בעמוד זה נציג בפניכם סיפורים שמבהירים במעט את הנהגת ה' עם יהודים פשוטים, וכמה נחת רוח יש לה' דוקא מתמימותם של יהודים, אשר מקיימים "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ "(דברים, י"ח י"ג).
כמה מסיפורים אלו נמסרו מדור לדור. חלקם נאמרו ע"י רבותינו ז"ל וישנם המקורות להם.
וחלק מהסיפורים, מכיון שאין אפשרות לדעת את מקורם ולהיוכח באמיתות הדמויות והמעשה, אנו ממליצים להתייחס אליהם כאל מוסר השכל, וכהמחשה של הנחת רוח שיש להקב"ה מאיתנו - בניו ובנותיו.
סיפור מאת ה"בן איש חי" (רבנו יוסף חיים):
מעשה באחד תם עם הארץ שאינו יודע אפילו פרוש המלות של פסוקים ושל תורה ואינו יודע להתפלל, וחננו השם יתברך בעשר וברבוי בנים שיש לו יותר מעשרה בנים זכרים וכלם עומדים לפניו בליל שבת ומברך אותם והוא אינו יודע אפילו פסוק אחד של ברכות לברכם בו, וכשהולך לבית הכנסת אינו אוחז המחזור בידו, כי אינו יודע אפילו צורת האותיות, ורק היה בבית הכנסת שהוא נכנס שם אחד שיש לו קול ערב, והוא מתחיל מפרשת העקידה עד פסוקים של ה' מלך לאמרם בקול רם בבית הכנסת כנהוג, והשליח ציבור יתחיל מן ה' מלך. והיה זה האיש המתחיל בכל יום בקול רם קורא פרק איזהו מקומן בנגון ובמתון, ובכל הלכה עושה ניגון חשוב בסיומה, ובפרט בסיום הלכה של אלו ואלו נשרפין בבית הדשן, היה אומר סיום זה בקול רם ונעים ביותר, והיה דרכו להאריך בניגון ה' תיבות אלו יותר משאר סיום ההלכות, וזה שהוא עם הארץ שאינו יודע פרוש המלות חשב לומר למה באלו החמש תבות מאריך יותר ועושה נגון יותר, אלא ודאי כי אלו החמש תבות ברכות גדולות הם ומברך את כל הקהל בהם, ולכך מגביה קול בהם להשמיעם את הצבור. וברוב הימים קלט חמש תבות ונתלמד לאמרם בעל פה, ובחושבו שהם ברכות היה בכל ליל שבת מניח ידיו על ראש בניו והיה קורא על כל אחד ואחד דברים אלו של אלו ואלו נשרפין בבית הדשן, והנה נזדמן בליל שבת אחד נתאכסן בביתו של זה אחד תלמיד חכם וראה את מנהגו שהוא מצפצף על ראש כל אחד ואחד דברים של אלו ואלו נשרפים בבית הדשן, וחרד החכם חרדה גדולה וצעק ויאמר לו מה אתה עושה עם בניך לקללם בליל שבת ותביאם לשרפה בבית הדשן, ובליל שבת הגידו לאותו חכם בחלום, ויאמרו לו לא טוב עשית שבטלת אותו ממנהגו, כי הוא אומר לפי תמו, וכיון שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו לוקח אותיות של חמש מלים אלו ועושה מהם צרופים אחרים של ברכות, כי השם יתברך יתקנם בחסדו, ועל כיוצא בדבר זה נאמר ודגלו עלי אהבה*, דאף על פי שהוא מדלג אותיות או תבות, שבזה תשתנה משמעות הדברים ותתהפך מטוב לרע. עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר נכון.
נמצא כי רחמנא ליבא בעי, ועקר כונת הלב, כי לבבות הוא דורש לתת לאיש כדרכיו וכפי מעלליו וטוהר לבבו
(נפלאים מעשיך, הובא ע"י ר' בן-ציון מרדכי חזן, פרק קל"ו, עמוד רמ"ב)
*"וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיר השירים, ב' ד') כמו "ודלגו עלי אהבה"
דוק של דאגה כיסה את פניו של הבעש"ט. תלמידיו כבר ידעו כי זה סימן שעת צרה היא לישראל. למודי ניסיון מן העבר התחזקו התלמידים בתפילה ובתשובה, בתקווה להעביר את רוע הגזרה. כך עברו כמה ימים ופניו של הבעש"ט מוסיפות להקרין דאגה.
