הרצון לקיים מצוות

הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות, שכיום את רובן לא ניתן לקיים.
מכיון שבית המקדש עדיין לא קיים הרי שאין אפשרות לקיים את המצוות הקשורות לבית המקדש.
גברים לא יכולים לקיים מצוות של נשים ולהיפך (בתנאים מסוימים, ואין זה המקום להאריך).
מי שאינו כהן לא יכול לקיים מצוות של כהנים.
יתום לא יכול לעסוק בכיבוד הורים.
מצוות היובל הינה מצוה אשר קיומה מצריך שרוב (ויש דעות שכל) בני ישראל ישבו על אדמתם. כידוע, לאחר הגליית עשרת השבטים אין אפשרות שרוב ישראל ישבו על אדמתם, ועל כן מצוה זו עדיין לא ניתנת לקיום.

לדעתנו, למרות שאין ביכולתו של יהודי לקיים את כל המצוות, הרי בכך שהוא רוצה לקיים מצוות שלא זכה להן, בנוסף לאלו שכן זכה לקיימן, בזה הוא מקיים את רצון ה'.
הפתגם "אין לא יכול. יש לא רוצה" מוכר לכולנו.
ולדעתנו, במיוחד בדור שאנו נמצאים בו, "אין לא רוצה. יש לא יכול"
כל יהודי רוצה מאד לקיים את כ-ל המצוות, גם אם הוא לא מודע לכך, משום שנשמתו הינה חלק א-לוה ממעל ממש, שנאמר "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (איכה, ג' כ"ד).
השאלה היא אם הקב"ה נתן לו את התנאים לקיים.
"כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים, ח' ג')
אם ניתנו לו התנאים לקיום המצוות, הרי שזכה. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו ומה יפה ירושתו.
אם מבקשים אנו לקיים מצוה מסוימת, ולא עלה בידינו, אין זה בגלל שאנו כביכול לא ראויים, או כביכול לא זכינו, וכו'.
ייתכן והקב"ה, מסיבותיו שלו, אינו רוצה מאיתנו את קיום המצוה בפועל, אלא רק את הרצון לקיים את המצוה, ולזכות אותנו בשכר מלא ומושלם.
ועדיין יש לנו היהודים את החובה לקיים תרי"ג מצוות (לפחות את אלו שעדיין אפשר לקיים) במלואן ובהידור, לכבוד ה' יתברך.
ואם נגזר עלינו לקיים בפועל רק חלק מהן, צריכים אנו לשמוח בכך, משום שהרצון לקיים תרי"ג מצוות ולשמוח על המצוות שזכינו לקיימן, זוהי שמחה גדולה להקב"ה.

בפרשת במדבר (במדבר, ג' ט"ו), מצווה משה רבנו למנות את בני שבט לוי, החל מגיל חודש.
אלא שבגיל חודש, התינוק נמצא עם אימו באוהל המשפחתי, ומסיבות של טהרה וצניעות לא ניתן היה להיכנס לאוהל ולספור את התינוקות.  נראה שהקב"ה הטיל על משה רבנו משימה שהוא עצמו מונע את קיומה.
משה רבנו שאל את הקב"ה מה עליו לעשות, שהרי רצה לקיים את מצוות ה', אך לא יכול היה לקיים אותה מסיבות של טהרה וצניעות.
מה עשה הקב"ה? אמר למשה רבנו 'אתה עושה את שלך, ואני עושה את שלי'. הקב"ה נכנס לאוהל (שהרי מלוא כל הארץ כבודו), ומשם הודיע למשה רבנו כמה תינוקות בכל אוהל, כפי שנאמר בפסוק שלאחר מכן 'על פי ה''.
מכאן נראה שאפילו משה רבנו היה מחויב לקיים רק את מה שהתאפשר לו, והקב"ה השלים את שאר המעשה עד שנשתלם הציווי. (מבוסס על מדרש תנחומא, פרשת במדבר, סימן י"ד).

בניית בית המקדש הינה אחת המצוות החשובות ביותר. דוד המלך רצה לבנות את בית המקדש, אולם ה' מנע ממנו, באמצעות נתן הנביא, לקיים את המצוה, ואף הודיע לו שלא הוא יבנה את בית המקדש אלא שלמה בנו (שמואל ב', ז' ד'-ט"ז, דברי הימים א', י"ז ד'-י"ד).   האם דוד המלך עשה רע כלשהוא בכך שקיים את רצון ה' שלא לקיים את מצוות ה'?
בזכות רצונו לבנות את בית המקדש, למרות שבפועל לא זכה לכך, נקרא בית המקדש על שמו של דוד המלך "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" (תהלים, ל' א').  (מבוסס על מדרש תהלים - שוחר טוב, מזמור ל', וכן מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח, פרשת השירה).

מצוות ישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. ולא רק זו, אלא שרבותינו אמרו "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה שנא' (ויקרא כה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, ק"י ב'). משה רבנו השתוקק עד מאד להיכנס לארץ ישראל, והקב"ה לא הסכים לכך. כה גדולה היתה השתוקקותו של משה רבנו, שהעדיף להיות משרתו של יהושע בן נון, ובלבד שייכנס לארץ ישראל. האם יש מי שיעיד על משה רבנו או על דור המדבר, שכידוע דרו מחוץ לגבולות ארץ ישראל במשך ארבעים שנה, שכביכול אין להם א-לוה כמובא בדברים הנ"ל? הרי הקב"ה מנע מהם להיכנס לארץ ישראל. אנוסים היו מלקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל.   אין זה המקום להעמיק בסיבת היות דור המדבר אנוסים לגור במדבר, משום שלעניות דעתנו כוונת בני דור המדבר היתה לקדש שם שמיים.

