שכר

מכיון שהשכר לישראל הינו נושא חביב עלינו (רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'. ואם הקב"ה רוצה משהו לטובת ישראל, אנו שמחים בכך), נבקש להתייחס לענייני שכר ועונש הצפויים ליהודים.

מכיון שהעונש תמיד מוגבל לזמן קיומו של העולם הזה (מכיון שבעולם הבא אין עונשים), ולעומת זאת השכר קיים לעולם הבא, שכידוע הינו אינסופי, העדפנו לפתוח דוקא בענין העונש.

מהו עונש?
         עונש יכול להיות לצורך עונש כפשוטו – אדם מסוים עשה מעשה רע, דהיינו עבר על החוק, ולכן ייענש. כמו קנס על עבירת תנועה.
          עונש גם יכול להיות בבחינת הרתעה – אדם עבר על החוק באופן שאינו מצריך ענישה קשה, אך הוא נענש כדי שימנע מלחזור על מעשהו או אפילו יעשה מעשה חמור יותר. כמו כן, אפקט ההרתעה יצליח אם ישפיע על אחרים בסביבתו להמנע מלעבור עברות. כמו עונש מאסר לתקופה קצרה מאד או חשיפה ציבורית שלילית.
          עונש יכול להיות גם בבחינת נקיון – אדם ביצע עברה, הוא נענש עליה באופן שאינו משאיר אחריו משקעים מרים מאד, וכעת הוא יכול לנהוג בחופשיות מבלי שתהיה טענה שמי שעובר עברות לא נענש עליהן. כמו אדם שעבר על חוקי המס ועונשו הוא כופר מס. להבדיל - ניתן לטעון שהעונש שהאדם חווה הוא כמו ניקוי בגד במכונת כביסה.  אלא שבימינו רבים הבגדים שאותם חייבים לכבס ביד, במים פושרים, ובעזרת סבון עדין.  בגדים אלו (משל לנשמה), לו ינוקו במכונת כביסה, בחום גבוה ובעזרת סבון כביסה רגיל, בגדים אלו ייהרסו ולא תהיה להם תקנה.
          עונש נוסף, ולדעתנו הינו החמור ביותר, הוא לעבור על מצוות התורה. כפי שכבר כתבנו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'. כאשר יהודי עובר כביכול על איזו ממצוות התורה, הרי שבאותו הזמן הוא אינו זוכה לקיים את רצון הקב"ה, ולמעשה אותה עברה מגלה שבזמן ביצועה כביכול, הקב"ה הרחיק ממנו את היהודי שכביכול עבר על המצוה. מה שנתפס כביכול כעונש הוא למעשה הסיבה (עצם ההרחקה), והעברה כביכול על מצוות התורה היא התוצאה להרחקה. ניתן להבין זאת מדברי חז"ל "ואמר ר"א לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר (הושע ב) וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, פ"ז ב'). מכאן שחורבן בית המקדש והיציאה לגלות הם שגרמו לעם ישראל שלא לקיים (בפועל ממש) את המצוות הקשורות בארץ הקודש ובבית המקדש, וכך גם מצוות רבות אחרות שאינן מחייבות בית המקדש או יישוב ארץ הקודש. כמו כן, ניתן להשוות את דברי חז"ל אלו לפסוק "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' א-להים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם" (יחזקאל, ל"ו כ"ב), דהיינו השהיה בגלות גרמה כביכול שישראל לא הקפידו על מניעת חילול שם שמים, וזאת עקב הצרות שפקדו אותם השכם והערב.

כידוע, בשבת אסור להקיז דם, בשום צורה שהיא ולשום סיבה (חוץ מפיקוח נפש כמובן).  למרות זאת, תינוק יהודי שנולד בשבת, והינו בריא, מצוה למול אותו ביום השמיני, כלומר בשבת.

בשבת אסור כידוע לצום ולענות את הנפש, משום ביטול עונג שבת וסיבות נוספות.  עם זאת, ביום הכיפורים, גם כאשר חל בשבת, חובה לצום ולענות את הנפש.

מכאן שהקב"ה ציוה עלינו, בני ישראל, להפר את מצוותיו.  יש להבין שאין הכוונה לחיות בהפקר, אלא שבתנאים מסוימים, קיום מצוה מסוימת עולה בחשיבותו על קיום של מצוה אחרת.

ישנו ויכוח בן אלפי שנים בין חכמים, האם יהודי שקיים מצוה ועבר בכך על מצוה אחרת (ברית מילה בשבת, צום ביום הכיפורים שחל בשבת, וכד'), האם הוא מקבל שכר על שקיים מצוה אחת ונענש על שעבר על מצוה אחרת, או שהוא מקבל שכר על המצוה שקיים אולם לא נענש על שעבר על מצוה אחרת.

למה נענשים?

סיבה אחת היא כאמור להעניש על עברות, כמו מתן קנס. אלא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'. לזכות. לא להעניש. וכן, לזכות, לא להכות.   לכן עונש כפשוטו נראה לנו שאינו שייך לישראל.

