קטע מתוך Dance Dance Dance של מורקאמי
פרק 16 ליתר דיוק
[...] קראו לזה כישרון תעסוקתי; אני יודע איך למצוא מקומות טובים לאכול בהם.
"זה כמו החזירים האלה בצרפת", אמרתי לה, "שמאמנים אותם לנהום כשהם מוצאים פטריות כמהין."
"אתה לא אוהב את העבודה שלך?"
"נההה. ממה יש ליהנות? זה הכל די חסר משמעות. אני מוצא מסעדה טובה. אני כותב עליה בשביל איזה מגזין. הולך לפה, טועם את זה. למה לטרוח? למה שאנשים לא ילכו פשוט לאן שהם מרגישים, ויזמינו מה שמתחשק להם? בשביל מה הם צריכים מישהו שיגיד להם? בשביל מה יש תפריט? ואז, אחרי שאני כותב על המקום, הוא נהיה מפורסם והבישול והשירות הולכים ישר לעזאזל. זה תמיד קורה. ההיצע והביקוש נדפקים לגמרי. וזה הייתי אני שדפק אותם לגמרי. אני עושה אותן אחת אחת, יפה ומסודר. אני מוצא את מה שטהור ונקי ודואג שזה ייהרס לגמרי. אבל זה הדבר שאנשים מכנים 'אינפורמציה'. וכאשר אתה חופש החוצה כל קמצוץ של ליכלוך מכל פינה של הסביבה שאתה חי בה, זה מה שאנשים מכנים 'אינפורמציה מורחבת'. זה סוג של עולה לך על העצבים, אבל זה מה שאני עושה."
הרוקי מורקאמי, "Dance Dance Dance". רק בגלל השם הם בטח לא מתרגמים את זה. אבל זה ספר מאוד יפה, שעד החלק שאני הגעתי עוסק בעיקר בבנאדם שמעביר את היום שלו בבית מלון בעיר קטנה ומושלגת, בלי שום דבר לעשות כל היום חוץ מלהסתובב ולהרוג זמן. אני אוהב כשספרים שמגיעים אליי מתארים בדיוק את מה שעובר עליי באותו הזמן.
19.6: יצא (כבר לפני חודש בערך) תירגום עברי לספר הזה - "לרקוד לרקוד לרקוד". אשמח אם תשאירו לי תגובה במייל אם קראתם ואהבתם (או לא) את התירגום!