הדרך שבחרנו
בתלמוד בבלי, במסכת תענית, כ"ב א', כתוב על שני אנשים פשוטים שעומדים בשוק ומשמחים אנשים ("אינשי בדוחי").
דבר מעניין הוא, שאליהו הנביא מעיד על אותם שני יהודים פשוטים, שהם בני העולם הבא.
נשאלת השאלה, כיצד שני אנשים שעומדים בשוק(?!), משוחחים עם אנשים ומשמחים אותם, זוכים להיות בני העולם הבא?
פשוט, משום שהם עצמם היו שמחים, והשרו את השמחה שלהם על אחרים.
אם נביט בתינוקות, מעת שהם מסוגלים לחייך ועד נניח גיל 3-4 שנים, נגלה שבכדי להצחיק ולשמח אותם נדרש מאמץ קטן בלבד. קצת חיוכים, מילמולים, צעצוע פשוט או טושים צבעוניים, והתינוק שמח.
לעומת זאת, אותנו המבוגרים קשה לשמח שמחה אמיתית ומלאה.
היכן במהלך חיינו איבדנו את היכולת לשמוח בקלות, אפילו אם מדובר במשהו פשוט?
לעניות דעתנו, הסיבה לכך היא אותה גלות ארוכה וקשה, בה אנו נמצאים יותר מאלפיים שנים.
העובדה שאנו עם שהתרגל להיות רוב הזמן 'על המזוודות', מוכן לפקודת הגרוש או גרוע מכך, הקשיחה את ליבנו והקהתה את יכולתנו להתבונן בדברים הפשוטים ביופים, ולהנות מהם ולשמוח בהם ברגע נתון כאילו הם מהוים את כל העולם וללא התיחסות לשאר הדברים שחוֹוים. הרי אותם הדברים היפים שאנו יכולים להנות מהם, נבראו ע"י ה'.
בנקודת הזמן הנוכחית איננו חוֹוים את הצרות שחוו אבותינו, ולכן היום אנו יכולים לשמוח בכל הדברים היפים שהקב"ה ברא.
במצב זה, בצרוף העובדה שעם התבגרותנו אנו סופגים יותר ויותר את השפעת הסביבה וחויות לא נעימות, קשה לנו כבני אדם נורמלים להתגבר על החומר שמכסה את הרוחניות שבנו, והתוצאה הינה קושי גדול לשמוח.
כל כך קשה לשמוח בצורה ספונטנית, עד שרבותינו צריכים ללמד אותנו על מעלת השמחה, והקב"ה טורח ושולח אלינו שליחים ללמדנו באיזו קלות ניתן להגיע לאותה שמחה. ובכל זאת לא קל לראות אנשים שמחים למרות מה שהם חוֹוים.
אם נחזור לאותם שניים שמחים ומשמחים שבתחילת הדף, נגלה שהסיבה לכך שהם בני העולם הבא עוד בהיותם בעולם הזה, היא משום שהם התעלו מעל השפעת הגלות וסביבתם, והעדיפו לשמוח גם במצב שלהם ואפילו לשמח אחרים.
זוהי עבודה מאד קשה - להתעלות מעל לצרות היום-יום, ומעבר לגדרות ההתנהגות שכופה עלינו החברה, ועוד לשמח אחרים על כל הצרות שלהם.
קשה, אבל אפשרי. אם אותם שניים המוזכרים בתחילת הדף זכו לכך, ותינוקות זוכים לכך, אין שום סיבה שאנו לא נזכה.
הדרך בה בחרנו לקיים עבודת ה', היא בשמחה על כל מצוה שהקב"ה מזכה אותנו בה, ובמיוחד לשמח יהודים נוספים, וללמד זכות על כל יהודי באשר הוא.
מסופר על האר"י ז"ל שהיה שמח מאד על כל מצוה שזכה לקיים (שער המצוות דף א').
האם ניתן לחשוב ולהבין שיהודי קדוש זה, שנפטר בגיל 38, זכה במצוות מעטות בלבד, ולמרות זאת שמח בכל אחת מהן?