סיבה אחרת היא הרתעה. חז"ל לימדו אותנו על ארבע מיתות בית דין כדי להטיל מורא שלא יעברו עברות.  פה אפשר להתוכח אם יהודי חטא באמת, ומהו העונש שצריך לתת לו בבחינת הרתעה, והאם ההרתעה בכלל תועיל. לדוגמה, האם יהודי שנכשל כביכול בשמירת שבת (שלא מסיבה של פיקוח נפש) צריך להיענש בבחינת הרתעה, גם כשידוע שימיו מועטים ביותר וייתכן אף שלא יזכה להגיע לשבת הבאה? האם יהודי שנמצא בסכנת חיים צריך להיענש בבחינת הרתעה על שאכל מאכלים אסורים כדי לשרוד? אפשר לשאול הרבה על עניין ההרתעה. דוגמה טובה, לדעתנו, ליעילות ההרתעה, היא חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. הדבר מופיע בפסוק "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים, כ"ט כ"ג). למרות שעברו אלפי שנים מאז, רובם ככולם של הגויים עדיין אינם מבינים עד כמה חמורות התנהגותם ודרכי אמונותיהם, במיוחד כשהם יכולים לערוך השוואה כביכול בין מעשיהם ודרכי אמונותיהם לבין אלו, כביכול, של היהודים לפני החורבן.   אפשר גם ללמוד מדבריהם של יוסף משיתא ויקום איש צרורות באחרית ימיהם (בראשית רבה, ס"ה כ"ב). רק גויים בודדים זכו להבין על מה חרי האף, ופעלו בהתאם. למשל נבוזראדן "רב הטבחים", או הקלצטונירי (קוסטינור) ששמר על רבי חנינא בן תרדיון בעת שהועלה למוקד (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, י"ח א').

כמו כן, ממליצים אנו לבדוק מדוע בתי האסורים ממשיכים להתמלא, לא רק במדינת ישראל שבה לא מקיימים עונש מוות, אלא גם ובמיוחד בארצות בהן תנאי הכלא קשים ביותר, וחלק מהאסירים אף ממתין לביצוע עונש מוות.   כיצד עונשים קשים לא מרתיעים את אלו שעוברים על החוק?

ואם כך בגשמיות, הרי שברוחניות המצב צריך להיות זהה, בבחינת "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, נ"ח א'), כלומר מה שנפסק בבית דין של מעלה משתלשל ויורד לבית דין של מטה. לו העונשים היו באמת מרתיעים, לא היינו נצרכים ליום הכיפורים אחת לשנה, אלא אחת לכמה אלפי שנים, אם בכלל.       ועל מה מתוודים בכל יום הכיפורים? על אותן עברות כביכול שעליהן התוודנו בשנים קודמות. משמע שהעונש לא מרתיע מלחטוא. ואם העונש אינו מרתיע, מדוע לנקוט בו? הרי לכאורה לא רק שאין בכך תועלת, אלא אף עלול להיווצר נזק, ואין זה המקום להעמיק בדבר.

ומה לגבי נקיון? ישנן דעות ששהיית הנשמה בגיהנם היא כמו כביסה לבגד מלוכלך, שצריכים אותו לארוע נוצץ.

כלומר העונש פה הוא לא ממש עונש, אלא יותר ציחצוח והברקה של הנשמה כדי שתוכל לקבל את שכרה בכבוד.

עם זאת, ברור לחלוטין שכולם סובלים יסורים, ואין אדם שניצול כל חייו מיסורים כלשהם. כאב ראש, גירוד במקום עקיצת יתוש, קשיי שינה כאשר התינוק מוציא שיניים ובוכה בלילות, שידוכים, או אפילו רגע אחד של טרדת הפרנסה, גם הם נחשבים ליסורים.   אבדן של אדם קרוב (הורה, אח או אחות, בן או בת זוג, ילד) מהוה לדעתנו יסורים קשים ביותר.

מכיון שיסורים ממרקים (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ה' א', וכן תלמוד בבלי, מסכת יומא, פ"ו א'), מי שסובל יסורים בעולם הזה אינו צריך לסבול מיסורים בגיהנם משום שסבל מהם עוד בחייו. או שיסורי העולם הזה ימעיטו את יסוריו, כביכול, לאחר סיום תפקידו בעולם זה.

כאן מתבקשות כמה שאלות:

   א)  האם מוכרח שהנשמה תתלכלך? אם הנשמה מתלכלכת כשהיא בעולם הזה, אז לשם מה באה לפה?
נמשיל לרגע את הנשמה שמגיעה לעולם זה למנהל בכיר בחברה גדולה, שנשלח במהלך ישיבת הנהלה על ידי הממונים עליו לסייע מיד לצוות עבודות עפר, וזאת כשהוא לבוש בבגדים המכובדים ביותר שלו, ומיד כשתסתיים העבודה הוא צריך לחזור לישיבה בבגדים נקיים, מבלי להמתין אפילו רגע אחד.   ברור שהוא לא יוכל לחזור לישיבה עם בגדים מלוכלכים, וברור שאין לו אפשרות להתנקות ולהחליף את בגדיו לנקיים.  מדוע הממונים עליו שלחו אותו להתלכלך אם הם רוצים שיחזור מיד לישיבה כשהוא נקי?   ומה אם אותו מנהל (כלומר נשמת יהודי) זכה להחזיר בתשובה אפילו יהודי אחד מתוך צוות עבודות עפר (כלומר יהודי שהיה כביכול רחוק מהקב"ה), האם ניתן לומר שבגדיו של המנהל מלוכלכים כאשר הוא חוזר לישיבת המנהלים בבגדים הרבה יותר מהודרים שנתפרו לו מיידית בזכות החזרתו בתשובה של יהודי מצוות עבודות עפר?

