Two Haikus from Teddy
"אין בקול הציקדה
רמז למתי
זמן מותה יגיע."
"לאורכה של דרך זו
איש אינו הולך
בערב הסתיו הזה."
שני ההייקואים האלה (שתרגמתי תוך כדי הקפדה על ה7-5-7! תבדקי אותי אם את רוצה) הם מתוך הסיפור הקצר "טדי" של ג'.ד. סלינג'ר, שהוא מאוד יפה ורונה קופרבוים הזכירה אותו היום בשבעה לילות והייתי חייב לראות מה יש בו. הוא סיפור מאוד יפה על מין ילד גאון כזה שקוראים לו טדי שנוסע עם ההורים שלו באוניה. הוא משוחח עם איש אחד שהוא פוגש על הסיפון: האיש הזה שמע על המבחנים שטדי עשה באוניברסיטה בבוסטון. מסתבר שטדי נזכר בגלגול הקודם שלו, שבו הוא היה איש קדוש מאוד. הוא בן 10 והוא עושה מדיטציות ודברים כאלה, והוא והאיש ששמע עליו מדברים על זה. סלינג'ר חוזר הרבה למיסטיקה בסיפורים שלו שהם לא התפסן (למשל, בכל פראני וזואי), וזה תמיד מסקרן לראות את הגישה שלו לכל העסק. הילד הזה טדי קורא לכל האנשים הרגילים "אוכלי תפוחים" כי הם כמו אדם שהיה בגן עדן ואחרי שאכל מן התפוח התחיל לתת לכל דבר שם ולחשוב בהיגיון. "היגיון זה הדבר הראשון שצריך להקיא, כדי שלא תסתכל על דשא למשל ותרצה שהוא ייראה בדיוק כמו שאתה חושב שהוא אמור להיראות", הוא אומר. וכשהאיש שואל אותו בסוף השיחה מה הוא היה משנה במערכת החינוך, טדי אומר שהוא היה מתחיל קודם כל בלרוקן לכל הילדים את הראש מכל מה שההורים שלהם לימדו אותם, כדי שיוכלו לראות את הדברים 'כמו שהם באמת'. "ואתה לא חושב שזה ייצור בוּרוּת?", שואל האיש. "מה רע בבורות? לדעת שמות של דברים זה להיות חכם? לא נהיה בורים יותר מהציפורים והכלבים והעצים והאבנים, וזה בסדר גמור מבחינתי", עונה טדי ויוצא מהסיפור.