An excerpt from Ender's Game
I bought this book for Eyal, who said no bookstore in Israel carries a copy of it. Translated for a letter to Lillian.
בשקט, הדוב מת. זה היה מוות חמוד, עם מוזיקה מצחיקה. אנדר הסתובב. עלי כבר נעלם. הוא הרגיש כאילו חלק מעצמו נלקח ממנו, אביזר פנימי שהחזיק את האומץ והביטחון שלו. עם עלי, ברמות שהיו בלתי-אפשריות אפילו עם שן, אנדר הגיע להרגשה של אחדות כל-כך חזקה שהמילה "אנחנו" עלתה על שפתיו הרבה יותר בקלות מאשר "אני".
אבל עלי השאיר משהו מאחוריו. אנדר שכב במיטה, מנמנם אל תוך הלילה, והרגיש את שפתיו של עלי על לחיו כשהוא לוחש את המילה "סאלאם". הנשיקה, המילה, השלום, עדיין היו איתו. אני זה רק מה שאני זוכר, ועלי הוא חבר שלי בזיכרונות חזקים כל כך שהם לעולם לא יצליחו לקרוע אותו החוצה. בדיוק כמו ולנטיין - הזיכרון החזק מכולם.
למחרת הוא פגש את עלי במסדרון, והם בירכו זה את זה, נגעו זה בידיו של זה, דיברו, אבל שניהם ידעו שמעכשיו יש קיר ביניהם. אולי הוא עוד ייפרץ, הקיר הזה, מתישהו בעתיד, אבל לעת עתה השיחה היחידה האמיתית ביניהם הייתה השורשים שכבר צימחו עמוק למטה, מתחת לקיר, היכן שלא יכלו לשבור אותם.
אולם הדבר הנוראי מכל, היה הפחד שהקיר הזה לעולם לא יוכל להיפרץ, שבעומק לבו עלי שמח על הפירוד, והיה מוכן להיות האויב של אנדר. שכיוון שעכשיו הם לא יכולים להיות ביחד, הם מוכרחים להיות מופרדים לנצח, ושמה שהיה בטוח ובלתי ניתן לזעזוע הוא כעת שביר וחסר-בסיס; מהרגע שהם לא ביחד, עלי הוא זר, כיוון שיש לו חיים עכשיו שלא יהיו עוד חלק מהחיים שלי, וזה אומר שמעכשיו כשאראה אותו לא אכיר אותו יותר.
.זה עשה אותו עצוב, אבל אנדר לא בכה. הוא גמר עם זה כשהם הפכו את ולנטיין לזרה, כשהם השתמשו בה בתור כלי כדי לעצב את אנדר, ומאותו היום והלאה הם לעולם לא יוכלו לפגוע בו שוב עמוק מספיק כדי לגרום לו לבכות. אנדר היה בטוח בזה.
ועם הכעס הזה, הוא החליט שהוא היה חזק מספיק כדי לנצח אותם, את המורים, את האויבים שלו.
אורסון סקוט קארד, "המשחק של אנדר", סוף פרק 10. תירגום חפוז של עבדך הנאמן.
לי כמובן אין אויבים ואין את מי לנצח. אני פשוט הולך ומאבד צורה. זה חופש עכשיו ואני לא צריך שום צורה, אני לא צריך שיסתכלו עליי כך או כך, האנשים שאני פוגש בקורס הקיץ לא יידעו מי אני באמת ולי לא איכפת מי הם באמת. אני רק הורג זמן. האוניברסיטה כולה נראית בימים האלו כמו כלא אחד גדול: אבל לא מדיי. כמו הצבא. רק עוד שנתיים להרוג ואתה בחוץ. בינתיים תיהנה ממה שיש, ותזכור כל הזמן: זה עוד מעט נגמר. תחזיק מעמד. זה לא נורא כל כך, בעצם. פשוט לא מעניין במיוחד.