   ב)  האם קיימת האפשרות שהנשמה לא מתלכלכת? בין משום שמה שנראה לנו כלכלוך, בכלל אינו לכלוך, ובין משום שהלכלוך שקיים, אם קיים, אינו נדבק בנשמה (כמו מחבת מצופה טפלון, או גרגר אבק שנחת על שולחן ומסולק בנשיפה קלה).

   ג)  האם אין אפשרות של ניקוי מלא ברגע אחד ללא צורך בפעולת הניקיון? האם יהודי שעושה תשובה ברגע האחרון של חייו, עדיין נקרא חוטא, ונשמתו עדיין נזקקת לניקוי? האם הקב"ה אינו יכול לנקות את הנשמה ברגע אחד?

הרי למדים אנו שהנושא אשה על תנאי שהוא צדיק, אפילו שהוא נחשב לרשע גמור, האשה מקודשת משום שיתכן והרהר תשובה (מסתמך על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ"ט ב'). ועוד למדים אנו מאחריתו של רבי אלעזר בן דורדיא (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, י"ז א'), שלא רק נמחל לו על מעשיו, אלא ניתן לו התואר רבי.

דוגמא נוספת אפשר למצוא בדברי הרב אליהו לאפיאן ז"ל (מגדולי תנועת המוסר), כפי שמובאים בספר "לב אליהו" חלק ב' בפרק "חביב האדם". הרב דיבר על כך שהמצרים שרדפו את עם ישראל בים סוף, אמנם מתו בים, אך הוחזרו לחיים רק בכדי שהקב"ה ימית אותם שוב, אלא שהפעם מותם יהיה מתוך אמונה בו. כלומר, המצרים שהרעו כל כך לעם ישראל, בנו בכורו וחביבו של הקב"ה, הקב"ה לא ויתר עליהם ברגע מותם, אלא איפשר להם לחזות בו בכדי שיגיעו לאמונה שלמה ורק אז ימותו. ואם כך למצרים שכה הרעו לעם ישראל, הרי שליהודים על אחת כמה וכמה וקל וחומר.

אם כך, הרי ברגע אחד יכול יהודי לעבור מ"רשע" ל"צדיק". ומה לצדיק ולעונשים?

ישנן עוד שאלות רבות לגבי משך זמן הנקיון, אופני הנקיון וכד'. עם זאת, מעדיפים אנו לעסוק דוקא בדברים הטובים והמשמחים.

מי שסובר שהעונש (לכל שיטה שהיא) הוא הכרח המציאות, דעתו מכובדת עלינו, למרות שדעתנו שונה לחלוטין.
סבורים אנו שמה שנראה כעונש (כפשוטו), או אמצעי הרתעה, או ניקוי של הנשמה, או כל הגדרה אחרת, אינו אלא כלי נסתר לזכות את היהודי במצוות באופן שאינו גלוי וברור לבני אנוש.

"דִּמִּינוּ אֱ-לֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (תהלים, מ"ח י'). כשאדם נמצא בעולם הזה, עולם הדמיון, נדמה לו שחויה מסוימת היא בבחינת דין (עונש). בבואו לעולם האמת יבין שהכל צדק, בבחינת חסד ורחמים (מובא בשם האר"י ז"ל).

"אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהלים, ע"ב י"ח) עושה נפלאות <גדולות> לבדו וברוך שם כבודו לעולם אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, ל"א א').

עוד אפשר ללמוד מהגמרא, "הודו לה' כי טוב הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ואת עני בשיו יתום בביצתו אלמנה בתרנגולתה" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, קי"ח א')

ועוד אפשר ללמוד מהגמרא, "לטובתי נשברה רגל פרתי" (תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, י"ז ב').

נראה שמאורעות אלו מסבירים היטב שמה שאנו סוברים בטעות כעונש כפשוטו, הינו למעשה חסד מאת ה'.

יש לשאול מדוע טבעה ספינתו של החבר. בטוחים אנו שלהקב"ה סיבות טובות מאד מדוע כביכול נענש החבר, וגם בכך מסתתר חסד ה', כך שלא ניתן לטעון שיש פה עונש כפשוטו.