חלף שבוע. יום אחד, בשעת צהריים, נהרו לפתע פני הבעש"ט. "מזל-טוב, חבריה קדישא!", קרא הבעש"ט לתלמידיו ושתי עיניו זורחות, "הבה נשב ונאמר בצוותא 'לחיים', ונודה לקב"ה על שהציל את עמו". שמחו התלמידים והסבו סביב השולחן ורבם בראשם.
מטבע הדברים היו הכול סקרנים לדעת את המסתתר מאחורי הקלעים. כעבור כמה רגעים פתח הבעש"ט וסיפר:
"באחוזתו המפוארת של גרף פלוני, אחד הגדולים והעשירים בגרפי פולין, עובד ר' נפתלי. יהודי זה, איש צנוע ופיקח, מנהל כבר שנים את אחוזתו המשגשגת של הגרף. ידו של הגרף לא משה מידו של ר' נפתלי, והוא אינו עושה צעד קטן או גדול בעסקיו, בלי לשאול את פיו של המנהל היהודי.
"יום אחד נערך משתה הוללות גדול באחוזתו של הגרף. למשתה הגיעו רוזנים ובני-אצולה מכל האזור. בעיצומו של המשתה החל אחד הרוזנים לדבר סרה ביהודים. חיש-מהר החרו-החזיקו אחריו רוזנים נוספים, שהטילו ביהודים כל מום ורפש אפשריים. זה אומר 'גנבים הם', שני מוסיף 'נוכלים הם', ושלישי טוען כי 'היהודים עושקים את פרנסת הפולנים'.
"בשלב כלשהו החלה להתגבש דעה כללית בקרב ההוללים כי יש לגרש אחת ולתמיד את כל היהודים מאדמת פולין. אך מכיוון שכוחם של הרוזנים שהשתתפו במשתה היה מוגבל, נמנו וגמרו לסלק בשלב ראשון את היהודים מהאזורים שבתחומי שליטתם והשפעתם.
"דאגה עמוקה מילאה את ליבו של הגרף שלנו. 'ומי ינהל את עסקינו?', הרהר-שאל בקול רם, 'הלוא כולנו מחזיקים באחוזותינו יהודים המשמשים בתפקידים ניהוליים כאלה ואחרים; מה נעשה בלעדיהם? האם נפקיד את רכושנו ועסקינו בידי האיכרים הנבערים?!'.
"דבריו של הגרף נכנסו באוזני חבריו וזרעו בלבבם בלבול. ידיהם של כמה מהנוכחים רפו והם כבר נטו לתמוך בביטול רעיון הגירוש של היהודים. אבל היו ביניהם כמה שונאי-ישראל מרים, שהתעקשו בכל-זאת 'להיפטר מן היהודים המנוולים'.
"לאחר חילופי דברים וצעקות החליטו הבאים כי למעשה אין סתירה בין הדברים – היהודים ככלל יגורשו ורק מנהלי האחוזות ושאר נושאי התפקידים החיוניים יישארו. קודם שנפרדו לדרכם הטילו הגרפים על שלושה מביניהם לקבוע סופית את פרטי תכנית הגירוש.
"כל זה התרחש לפני שבוע בדיוק", המשיך הבעש"ט. "אתמול קרא הגרף לר' נפתלי, והכניסו לסוד התכנית. ר' נפתלי שמע על גזרת הגירוש הנרקמת והולכת ובטנו התהפכה. ליבו הלם בחוזקה וחיוורון הציף את פניו. הגרף סיים את דבריו וציפה לשמוע את תגובתו של ר' נפתלי.
"ר' נפתלי התעטף בשתיקה ובחן את פני הדברים. פתאום החל לחזק את עצמו באמונה וביטחון בה'. אט-אט סילק מעליו כל חשש ודאגה והגביר את תקוותו כי ה' אלוקי ישראל יעמוד לימין עמו גם בפעם הזאת. לפתע פרץ ר' נפתלי בריקוד נלהב. הגרף הביט על מנהל אחוזתו בדאגה ובחשש כי הבשורה הקשה שיבשה את דעתו.
"דקות ארוכות נמשך ריקודו של ר' נפתלי בעודו ממלל מילות תודה והלל לה', דברים שהגרף הפולני כמובן לא יכול להבין. כשנרגע מעט וחדל מלרקוד, דרש ממנו הגרף הסבר להתנהגותו התמוהה.