האר"י ז"ל ידע שאין לו ערך כלל וכלל, ולכאורה הוא לא ראוי לזכות במצוות, שכל כך נעלות ויקרות (לו היינו יודעים שכרן של המצוות, אפילו הפשוטות ביותר, היינו מבינים עד כמה הן יקרות).
ובכל זאת הקב"ה זיכה אותו במצוות. ועל כך היה שמח.
משום ששמח בכל מצוה שקיים, זכה יהודי קדוש זה לדעת את סודות התורה.
בדף העוסק בשמחה ובמעלתה, נשתדל להראות מה חשיבותה לנו, ועד כמה אנו צריכים לשאוף לשמחה.
סבורים אנו שיש להעדיף קיום של כל מצוה אפשרית, בשמחה ככל שניתן, לעומת קיום של מצוות מרובות משום ש'כך צריך להיות', או משום שאם לא נקיים הקב"ה יעניש אותנו חס ושלום. האיכות חשובה מהכמות.
חלק נכבד מעבודת ה' הינו הקרבת קרבנות. באיל נאמר "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (שמות, כ"ט י"ח), וכן "לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה'" (שמות, כ"ט כ"ה), ובבן בקר נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא, א' י"ג), ובצאן נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא, א' י"ג), ובעוף נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא, א' י"ז), ובסולת נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא, ב' ב'), ובמרחשת נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא, ב' ט'), ובשלמים נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא, ג' ה'), וכן הלאה.
ברור לכל מי שקורא בתורה, כפשטה, שהקב"ה לא מתבונן בגודל או בערך הקרבן עצמו, אלא דוקא בערך הקרבן ביחס לערך המקריב. הבל, שהיה בעל עדרי צאן, הקריב דוקא את המשובחים ביותר בצאנו ("וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית, ד' ד')). לעומת זאת, בדף הסיפורים באתרנו ניתן לקרוא על הציד שקרבנו הקטן היה חשוב להקב"ה יותר מ-1000 עולות של המלך אגריפס, והאשה שקרבנה היה חשוב מאד להקב"ה (ילקוט שמעוני - תהלים, פרק כב, רמז תרפח, וכן ויקרא, פרק א, רמז תמו).
חז"ל אמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, ק"י א'), וכן "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, ג' א').
כפי שנכתב בדף הבית, הקב"ה רוצה לזכות אותנו במצוות, ולשם כך נותן לנו כוחות והזדמנויות לקיים את מצוותיו. עם זאת, הקב"ה אינו מעונין שנקיים מצוות בטורח שמעל לכוחותינו או משום שכך התרגלנו.
משול הדבר למי שנמצא בסופרמרקט גדול ורוצה לרכוש את כ-ל המוצרים שבמבצע, אך יש ברשותו עגלה קטנה בלבד או סכום מוגבל של כסף.
מה יעשה?
הפיתרון הפשוט והטוב ביותר, הוא לקחת כמה שיותר מתוך המוצרים שהוא צריך ומסוגל לשאת, ואם יהיה בכוחו, יוכל להוסיף מוצרים שהם לא בראש סדר העדיפויות או מוצרים יקרים יותר.
כל אחד יודע האם בנקודת זמן מסוימת הוא יכול לקיים מצוות מסוימות ואפילו להדר ולהחמיר בהן, והוא צריך לשמוח בכך, ואלו מצוות הוא צריך להתאמץ על מנת לקיימן, וגם בהן הוא צריך לשמוח, ואלו מצוות הוא יקיים בלי שמחה ומתוך טורח גדול מדי לכוחותיו.
ומה שזכה לקיים, אשריו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו ומה יפה ירושתו.
בדף של שכר ועונש, נשתדל להראות דרך להתייחס לעניין זה.
מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, א-לוהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו. כן תחינו ותקימנו ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך. ברוך א-ל ההודאות (מתוך "מודים דרבנן", חזרת הש"צ בתפילת העמידה)
"ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקין להודות לך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו" (מתוך תפילת נשמת כל חי)