ראינו בדוגמא הנ"ל שמה שנראה בתחילה כעונש כביכול, מתגלה בפועל ולאחר מעשה, כחסד ה' ממש.
אם כך, מדוע ממשיכים להתייחס לארועים מסויימים כאל עונש?
הרי נחום איש גמזו אמר על כל דבר "גם זו לטובה" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"א א'), גם כשהיה בסכנת חיים (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ח ב' - ק"ט א').
כלומר, נחום איש גמזו ידע שהארוע שהוא חווה, הינו לטובה בלבד, גם אם בנקודת זמן מסוימת זה נראה ההיפך.
אם ברור לנו שהכל לטובה, הרי שהטענה שארוע מסוים הינו עונש, נראית ממש לא טוב.
סבורים אנו שהסיבה שארוע שנתפס כשלילי מוגדר כעונש, היא הגלות הקשה שאנו נמצאים בה.
לו היינו מבינים את מחשבות ודרכי ה', היינו שמחים בכל ארוע משום שהיינו מבינים שזה לטובה.

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו, נ"ה ח')

ומה לגבי שכר?

"מדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, תוספות י"ז ב').
אמר הקב"ה: "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (שמות, כ' ד'-ה', וכן דברים, ה' ט'-י'). וכן אמר משה רבנו "פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (במדבר, י"ד י"ח).
למדים אנו שהקב"ה פוקד עוון עד ארבעה דורות, אך עושה חסד לאלפי דורות. החישוב של אלפים הינו לפחות שני אלפים (מיעוט הריבוי). מכאן שמידה טובה גדולה לפחות פי חמש מאות ממידת הפורענות (אלפיים לחלק לארבע).
נשאלת שאלה מאד פשוטה: מה הכוונה "פי חמש מאות"? האם מדובר ב 500*1?  לכאורה בפשטות זה אכן כך.
אבל מדוע שזה יהיה דוקא כך? הרי אנו מגבילים בכך את הקב"ה, משום שאנו כופים עליו נוסחה מתימטית שאנו מכירים, כאשר ייתכן שאצל הקב"ה "פי חמש מאות" הינו חישוב אחר לחלוטין.  ייתכן שהחישוב של פי חמש מאות, לפי הפשט, הוא רק כדי לסבר את האוזן, בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, ע"א א', וכן תלמוד בבלי, מסכת נדרים, ג' א', ועוד מקורות).
לדוגמא, אולי מדובר בחישוב של עצרת (500*499*...4*3*2*1) שזו מכפלה עצומה? או אולי ישנה נוסחה מתמטית אחרת שאינה מוכרת לבן אנוש, ודוקא לפיה הקב"ה מחשב את מידת החסד ביחס למידת הפורענות?

נתייחס לרגע לשמירת שבת, מצווה שהעיסוק בפרטיה חביב על יהודים רבים.
שמירת שבת היא בעצם לא לעבור על הלכות מסוימות, כלומר בכך שלא עושים מעשים מסוימים בשבת, הרי זה עצמו שמירת שבת.
אם כך, לא צריך יותר מאשר שינה. כאשר יהודי ישן בשבת, הוא לא עושה מעשים שמוגדרים כחילול שבת. כלומר באותו הזמן שיהודי ישן בשבת, הריהו שומר שבת כהלכתה - לפי כל הדעות.  ועל כך שכרו עצום.
הואיל ומגלגלין זכות על ידי זכאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, ל"ב א'), הרי שעצם העובדה שיהודי ישן בשבת ובכך הוא זוכה לקיים מצוות שמירת שבת על כל הלכותיה ולכל הדעות, עובדה זו מלמדת שאותו יהודי הינו זכאי.

בלק מלך מואב הקריב ארבעים ושניים קרבנות, בכדי שיוכל לקלל את עם ישראל.  בשכר הקרבנות הללו זכה שממנו יצאה רות המואביה, וממנה דוד מלך ישראל, ואפילו משיח בן דוד (מבוסס על תלמוד בבלי, מסכת הוריות, י' ב', וכן תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ה ב').
עגלון מלך מואב קם לכבוד דבר ה', ועל כן זכה ויצאה ממנו רות המואביה, וממנה דוד מלך ישראל, ואפילו משיח בן דוד (מבוסס על מדרש תנחומא, פרשת ויחי, סימן י"ד ז', וכן ילקוט שמעוני, שופטים, פרק ג' רמז מ"ב).
בספר מלכים ב' (כ' י"ב) מסופר על איגרת ששלח מלך בבל לחזקיהו מלך יהודה. אלא שלאחר ששלח את האיגרת כתובה בנוסח מסוים, קם מלך בבל מכיסאו ופסע שלוש פסיעות והחזיר את השליח בכדי לשנות את נוסח האיגרת לנוסח המכבד יותר את הקב"ה. על כך גמל לו הקב"ה ששלושה מבני מלך בבל שלטו בכל העולם. (מבוסס על מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, סימן ה').