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים, ל' י"ד).  בפיך ובלבבך נאמר.   לא בידיך.   ואם הקב"ה זיכה אותך לקיים בפועל, אשריך וטוב לך.  אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא (מסכת אבות, ד' א').

נאמר בגמרא "מחשבה טובה מצרפה למעשה" (תלמוד בבלי, מסכת פאה, א' ד'). ישנם פירושים רבים לכך, ואחד מהם הוא שיהודי שרוצה לקיים מצוה, הרי כבר מהרגע שהוא חושב עליה, הקב"ה מתייחס לכך כאילו הוא מקיים את המצוה, למרות שבפועל המצוה עדיין לא קוימה.
ועוד, "אמר רב אשי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ו' א', וכן במסכת קידושין, מ' א').
ועוד, "אנוס רחמנא פטריה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, כ"ז א') שבתרגום חפשי - מי שלא יכול לקיים מצוה מסוימת (בפועל, למרות שהוא רוצה), ה' פוטר אותו מחובת קיום המצוה.

כלומר, יהודי שרוצה לקיים מצוה כלשהיא, אך לא מתאפשר לו (לדוגמא, יהודי מבקש לקיים מצוות מילה בבנו, אך הקב"ה זיכה אותו בבנות בלבד), הקב"ה מחשיב זאת כאילו המצוה קוימה, בכל פעם שהיהודי רצה לקיים את המצוה (בדוגמה שלעיל - בכל רגע שקיוה שייולד לו בן זכר כדי לקיים מצוות מילה). שוב, למרות שבפועל לא קוימה המצוה.

ועוד, "רחמנא ליבא בעי" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ו ב') שבתרגום חפשי - ה' רוצה את הלב שלך. מכאן שהרצון התמים והפשוט של יהודי, בכל מה שנוגע לקיום מצוות, את זה בדיוק ה' רוצה. לא בהכרח את המעשה עצמו.

למדים אנו מדניאל, שהקב"ה אמר לו "אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱ-לֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ" (דניאל, י' י"ב).   דניאל לא הצטרך לקיים מצוה מסוימת, אלא רק לרצות לקיים אותה, ובכך התקרב להקב"ה.
ועוד, "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א', כ"ט י"ד).
ועוד, "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ט"ז י"ז).

ועוד, "כֹּה אָמַר ה'.... כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (דברי הימים ב', י"א ד').

יהודי פשוט, כמו הרבה יהודים פשוטים שבחיי היום יום שלהם מתקשים לכאורה לנהוג בדיוק לפי שולחן ערוך, ובכל זאת כאשר הוא מניח תפילין בדוכן של חב"ד, או נותן צדקה לנזקק, או אפילו שולח את בנו ללמוד לקרוא בתורה בבר המצוה שלו, באותו הזמן ממש הרי הוא מחובר להקב"ה ישירות וללא מחסום.
מצוות הנחת תפילין שקולה כנגד כל המצוות (ילקוט שמעוני, שמות, פרק י"ג, רמז רכב).
מצוות הצדקה גם היא שקולה כנגד כל המצוות (תלמוד בבלי, בבא בתרא, ט' א'), וידוע שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, קנ"א ב').
והעובדה שהוא שולח את בנו ללמוד לקרוא בתורה בבר המצוה שלו, הרי זה נעשה מתוך אמונה וייקור התורה.
הדעת אינה תופסת שיהודי זה אינו נחשב לבנו בכורו של הקב"ה, במיוחד בעת שהוא גורם להקב"ה נחת רוח.
יש לראות יהודי כזה, כמי שהיה מאד רוצה לקיים את כל תרי"ג המצוות, אך מסיבות שונות שגזר הקב"ה (גלות, פיתויי הסביבה, יכולת ללמוד וכו'), הוא אינו יכול לקיים.
עם זאת, ואולי אף למרות זאת, אותו יהודי בוער בו ניצוץ קדוש, אפילו שהוא חלוש ביותר, והוא אינו מסוגל להתנתק סופית מיהדותו.
ואת המעט שהוא כן מצליח לקיים, הוא מקיים מתוך תמימות ואהבה אמיתית להקב"ה, שנאמר "קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת" (איכה, ג' נ"ה).

"זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות, ט"ו ב')
ניקח לדוגמא יהודי הרחוק לכאורה משמירת המצוות.
יהודי שכזה, וזכינו להכיר כמה כאלו, מתארח בערב שבת אצל משפחה דתית.
נכון, הוא לא יודע ליטול ידיים או לברך עם הכוונות והיחודים המתאימים.
אך הוא בהחלט מתכוון ליטול ידיים ומברך מכל הלב, ולא להנאתו או לשם תועלת עתידית כלשהיא, אלא לכבוד סעודת השבת.
נכון, הוא לא יודע לשיר לכבוד שבת, ואולי אף קולו לא ממש ערב לאוזן.
אך כאשר הוא לומד לשיר שירי שבת, הרי הוא שר לכבוד הקב"ה ולכבוד שבת קודש.
ומי יודע כמה פעמים הוא שר לאחר מכן שירי שבת בימות החול, כי זה גורם לו הנאה ושמחה?
הרי באותו הרגע עבודת ה' שלו היא הטובה ביותר משום שהיא נעשית בתמימות, וללא שום תועלת חיצונית.
זה ממש נס אמיתי.
וזכות המארחים שלימדו אותו לשיר - אין לה שיעור.