"הביט ר' נפתלי בגרף בחיוך ואמר: 'בהיסטוריה למודת-הסבל של העם היהודי היו לא-מעט גזרות קשות שאיימו עלינו. המצרים עינו אותנו בפרך, היוונים ביקשו להעבירנו על דתנו, המן הרשע רצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כולנו. ובכל פעם, הפך הקב"ה את מחשבת השונאים על-פיה וחולל לנו נס הצלה. כעת מבקשים גם אתם לגרשנו מבתינו, על זקנינו, נשותינו ועוללינו. בטוח אנוכי כי שומר ישראל שבשמים לא ינום ולא יישן. אין בליבי ספק כי הגזרה תתבטל, האלוקים ישיב לשונאינו כגמולם, והימים הללו ייהפכו לנו לששון ולשמחה. ואני כבר רוקד על שמחת הנס שעתיד להתרחש'.
"דבריו של ר' נפתלי עוררו מחשבות בליבו של הגרף. הלה כינס כמה מחבריו, ולאחר מחשבה נוספת ונתינת הדעת לתוצאות נוספות של הגירוש, חזרו בהם מכוונתם.
"בדרך הטבע", סיים הבעש"ט את דבריו, "מי שתכננו את הגירוש – כלומר, הגרפים – הם גם מי שחזרו בהם מכוונתם. אולם מצד האמת, מי שבזכותו נתבטלה הגזרה הוא ר' נפתלי. אמונתו התמה בקב"ה וביטחונו המלא בישועת ישראל – הם שהבקיעו את שערי השמים ועוררו רחמים על עם-ישראל".
מתוך אתר אינטרנט חב"ד – שיחת השבוע 947
לחם הפנים
יהודי אחד, תמים ופשוט, שמע מהרב בדרשה של שבת פרשת אמור, על לחם הפנים שהיו נותנים בבית המקדש מדי שבת.
הרב אמר שמכיון שבית המקדש חרב, אין כיום אפשרות לקיים את מצוות לחם הפנים.
התרגש היהודי עד מאד, וכשחזר לביתו סיפר לאשתו, שהיתה תמימה לא פחות ממנו, על דברי הרב.
כל כך התרגשו שניהם, שהחליטו שאם אין להקב"ה לחם הפנים, הם מבקשים לשמח אותו בכך שיאפו לכבודו שתים עשרה חלות, והבעל יניח אותן בארון הקודש בכל ערב שבת.
וכך היה. האשה אפתה שתים עשרה חלות, והבעל הלך לבית הכנסת כמה שעות לפני שכולם התאספו לתפילה, פתח את ארון הקודש, הניח את החלות בתוך ארון הקודש לצד ספרי התורה, ואמר "ריבונו של עולם. ידוע לך שאינני יודע תורה ואף לא להתפלל כראוי. אולם אשתי ואני מבקשים לשמח אותך במנחה קטנה זו. אנא ממך קבל מנחה זו, ואנו מקוים שהחלות יהיו לטעמך.", סגר את ארון הקודש וחזר לביתו להתכונן לשבת.
לפני התפילה, בא השמש כהרגלו לנקות ולסדר את בית הכנסת לנוחיותם של המתפללים.
לפתע שם לב שהפרוכת המכסה את ארון הקודש מוסטת, ודלת ארון הקודש פתוחה מעט.
ניגש השמש לבדוק, וגילה את שתים עשרה החלות בתוך ארון הקודש.
באותם זמנים, שמש בית הכנסת היה בדרך כלל גם הוא יהודי פשוט שרוב פרנסתו, אם לא כולה, הגיעה מקופת בית הכנסת.
ראה השמש את החלות, הריח את ריחן המשכר, והחליט בו במקום לקחתן לאישתו ולהשתמש בהן לסעודת השבת.
כך עברה לה השבת, כשהזוג התמים הראשון מחכה לדעת אם הקב"ה קיבל את מנחתם, והזוג השני מתענג לכבוד שבת קודש על החלות הטעימות.
במוצאי שבת, ביקש היהודי התמים לבדוק אם הקב"ה קיבל את המנחה.
מה גדולה היתה שמחתו לגלות ששתים עשרה החלות אינן בארון הקודש.
חזר היהודי לביתו, וסיפר לאשתו שהחלות נעלמו.
חשבו בני הזוג שהקב"ה אכל את החלות, ומכיון שהן היו טעימות מאד, שהרי הוכנו לכבוד שבת קודש, הקב"ה לא השאיר אפילו פרור.
מיד החליטו בני הזוג שמעתה בכל יום ששי תאפה האשה שתים עשרה חלות לכבוד שבת קודש, והבעל יניחן בתוך ארון הקודש.
וכך היה.