ואם כך למלכי מואב ולמלך בבל, למרות הנזק שגרמו, קל וחומר ועל אחת כמה וכמה, ליהודי שמקיים מצוות רבות עד אין ספור.   ומה לגבי מצוות אחרות שיהודים עושים, גם מבלי דעת? ישנה דעה הסוברת שמצוה ללא כונה כמו גוף ללא נשמה.
זו אינה הדעה היחידה. ישנה דעה הסותרת את הדעה הנ"ל, וגורסת שמצוה, בכונה או ללא כונה, מצוה היא.  מכאן ניתן ללמוד על עברה ללא כוונה, ואין זה המקום להעמיק בענין זה.
מעדיפים אנו שלא להיכנס לויכוח בין חכמים, שאי אפשר להבין את עומק מחשבתם.
נשאיר לחז"ל את הויכוח על הצורך בכונה, ונעסוק בשכר שרוצה הקב"ה לתת לנו, בין אם התכוונו לקיים מצוה לשם מצוה ובין אם קיימנו מצוה בהיסח הדעת.

"ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו" (מסכת אבות, ג' י"ט).   כאשר יהודי מבצע עברה כביכול, הרי שיש לעברה פירעון (כביכול עונש).  אם זכה, הרי שהקב"ה מראה ליהודי את העונש כביכול, ומה הסיבה לו.  אם היהודי לא זכה, הרי שאין ביכולתו לדעת על מה ולמה העונש כביכול, ולעתים אף לא יבין שהוא נענש כביכול (כמו יהודי שזוכה בסכום אדיר בהגרלה, וחושב שהקב"ה אוהבו ולכן נתן לו זכיה יפה שכזו. אולם התוצאה העתידית היא ח"ו הרס המשפחה וכו').
עם זאת, מכיון שאנו עוסקים בזכויות ובשכר עליהן, הרי שכשם שנפרעין מהאדם על עברותיו כביכול, כך מזכים את האדם על מצוותיו, לדעתו ושלא לדעתו, בין בפניו ובין שלא בפניו, בין בגלגול זה ובין בגלגול אחר. כלומר יהודי עשה מצוה מבלי לדעת על כך (ולכן מן הסתם לשם שמים בלבד, אפילו אם בדיעבד), ועל כן הקב"ה מזכה אותו בשכר מבלי שהיהודי מבין על מה ולמה. ומכיון שכך, היהודי זוכה גם בשכר על ענוה, משום שאינו יכול להתגאות במצוה שעשה או להתכבד בפני הבריות. "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס" (משנה, מסכת אבות, א' ג').  אמנם השכר הוא לעתיד לבוא, אולם היהודי מקבל לעתים מקצת מהפירות על השכר, כבר בחיי חיותו, בבחינת "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" (משנה, מסכת פאה, א' א', וכן תלמוד בבלי, מסכת שבת, קכ"ז א').  פסוק זה מראה לנו מצוות שיהודי יכול להתענג ממש על פירותיהן כבר בעולם הזה, בידיעה שאלו רק פירות (ולא כל הפירות), ואילו הקרן עצמה והפירות הנותרים שמורים לו לעתיד לבוא.  משום כך, ראוי שלא להפסיד אפילו רגע אחד ללא עיסוק במצוות הללו, אפילו כאשר לא ניתן לעסוק בהן בפועל (לפי הזמן והמקום והתנאים) אלא במחשבה בלבד.   אלא שממילא לא ניתן לשער את שכרן של המצוות ולא את פירותיהן, וכן "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ה ב'), כך שיהודי שעוסק תדיר במצוות אלו הרי בסופו של דבר עושה את רצון ה', לכבוד ה'.

בדף הסיפורים מוצגים סיפורים שלפיהם אפשר להבין את החשיבות שנותן הקב"ה לתמימותו של יהודי, גם אם לא כיון כראוי, כך שאפשר ללמוד שגם יהודי שמקיים מצוה ללא כונה, אלא מתוך תמימות, הרי זה חשוב מאד אצל הקב"ה.

ניקח דוגמא אחרת:
שיחה בטלה הינו דבר חמור. כל כך חמור, שעתיד אדם לתת דין וחשבון אפילו על שיחה יתרה עם אשתו (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, ה' ב').
יש להבין שבני אדם הינם יצורים חברתיים הזקוקים לתקשורת עם בני אדם אחרים ובמיוחד עם בני זוגם.
ויש לדעת שזוג שמתגרש, "אמר רבי אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, כ"ב א', וכן מסכת גיטין, צ' ב') ונגרם לכאורה צער לשכינה.
אם כך, הרי שע"י שיחה כביכול בטלה בין בעל ואשה, הם מקיימים ממש שלום בית, כלומר מונעים מצב שמזבח יזיל עליהם דמעה.  כמובן שאם השיחה מבוססת על דברי תורה, כלומר הנהגות יום-יום בדברי חול אך בהתאם למצוות התורה, הרי שלא סביר לדעתנו לכנות שיחה זו כשיחה בטלה.
עוד אפשר לומר, שע"י שיחה כביכול בטלה בין בעל ואשה, נמנע מצב של חילול שם ה' כפי שמתואר בפרשת סוטה (במדבר, ה' ט"ז-כ"ד).
האם על יהודי שכזה להיענש על שבזכותו נמנע חילול ה' ונחסך מהמזבח להזיל דמעה?
ואם על יהודי להיענש על שיחה בטלה עם אשתו, איזה שכר יקבל על שמנע חילול ה' וצער לשכינה?

