גמילות חסדים

"על שלושה רגלים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" (מסכת אבות, פרק א' פסוק ב')
"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים, פ"ט ג')
"לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים, קל"ו ה')
"צדקה וגמילת חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה" (תוספתא, פאה, ד' י"ח)
"כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה, ז' י"ח)
"דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבר אותו בגיא" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, י"ד א').
ישנם עוד פסוקים רבים המבהירים לנו את גודלה וחשיבותה של מצוות גמילות חסדים.
אם ננסה לפרק ולפרש את הפסוק "עולם חסד יבנה" באופן פשוט ביותר, נגלה:
  א)  עולם יבנה (? הרי זהו) חסד.    עצם בניית העולם, ההיפך מחורבנו (כפי שסוברים אלו החוששים מפני רוע מעללי בני האדם), הרי זהו חסד, למרות רוע מעללי האדם.
  ב)  עולם(? רק ע"י) חסד יבנה.    הדרך היחידה לבנות את העולם היא דרך החסד.
  ג)  עולם חסד? יבנה!    אם העולם הוא עולם של חסד, אזי הוא ימשיך להיבנות, ויהיה לו תוקף וממשות.
מכאן ניתן להבין שהעוסק במעשי חסד, אפילו שלא מדעת ואפילו לרגע אחד בלבד, הריהו שותף כביכול להקב"ה בבניית העולם.
ניתן להוכיח זאת בצורה פשוטה: הרי העולם עומד על שלושה רגלים כפי הנזכר לעיל.
עם זאת, העבודה, הרי היא עבודת בית המקדש, וזה נבנה ארבע מאות ושמונים שנים לאחר מתן תורה.
מכאן משתמע שעד בניית בית המקדש, עמד העולם על שתי רגליים בלבד – על התורה ועל גמילות חסדים.
אלא שעד מתן תורה, במשך אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים, עמד העולם על רגל אחת בלבד – גמילות חסדים. (נלמד ממדרש תנחומא, שמות, פרשת תרומה, סימן ט').

"כי חסד חפצתי ולא זבח. אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה לפני אלף עולות יעלה שלמה וכה"א זאת התורה לעולה למנחה, זאת התורה לא עולה ולא מנחה. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה רבי יהושע מהלך אחריו ראה בית המקדש שהוא חרב אמר אוי לנו על הבית שחרב מקום שמתכפרין בו עונותינו, א"ל בני אל ירע לך שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואי זה זה גמילות חסדים, לכך נאמר כי חסד חפצתי ולא זבח, ואומר אמרתי עולם חסד יבנה" (ילקוט שמעוני, הושע, פרק ו, רמז תקכב)

"רבי יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר הקב"ה לישראל בני אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לכו והידבקו בחסד מה טעמא כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. כי ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטינה זו זכות אמהות מיכן והילך וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'" (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, י' א')
ביקשו רבותינו ללמד אותנו שאם אין לנו אפילו זכות אחת, ואיננו יכולים להישען על זכויות אבותינו ואימותינו, ובעצם יש לנו כביכול רק דינים וחובות, הרי שגמילות חסדים תעמוד לזכותינו.

יתרה מכך, רבותינו רומזים לנו שעלולים אנו להגיע למצב שבו אין שום זכויות, וכל מה שנעשה הינו כביכול לרעה, והדבר היחידי שיכול להצילנו הוא גמילות חסדים. עד כדי כך נהיה כביכול בצרות, ומה כוחה של גמילות חסדים.

כיצד גומלים חסדים? אין יותר פשוט מזה.
כוס קפה לאשה או לבעל, אמירת שלום עם חיוך למכר ברחוב או לקופאית בסופרמרקט, תרומה (אפילו של סכום פעוט), לתת לרכב אחר להידחק לפנינו ברמזור או בפקק תנועה (בארץ ישראל זוהי כנראה גמילות חסדים בדרגה עליונה, בשל הנסיון הקשה), הכנסת אורחים, ובעצם – כמעט בכל מגע עם הבריות אפשר לגמול חסד.
ולא רק במגע עם הבריות, אלא אפילו אדם לעצמו בלבד - "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (משלי, י"א י"ז). רבותינו סיפרו על הלל הזקן שהתייחס לרחיצת גופו כאל מעשה של חסד (מדרש רבה, ויקרא, פרשת בהר). הגאון מוילנה הוסיף שמדובר גם באכילה ושתיה ובכל דבר שיש בו הנאות הגוף לעצמו.

אם נשים על כף אחת את כל מה שכביכול נחשב לחטאים פשעים ועוונות, ועל כף שניה נשים את גמילות החסדים שאנו עושים, יכריעו מעשי הגמילות חסדים את הכף.
מצד אחד, מדובר בדברים פשוטים ביותר, כפי שהדגמנו למעלה.
ומצד שני, גמילות חסדים לכשלעצמה מכריעה את הכף לזכות.