון המעורר מצלצל. אני שקועה במחשבות, שוכבת בצד הרחוק של המיטה, רחוק מרגליו השעירות.
הוא שולח את דין לבית הספר, ואז הוא מתגלח, מתלבש, ויוצא לעבודה. פעמיים הוא מסתכל עליי ומכחכח בגרונו. אבל אני ממשיכה לעצום את עיניי.
במטבח אני מוצאת פתק ממנו. הוא חתם, "באהבה". אני יושבת בפינה שבה אנחנו אוכלים ארוחות בוקר ושותה קפה ומשאירה טבעת על הפתק. אני מסתכלת בעיתון ומסובבת אותו לכאן ולכאן על השולחן. אז אני מושכת אותו קרוב אליי ומתחילה לקרוא את מה שכתוב בו. הגופה זוהתה, ונמצאו לה דורשים. אבל זה דרש קצת בדיקה שלה, קצת הכנסת דברים לתוכה, קצת חיתוך, קצת שקילה, קצת מדידה, קצת הכנסה של דברים חזרה למקום ותפירתם.
ישבתי שם הרבה זמן מחזיקה את העיתון וחושבת. ואז התקשרתי להזמין תור אצל הספרית.
אני יושבת מתחת למייבש השיער עם מגזין בחיקי ונותנת למארני לטפל לי בציפורניים.
"אני הולכת להלוויה היום," אני אומרת. "מצטערת לשמוע," מארני אומרת. "זה היה רצח," אני אומרת.
"זה הסוג הכי גרוע," מארני אומרת.
"לא היינו כל כך קרובות," אני אומרת. "אבל, את יודעת?"
"נכין אותך לזה," מארני אומרת.
באותו הלילה אני מציעה את המיטה שלי על הספה, ובבוקר אני קמה קודם. אני מכינה קפה וארוחת בוקר בזמן שהוא מתגלח.
הוא מופיע בדלת המטבח, מגבת על כתפו החשופה, מנסה להעריך את המצב.
"הנה קפה," אני אומרת. "הביצים יהיו מוכנות בעוד דקה."
אני מעירה את דין, ושלושתנו אוכלים. בכל פעם שסטיוארט מסתכל עליי, אני שואלת את דין אם הוא רוצה עוד חלב, עוד טוסט, וכדומה.
"אני אתקשר אלייך היום," סטיוארט אומר שהוא פותח את הדלת.
אני אומרת, "אני לא חושבת שאני אהיה בבית היום."
"בסדר," הוא אומר. "בטח."
אני מתלבשת בזהירות. אני מודדת כובע, ואז מסתכלת על עצמי במראה. אני כותבת לדין פתק.
מותק, לאימא יש כמה דברים לעשות אחר הצהריים, אבל אני אחזור מאוחר יותר. תישאר בבית או צא לחצר עד שאחד מאיתנו חוזר הביתה.
אוהבת, אימא.
אני מסתכלת על המילה "אוהבת" ואז מותחת קו תחתון תחתיה. אז אני רואה את המילה "חצר אחורית" [backyard]. האם זו מילה אחת או שתיים?
אני נוהגת אל מחוץ למדינה, דרך שדות שיבולים וסלק מתוק ומטעי תפוחים, פרות מלחכות עשב בשדות המרעה. ואז הכל משתנה, יותר צריפים מאשר חוות ודוכני עץ במקום מטעים. אז ההרים, ולימיני, והרחק למטה, לפעמים אני רואה את נהר הנאצ'ס.
טנדר ירוק מגיע מאחוריי ונשאר מאחוריי משך מיילים רבים. אני ממשיך להאט בזמנים לא מתאימים, מקווה שהוא יעקוף. אז אני מאיצה. אבל גם זה קורה בזמנים לא מתאימים. אני תופסת את ההגה חזק עד שכואבות לי האצבעות.
בקטע כביש ישר וריק הוא עובר אותי. אבל הוא נוהג בסמוך אליי לפרק זמן קצר, גבר עם שיער קצוץ וחולצת פועל כחולה. אנחנו מסתכלים אחד על השני. אז הוא מנפנף, צופר, ומאיץ את הרכב שלו אל מלפניי.