אם נבין מהו גודל העונש על חילול ה' ועל גרימת צער לשכינה, ואלו עברות חמורות במיוחד, הרי שהשכר שאותו יהודי יקבל הינו לפחות (על פי הפשט) פי 500 מהעונש.

"אמר ר' יוחנן ולא עוד אלא שכל עבירות שעשה הקב"ה מונה אותן לו זכות, הדא הוא דכתיב (תהילים מ"ה): מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, כל הבגידות שבגדת בי, הרי הן כמור ואהלות לפני" (שיר השירים רבה, ה' ט"ז)

ועוד יש להביא את דברי רבי יוסי בן קסמא: "ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד וכו'" (מסכת אבות, ו' י')
מה כבר אפשר לכתוב על הדברים הנ"ל?

ועוד משהו, הפעם מספר תיקוני הזוהר, דף כ"ג עמוד ב':
"ובגין דא מאן דמקבלין אושפיזין, דאינון נשמתין יתירין, דאינון מרכיבין עלייהו בערב שבת, באנפין צהובין (בגופין נהירין) בחדוה בענוגא בהאי עלמא, כד נשמתא ורוחא ונפשא נפיק מן גופיה מהאי עלמא, הכי מקבלין לון בעלמא דאתי, ואתמר בהון גם צפור מצאה בית וכו', זכאה איהו מאן דמקבל אורחין ברעו שלים, כאילו מקבל אפי שכינתא, דבמדה דמדד בר נש בה מודדין ליה, וכו'"
בתרגום חופשי - מי שמקבל אורחים בסבר פנים יפות ומשמח אותם, כאשר יגיע זמנו להיפטר מהעולם, יקבלו אותו בעולם העליון גם כן בסבר פנים יפות, בבחינת 'במידה שאדם מודד, בה מודדין לו'.

"רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, ל"ט ב'). אפילו מצוה קלה, תחיית המתים תלויה בה, ומשום כך שכרה עצום, מעבר לעובדה שתחיית המתים הינה שכר עצום בפני עצמו.
אם כך השכר עבור מצוה קלה, מה השכר עבור מצוה גדולה כמו הנחת תפילין, כיבוד הורים, הימנעות מלשון הרע, ברית מילה וכו'?

ועוד מהמדרש:
"באותה שעה, הראה לו כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו. והוא שואל האוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של עושה צדקות. והאוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של בעלי תורה. והאוצר הזה של מי הוא. של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם. הוא אומר, רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי. אומר לו, מי שיש לו מעשים טובים, אני נותן לו משכרו. ומי שאין לו, חנם אני עושה ונותן לו מזה, שנאמר, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (מדרש תנחומא, שמות, פרשת כי תשא, סימן כ"ז).

ועוד משהו - "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ל"ז א').
נראה לנו לפרש שהמלה 'עולם' אינה מתייחסת לעולם הזה, הגשמי והמעשי, אלא דוקא לעולם הבא, שכולו רוחניות, והוא תכלית הבריאה, בבחינת "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (מסכת אבות, ד' כ"א).
הואיל והמקיים נפש אחת מישראל, דהיינו מחיה נפש יהודי מבחינה רוחנית, כאילו קיים עולם מלא, דהיינו קיים את עולם הבא של אותו יהודי, עולם שמורכב מהשכר עבור קיום מצוות, ועל כן המקיים נפש אחת מישראל זכאי לשכר מלא בעבור זה - שכר עבור שכר המצוות ומעשים טובים של אותו יהודי. כלומר - ראובן המקיים את נפשו של שמעון, יקבל שכר בגודל השכר הצפון לשמעון לעולם הבא, בנוסף לשכר שצפון לראובן עצמו לעולם הבא.  דבר זה אין הדעת יכולה לתפוש מפאת הגשמיות הטבועה בבני אנוש.
כיצד ניתן לקיים נפש מישראל?
"דאמר ר' יוחנן טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנאמר ולבן שנים מחלב אל תקרי לבן שינים אלא לבון שינים" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, קי"א ב').
"ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי''א ברכות" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, ט' ב').

כתב ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא בספרו "אוהב ישראל" (ליקוטי נ"ך):  "בימים ההם יבוקש את עון גו' ואיננו גו' (ירמיה, נ' כ'). ולכאורה אינו מובן כוונתו בנבואה זו. למה ועל מה יבוקש העון. ולא טוב ויפה הוא שיהיה נעלם ונאבד זכרו ולא יעלה על הלב לעולם. אך מצינו שיש בהאותיות שמחשבון בהם הסוחרים  כל בחשבונות הצריכים להם. יש אות אחת הנקראת נו"ל (אפס בלשון אשכנז) ואות נו"ל בעצמו אינו נחשב בהמספר לכלום. רק פעולתו הוא להגדיל מספר האות הכתוב אחריו מיחידית לעשירית. ומעשירית למאות כו' כידוע להעוסקים בזה. כמו"כ העבירה בעצמה אינה נחשבת לכלום. רק פעולתה הוא להגדיל מספר הזכיות שנעשו מהעברות בעשותו תשובה שלימה מאהבתו ית'. וכמאחז"ל (ברכות לד) מקום שבעלי תשובה עומדים כו'."

