1984_join

1984

או'בּריאן הסתובב בכסאו כך שהוא פונה כלפי ווינסטון. הוא כמעט והתעלם מג'וליה, כמו לוקח כמובן מאליו שווינסטון יכול לדבר בשמהּ. לרגע אחד עפעפיו רפרפו על עיניו. הוא החל לשאול שאלות בקול נמוך, חסר חדגוני, כאילו היה זה דבר שבשגרה, סוג של טופש, אשר את רוב התשובות אליו הוא כבר ידע.

'אתם מוכנים לתת את חייכם?'

'כן.'

'אתם מוכנים לבצע רצח?'

'כן.'

'לבצע פעולות חבלניות שעלולות לגרום למותם של מאות חפים מפשע?'

'כן.'

'לבגוד בארצכם לטובת מעצמות זרות?'

'כן'.

'אם, לדוגמא, זה ישרת את האינטרסים שלנו להשליך חומצה גופרתית בפרצופו של ילד -- אתם מוכנים לעשות זאת?'

'כן.'

'אתם מוכנים לאבד את הזהות שלכם ולחיות את שארית חייכם כמלצר או כפועל-נמל?'

'כן.'

'אתם מוכנים לרמות, לזייף, לסחוט, להשחית מוחות של ילדים, להפיץ סמים משני-התנהגות, לעודד זנות, להדביק במחלות מין - לעשות כל דבר שסביר שיגרום לדה-מורליזציה ויחליש את כוחה של המפלגה?

'כן'.

'אתם מוכנים להתאבד, אם וכאשר נצווה עליכם לעשות זאת?'

'כן.'

'אתם מוכנים, שניכם, להיפרד ולא לראות יותר אחד את השני לעולם?'

'לא!' התפרצה ג'וליה.

נראה היה לווינסטון שזמן רב עבר לפני שענה. לרגע אחד נראה היה אפילו שאיבד את יכולת הדיבור. לשונו עבדה בלי קול, יוצרת את ההברות הראשונות של המילה האחת, ואז של האחרת, שוב ושוב. עד לרגע בו דיבר, הוא לא ידע איזו מהן הוא הלך להגיד. 'לא,' הוא ענה בסוף.

'טוב עשיתם שאמרתם לי זאת.' אמר או'בּריאן. 'נחוץ לנו לדעת הכל.'

ג'ורג' אורוול, "1984", פרק שני, חלק VIII.