אני מאיטה ומוצאת מקום. אני יורדת מהכביש ומכבה את המנוע. אני שומעת את הנהר מתחת לעצים. אז אני שומעת את הטנדר חוזר.
אני נועלת את הדלתות וסוגרת את החלונות.
"את בסדר?" הגבר שואל. הוא נוקש על הזכוכית. "את בסדר?" הוא משעין את ידיו על הדלת ומביא את פניו לחלון.
אני בוהה בו. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר לעשות.
"הכל בסדר שם בפנים? למה את נעולה?"
אני מזיזה את הראש.
"תפתחי את החלון?" הוא מזיז את ראשו ומסתכל על הכביש המהיר ואז בחזרה עליי. "תפתחי אותו עכשיו."
"בבקשה," אני אומרת. "אני צריכה ללכת."
"תפתחי את הדלת," הוא אומר כאילו הוא לא שומע. "את הולכת להיחנק שם בפנים."
הוא מסתכל על השדיים שלי, על הרגליים שלי. אני רואה שזה מה שהוא עושה.
"היי, מותק," הוא אומר. "אני כאן רק בשביל לעזור וזה הכל."
ארון הקבורה סגור ומכוסה בזרי פרחים. העוגב מתחיל לנגן בדיוק כשאני מתיישבת. אנשים נכנסים ומוצאים מקומות. אני רואה ילד במכנסיים אדומים וחולצה צהובה עם שרוולים קצרים. דלת נפתחת והמשפחה נכנסת בקבוצה ונעה אל אזור מכוסה-בוילון בצד האולם כדי לשבת. הכיסאות חורקים כאשר כולם מסתדרים במקומותיהם. תכף ומיד נעמד גבר בלונדיני נחמד בחליפה כהה ומבקש מאיתנו להרכין את ראשינו. הוא נושא תפילה בשבילנו, החיים, וכשהוא מסיים, הוא נושא תפילה עבור הנשמה המתה.
יחד עם האחרים אני חולפת על פני ארון הקבורה. אז אני זזה החוצה למדרגות ואל תוך אור אחר-הצהריים. יש אישה שצולעת כשהיא יורדת במדרגות לפניי. על המדרכה, היא מסתכלת סביבה. "טוב, הם תפסו אותו," היא אומרת. "אם זה מנחם מישהו. הם עצרו אותו היום בבוקר. שמעתי את זה ברדיו לפני שבאתי. ילד שגר ממש כאן בעיירה."
הלכנו כמה צעדים על המדרכה החמה. אנשים התניעו מכוניות. שלחתי את ידי ואחזתי במד-החניה. מכסי-מנוע מבריקים ופגושים מצוחצחים. ראשי הסתחרר.
אני אומרת, "יש להם חברים, לרוצחים האלה. אי אפשר לדעת."
"הכרתי את הנערה הזו מאז שהיא הייתה ילדה קטנה," האישה אומרת. "היא נהגה לבוא אלינו והייתי אופה עוגיות בשבילה ונותנת לה לאכול אותן מול הטלוויזיה."
בבית, סטיוארט יושב לשולחן עם כוס וויסקי מולו. לרגע מטורף אחד אני חושבת שמשהו קרה לדין.
"איפה הוא?" אני אומרת. "איפה דין?"
"בחוץ," בעלי אומר.
הוא מרוקן את הכוס שלו וקם. הוא אומר, "אני חושב שאני יודע מה את צריכה."
הוא שולח את זרועו סביב מותניי ובידו השנייה מתחיל לפתוח את כפתורי הז'קט שלי ואז הוא ממשיך לכפתורים של החולצה.
"כל דבר בעתו," הוא אומר.
הוא אומר עוד דבר. אבל אני לא צריכה לשמוע. אני לא יכולה לשמוע שום דבר עם כל כך הרבה מים שזורמים.
"זה נכון," אני אומרת, מסיימת את הכפתורים בעצמי, "לפני שדין יגיע. מהר."
[ מקור: http://www.nyx.net/~kbanker/chautauqua/carver.htm ]