ועוד, "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע, ב' א'). רבותינו פירשו (תלמוד בבלי, מסכת יומא, כ"ב ב') את הפסוק באופן שאם עושים רצונו של מקום, הרי אין להם מספר, ואם אין עושים רצונו של מקום, הרי שיש להם מספר, כפי שאפשר לספור את חול הים.
עניין זה יסייע לנו לפרש את הפסוק "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר, ט"ז כ"ב), בבחינת אם עושים רצונו של מקום, הרי שאין מספר לזכויות שלהם. ואם כביכול אין עושים רצונו של מקום, הרי שיש גבול לכמות העברות שבידם, וכביכול אין להקב"ה לקצוף על כמות העברות המזערית ביחס לזכויות.
כדאי גם לקרוא את פרוש רש"י על הפסוק הנ"ל.

ועוד משהו - "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, קדושים אתם ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר "והייתם לי קדושים וגו'" (תנא דבי אליהו, זוטא, פרק כ' ג')
אם הקב"ה אומר לנו שלא להיבהל מיום הדין, האם לא נאמין לו?
אגב, מדוע יום הדין הוא כפי שבני אנוש מתארים אותו?
בנוהג העולם, לבית משפט מגיע רק מי שמואשם בעוול מסוים שלכאורה עשה, ולכן יום הדין נדמה כמו יום שבו חורצים את הדין על העברות, כפי שנעשה בכל בית משפט.
עם זאת, הואיל ובית דינו של הקב"ה הינו כולו חסד ורחמים, כפי שנתבאר לעיל לגבי הפסוק "דִּמִּינוּ אֱ-לֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ", לעניות דעתנו ראוי להתייחס ליום הדין באופן זה.
נראה לנו שיום הדין הינו היום בו דנים את האדם על פי מעשיו לצורך תשלום שכר, ולא כמו שנהוג לחשוב -  יום שבו ייפסק דינו של אדם לשבט או לחסד ולאחר מכן העונש המגיע לו על מעשיו.
יתרה מכך.    לעניות דעתנו, לאחר שיהודי יקבל את שכרו עפ"י דין, אז הוא יחל לקבל את שכרו מאוצר מתנת חינם של הקב"ה, שכר שהקב"ה נותן למי שעליו אמר "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי, א' ב').
מהיכן למדים אנו את הגישה הזו?  "רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב" (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, י"א ב'). האם ניתן לחשוב שיום הדין, יום שבו מתקדש שם ה' לעיני כל העולם, יום שבו כולם יחזו בחסדיו העצומים של הקב"ה ויבינו ש"חביב האדם שנברא בצלם" (מסכת אבות, ג' י"ד), האם יום זה הוא יום חייב מכיון שבו נידונים בני האדם כביכול לשבט ולא לחסד, וביום זה ייגזר עונשם? הרי מחשבה שכזו מבטלת את מידת החסד.
איננו רואים סיבה למחשבה זו, אלא משום חשבונות נסתרים של הקב"ה.

