קושי הגלות

בדפים אחרים העלנו טענה שהקושי של יהודי כיום לקיים מצוות כראוי, הן בכמות והן באיכות ובהידור, הינו תוצאה של אריכות הגלות וקשייה.

על אריכות הגלות כולם יודעים. כך לפחות ניתן לחשוב.
אלא שהיציאה לגלות החלה לפני כאלפיים ושש מאות שנים, בתקופת בית המקדש הראשון, בשנת ג'קפ"ז (573 שנים לפני תחילת מנין הנוכרים) ליתר דיוק, כאשר הוגלו תושבי "ארץ נפתלי" (מלכים ב', ט"ו כ"ט).
עולי בבל, שיסדו את בית המקדש השני, היו מבני שלושת השבטים - לוי יהודה ובנימין (עזרא, א' ה').
ומה על עשרת השבטים האחרים? הלוא הם אחינו עצמנו ובשרנו.
עד היום לא נודעו עקבותיהם. בהעדרם, החיים אינם יכולים להיות שלמים. כמו אח אהוב שחס ושלום נעדר, וכעת החיים בלעדיו אינם כה טובים כפי שהיו לפני כן.      "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית, ל"ז ט"ז).
כמה שאלות צצות ועולות כאשר מתייחסים לדברים הנ"ל:
  א)  כיצד בכלל מדברים על ייחוס שבטי? חוץ מבני שבט לוי ששמרו על ייחוסם לאורך הגלות, למרות השינוי בשמות המשפחה, בודדים יודעים כיום על איזה שבט הם נמנים.  מה ידוע לך על ייחוסך השבטי? האם ייחוסך הינו משבט יהודה? אולי מבנימין?
  ב)   היכן היא ההתייחסות למוצא השבטי? כיום אין בעיה להתייחס למוצא משפחתי או יישובי או עדתי וכו'. לעומת זאת, קשה לזכור שצריך להתחשב בייחוס השבטי. כאשר זוג מתחתן בשעה טובה, האם בני הזוג שמים לב היטב לעובדת היות החתן בן לשבט לוי למשל, דבר המצריך התייחסות מיוחדת לחיי היום יום הקשורים בגאולה הקרובה?
  ג)   האם מישהו מתכנן את מקום מגוריו עפ"י הנחלות השבטיות? הרי הנביא יחזקאל, שהתנבא לאחר שיצאו עשרת השבטים לגלות, ומשום כך נבואותיו עוסקות בעתיד לבוא, בסוף ספרו כתובות נבואות המבהירות ששנים עשר השבטים עתידים להתיישב כל אחד בנחלתו שלו.   אם כך, בן שבט יהודה למשל, אינו יכול להתגורר בבית קבע במקום השייך לשבט אחר, נניח בנימין, שעל אף שנחלותיהם סמוכות זו לזו, עדיין אין רשות להסיג גבול נחלת השבט.
ברור לנו שרוב היהודים בתקופתנו אינם מושפעים בחיי היום יום שלהם מייחוסם השבטי.   הייחוס השבטי בא לידי ביטוי למשל בבית הכנסת (בעליה לתורה), ובאם ההורים אינם משתייכים לשבט לוי, הרי שהם יכולים לזכות לקיים מצוות פדיון בן בכור ע"י כהן.

דבר מוזר הוא, שישנם יהודים המשתדלים לקבל תארי כבוד ואצולה שונים ומשונים מעמים אחרים, בעוד שהם עצמם, לעתים מבלי לדעת על כך, מתייחסים לבתי מלוכה יהודיים, כמו בית דוד, בית שאול, וכו', או מצאצאי משה רבנו או אהרון הכהן ז"ל. ובכלל, יש לזכור שיהודי הוא בנו, הבכור, של הקב"ה. תואר נעלה ביותר ששמור אך ורק ליהודים.

עצם העובדה שרוב היהודים כיום אינם יודעים כל כך על ייחוסם השבטי מלמדת אותנו עד כמה מרוחק עם ישראל מדרך החיים של אבותינו מלפני תחילת הגלות.

ומה על הקשיים בגלות?
חמישים פעמים מזכירה התורה את יציאת מצרים, ומזהירה אותנו לזכור ולא לשכוח את הארוע המיוחד הזה.
יציאת מצרים מוזכרת כמה פעמים, בגלוי ובהסתר, גם בנביאים ראשונים, אחרונים ובכתובים.
מה כל כך מיוחד בארוע הנ"ל? ממילא כל שנה חוגגים אותו, מי בהידור ומי לפי הכוח שנתן לו הקב"ה.
אז מה כבר יש לזכור בו? מדוע טורחת התורה להזכיר לנו פעמים כה רבות את הארוע הזה? הרי כל הארוע התרחש במשך תקופה קצרה, שסיומה היה בקריעת ים סוף.
האם מישהו זוכר היטב בכל יום ויום את כ-ל מה שארע בעשרת המכות? האם מישהו זוכר היטב בכל יום ויום את נס קריעת ים סוף? האם מישהו זוכר בשבת פרשת 'בא' ובשבת פרשת 'בשלח' שהפרשות מדברות על היציאה ממצרים והוא ממש חווה את היציאה ומרגיש את השמחה שבכך, או שזיכרון זה בא לידי ביטוי רק בחג הפסח עצמו?

ומה לגבי ליל הסדר? כאשר חוגגים את ליל הסדר, האם זוכרים החוגגים את העובדה שברגעים אלו ממש, לפני קצת יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, אבותינו יוצאים ממצרים? האם החוגגים חווים את יציאת מצרים באותם רגעים, כאילו הם עצמם יוצאים ממצרים, כמו שהתורה מציינת "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות, י"ב ל"ט)?
אם נקרא לרגע בהגדה של פסח, נמצא בה מקומות לשאול שאלות פשוטות שקשה להשיב עליהן:
  א)  ישנן הלכות רבות לקיום סדר פסח, וגישות שונות (עיקר הדין, מנהגי עדות, קבלה וכו'). ומה על לנסות, רק לנסות, לחוות ממש את מה שחוו אבותינו כשיצאו ממצרים? הלוא קיום הסדר כהלכתו בלבד, ללא ההתנסות וההרגשה של יציאת מצרים, משול, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לתהליך הפעלת מכשיר חשמלי לפי ספר ההוראות שלו.
  ב)  ב'עבדים היינו', אומרים "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה". האם עולה בדעת מישהו התיאור של חיי עבדות, שכיום אין ולו צל של מושג כיצד היו חייו של עבד באותה התקופה, רוחנית וגשמית? הרי "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם".
  ג)  מה הכוונה ב"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? מה כבר יש לספר? בילקוט "מעם לועז" בספר שמות, חלק א' פרשת בשלח, מתאר המחבר חמישים נסים שהיו בקריעת ים סוף. ומה על עשרת המכות? גם אותן מתאר המחבר באופן נרחב.  בהגדה ישנו ויכוח לכאורה בין חכמים, על מספר המכות שלקו בהן המצרים על ים סוף.
המספר מגיע למאתיים וחמישים מכות! האם ישנו כיום מישהו שמעמיק בליל הסדר במכות שלקו בהן המצרים?
  ד)  "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע....". מאורע זה שההגדה מספרת עליו, היה לפני קרוב לאלפיים שנים.
מה עשו אבותינו וחכמינו לפני אותו מאורע? האם לא חגגו את סדר פסח? מן הסתם, אלו שחיו לפני התקופה בה ישבו החכמים הנ"ל, חגגו את ליל הסדר באופן קצת שונה. מהו אותו אופן?
  ה)  מדוע קוראים יהודים את ההגדה של פסח בנוסח הקיים כיום, כאשר ידוע שנוסח זה לא מזכיר כלל את סדר הפסח שערך המלך יאשיהו כפי שכתוב בספר מלכים ב' כ"ג כ"ב ובספר דברי הימים ב' ל"ה א'-י"ט?
  ו)  ב"והיא שעמדה..." נאמר "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו...". האם מישהו זוכר את הנסיונות האחרונים? השואה לדוגמא, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת המפרץ וכד'? האם שמים לב שעדיין מבקשים הגויים להשמידנו, וש"הקב"ה מצילנו מידם"? האם מזכירים את הנסים העצומים שעושה לנו הקב"ה בגלוי?
  ז)  במהלך ליל הסדר, האם מישהו זוכר את הקב"ה? "ויוציאנו ה' ממצרים. לא ע"י מלאך. ולא ע"י שרף. ולא ע"י שליח. אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". "אני הוא ולא אחר."
  ח)  "לשנה הבאה בירושלים". מה בירושלים? האם הכונה לגאולה הקרובה? אם כן, מדוע לא משוחחים בשבחי הגאולה? הלוא הנסים שהיו ביציאת מצרים הינם דוגמא לנסים שיתרחשו בעת הגאולה הקרובה, בבחינת "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה, ז' ט"ו)

אפשר לשאול שאלות רבות ומגוונות הן על ענין השבטים והן על יציאת מצרים והן על נושאים רבים אחרים. נושא לדוגמא הינו כ"ה בטבת - יום שבו התבטלה גזירה על בית המקדש השני, וכן פורים דמצרים ופורים דטבריה וכו'.

מטרתנו בדף זה, אינה להראות שיהודים בימינו אינם מקיימים את מה שהם באמת צריכים לקיים, דהיינו חיים על פי האמונה ומצוות התורה. מטרתנו בדף זה אחת היא - להוכיח שבעקבות אריכות הגלות וקשייה, לא ייתכן שיהודי יצליח להתגבר על מה שגזר עליו הקב"ה, ולעסוק בתורה ובמצוותיה, בין בלימוד ובין במעשה, באופן הראוי, הן בכמות והן באיכות ובהידור.
"וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" (דברים, כ"ה י"ח)
משום כך, לעניות דעתנו אין לדון אף יהודי לכף חובה, משום שדעתו מוסחת מן האמת, ולעתים אף רחוקה ביותר מרצון ה' כפי שרצון זה מתבטא בתורה.    אלא שזהו, לבינתיים, רצון ה', בבחינת "וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן" (בראשית, ב' כ"א), וכן "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א', י"ח ל"ז), וכן "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ" (ישעיהו, ס"ג י"ז), וכן "וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם" (שמואל א', כ"ו י"ב), וכן "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי נהָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ" (מלכים א', י"ב ט"ו), וכן "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת" (דברים, כ"ט ג').
אדרבא. לעניות דעתנו, חובה לזכור, ללמד, ולהבהיר שכל מצוה שיהודי קיים ומקיים, אינה אלא נס וזכות עצומים.
ובימינו יותר מכל הימים שקדמו.

יהי רצון שעוד השנה נזכה לחוג את חג הפסח בבית המקדש, עם אבותינו שיצאו בגופם ממצרים, לשמוע מהם כיצד התרחשו הארועים, ונזכה שיקיימו "וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" (הגדה של פסח).