כיצד ניתן לחשב שכרו של יהודי?
בעולם הגשמי, כאשר מחשבים את תשלום שכרו של פועל, מביאים בחשבון פריטי מידע רבים ושונים - כמה ימים עבד, קושי ומורכבות עבודתו, השכלתו וכישוריו, האם עמד במשימות, האם תרם למקום העבודה יותר מהנדרש ממנו, וכו'.
כאשר מבקשים לחשב שכרו של יהודי המקיים מצוה כלשהיא, יש לבדוק בספרי הלכות האם היהודי קיים את המצוה כהלכתה, האם המצוה באה בעברה, האם החמיר על עצמו יתר על המידה (ועל כן צער את עצמו ואולי את אחרים) או שמא בדרגתו הרוחנית היה עליו לקיים את המצוה בהידור נוסף וכו'.
עם זאת, לכל מצוה ישנם ספרי הלכות רבים ופסיקות רבות, כאשר לכל פוסק הלכות יש דעה שונה משל פוסקים אחרים. האחד נראה מחמיר, אחר נראה מקל, חוג מסוים נוהג עפ"י שיטה שלמרות שחז"ל נהגו בה הרי שלא נפסקה להלכה, וכד'.
אז מה נכון לעשות?
מצד אחד, יהודי הבא לקיים מצוה מסוימת, לא רק שאין רצונו להקל בהלכותיה אלא יעדיף להדר ככל האפשר, ומצד שני לא יוכל לקיים את המצוה כפי שהלכותיה נפסקו ע"י רבנים מסוימים, ואולי אף אם יקיים את המצוה הוא עלול ח"ו להגיע לעברה.
ניתן להתייחס לעניין זה באופן שונה מהמקובל.
ניקח לדוגמא מצוות קריאת שמע, וליתר דיוק סוף זמן קריאת שמע של שחרית. ישנם פוסקים (בימינו מוכרת כשיטת מגן אברהם למשל) שלפיהם סוף זמן קריאת שמע של שחרית הינו מועד מסוים ביום, וישנם פוסקים (בימינו מוכרת כשיטת הגאון מוילנה למשל) שלפיהם סוף זמן קריאת שמע של שחרית הינו מועד מאוחר יותר ביום.  לפי הפוסקים הראשונים (לשיטת מגן אברהם), אם הקורא קריאת שמע של שחרית פעל לפי פסיקתם הרי שזכה בשכר מצוות קריאת שמע, ואם אחר את המועד הרי שזכה בשכר קריאה בתורה. לפי הפוסקים השניים (לשיטת הגאון מוילנה) הנ"ל, גם אם קרא קריאת שמע לאחר המועד שנקבע ע"י הראשונים אולם עדיין לפני תום המועד של השניים הרי שזכה בשכר קריאת שמע ורק אם אחר את המועד שהם קבעו הרי שזכה בשכר קריאה בתורה.
מכאן שיהודי שקורא קריאת שמע של שחרית לפני תום המועד לפי הפוסקים לשיטת מגן אברהם, הרי שזכה בשכר קריאת שמע לפי כל אחד מהפוסקים לשיטת מגן אברהם, וגם לפי כל אחד מהפוסקים לשיטת הגאון מוילנה, וכן זכה בשכר קריאה בתורה לפי כל אחד מהפוסקים, הראשונים והשניים.
אם נשוה זאת לתשלום שכר לפועל בעולם הגשמי, הרי שאם ביצע עבודתו כשורה, זכה בשכר מאת המנכ"ל, וכן בשכר מאת כל אחד מהמנהלים הכפופים למנכ"ל, וכן מאת כל אחד מבעלי התפקידים הקשורים לניהול החברה (רואה חשבון וכו'). כלומר, שכרו של הפועל יוכפל במספר המנהלים ובעלי התפקידים, ולכן ככל שירבו המנהלים ובעלי התפקידים בחברה כך יגדל שכרו של הפועל.    אלא שלהבדיל, כשהקב"ה משלם שכר ליהודי, השכר הוא לא רק עבור קיום המצוות, אלא גם על התנאים שבהם קוימו המצוות (קושי הגלות, מסירות נפש, שכר פסיעות, וכד') כלומר, כמו בדוגמה הנ"ל, הפועל מקבל שכר מאת המנכ"ל על עבודתו בתוספת בונוס על הביצוע בתנאים שקרובים לבלתי אפשריים, ושכר מאת הסמנכ"ל הן עבור העבודה שביצע והן עבור קיום הוראותיו של המנכ"ל בתנאים שקרובים לבלתי אפשריים, ושכר מאת הרואה חשבון הן עבור העבודה שביצע והן עבור קיום הוראות המנכ"ל והן עבור השמחה ושביעות רצון שגרם לסמנכ"ל, וכו'.

זוהי לדעתנו הסיבה שלשמה התפרסמו פסקי הלכות רבים, ורבו הדעות בישראל.

ממליצים אנו ללמוד את דברי הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג עמוד א', בעניינו של רבה בר בר חנה וכיצד נהג בפועלים ששכר.

הבאנו דוגמה לשכר הניתן ליהודי הקורא קריאת שמע לפי שיטות שונות (מגן אברהם והגר"א).
ניקח יהודי שהניח תפילין פסולות ח"ו, ללא ידיעתו, וקרא קריאת שמע. לפי דעות מסוימות, לא מגיע לו שכר. אולם כאשר היהודי מגלה שהתפילין פסולות, והוא עושה תשובה על כך וטורח לתקן אותן, הרי שמעתה יקבל שכר עבור קריאת שמע. אלא מה, כאשר היהודי נזכר בעת קריאת שמע, שעד לתיקון התפילין שלו הוא קרא שמע שלא לפי מצוות התורה, ומתחרט על כך, הרי שהוא עושה על כך תשובה, ומעתה הוא מניח תפילין בשמחה.  אם כך, לא רק שמגיע לו שכר עבור כל קריאת שמע מעתה והלאה, אלא שמגיע לו גם שכר עבור התקופה לפני שתיקן את התפילין, שכר על שהניח תפילין וקרא קריאת שמע לפי כל שיטות ההלכה כנ"ל.   דברים אלו, המבוססים על תלמוד בבלי, מסכת יומא פ"ו ב' "והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות", עוסקים בשגגה ואילו הגמרא מדברת על זדון, מכאן שקל וחומר שיהודי זה מקבל שכר על שגגתו.

נגענו אך מעט בנושא השכר, בין השאר משום שנושא זה עצום מכדי להעלות את כולו בדף של אתר אינטרנט, וגם בגלל שאי אפשר להבין את עניין השכר, ובעיקר בגלל שבכל מעשה קטן או דיבור ואפילו רק מחשבה, מסתתר שכר עצום ואי אפשר להבין את עומק הדברים.

"וְאַתֶּם חִזְקוּ וְאַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם" (דברי הימים ב', ט"ו ז').