ושמש בית הכנסת? הוא שמח לגלות בכל ערב שבת שתים עשרה חלות ריחניות בארון הקודש, והיה לוקח אותן לביתו לסעודת השבת.
יום ששי אחד הגיע הרב מוקדם מהרגיל לבית הכנסת, וראה את היהודי התמים פותח את ארון הקודש ומניח בתוכו חבילה עטופה.
פנה הרב אל היהודי ושאל אותו למעשהו.
סיפר היהודי התמים לרב שבכל יום ששי אשתו אופה שתים עשרה חלות לכבוד שבת קודש והוא מניח אותן בארון הקודש לכבוד הקב"ה. ובכל מוצאי שבת הוא בודק ורואה שהחלות אינן והוא בטוח שהקב"ה אוכל אותן בסעודת השבת.
הרב הבין שיש לו פה עסק עם יהודי תמים במיוחד, והסביר לו בלשון עדינה שהקב"ה אינו בן אדם, ואינו אוכל את החלות.
הרב הבהיר לאותו יהודי שלדמות את הקב"ה לבן אדם זהו חילול הקודש, וכך גם עצם פתיחת ארון הקודש והנחת החלות בתוכו, ועליו להפסיק מיד את מעשהו.
קיבל היהודי את הסבר הרב, הביע חרטה על מעשהו וקיבל על עצמו שלא לחזור עליו יותר.
כמובן שהשמש לא מצא יותר את החלות, וסעודת השבת שבביתו כבר לא היתה שמחה כמקודם.
באותו הלילה באו בחלום אל הרב, ואמרו לו שטעות גדולה הוא טעה בענין החלות.
נאמר לרב שמאז חורבן בית המקדש, לא היתה נחת רוח גדולה להקב"ה כמו שגרמו לו אותם יהודים תמימים.
חיבור אותיות למילים
סיפור שמקורו אינו ידוע, ויש לו נוסחים שונים:
ביום הכיפורים, כאשר כל היהודים מצפים לאיזשהוא אות שיציין שהקב"ה מחל להם, ממתין בעל התקיעה לאישור מהרב לתקוע בשופר, תקיעה שתעלה את תפילותיהם ותחינותיהם.
והרב ממתין.
הזמן עובר לו, והרב ממתין ושותק.
הציבור כבר חושש שמא הרב יודע משהו שאף אחד לא מעז להרהר בו.
המתפללים כבר לחוצים, מפוחדים ודואגים שהשנה מעשיהם היו כה רעים, שאין שום סניגור שיבטל מעליהם את הדינים.
והנה הרב מאשר לתקוע בשופר. אנחת רווחה יוצאת מגרונם של המתפללים.
לאחר סיום התפילה, העזו כמה מהמקורבים לרב לשאול אותו מדוע התעכב.
הסביר הרב:
בישובנו ישנו יהודי פשוט שאינו יודע קרוא וכתוב, אלא רק לומר את עשר האותיות הראשונות באלף-בית.
במשך הימים היה טרוד היהודי בעבודות שונות המפרנסות בקושי רב את משפחתו, ומשום כך ומשום בושתו, לא יכול היה ללמוד אפילו כיצד לברך.
עם זאת, באותו יום הכיפורים חפץ היהודי להתפלל להקב"ה.
כאמור, לא ידע אותו יהודי כיצד להתפלל, ואפילו לקרוא בסידור לא יכול.
החליט אותו יהודי שחוסר הידיעה שלו לא ימנע ממנו לדבוק בהקב"ה, ופנה בתמימותו להקב"ה ואמר:
"ריבונו של עולם. ידוע לך שאני יהודי פשוט ואיני יודע לקרוא כלל. אני יודע לומר רק את האותיות א' עד י'.
ריבונו של עולם. אני אומר את האותיות, ואתה תחבר אותן למילים ואת המילים תחבר לפסוקים ואת הפסוקים תחבר לתפילה."
סיים הרב ואמר: "לא יכולתי לסיים את התפילה, משום שהקב"ה היה עסוק באותה העת בחיבור התפילה מאותן אותיות שאמר היהודי הפשוט. רק כאשר סיים הקב"ה לחבר את התפילה יכולתי לתת אישור לתקוע בשופר."
פעם אחת היו בצוותא חדא הרבנים הקדושים ר' מנדלי מרימנוב, הרב בעל "אוהב ישראל" מאפטא, ור' נפתלי מרופשיץ.
הרב מאפטא היה איש זקן, ושכב על המטה, והרב מרימנוב ישב סמוך לו, והרב מרופשיץ, שהיה צעיר לימים, ישב על הספסל.
ואמר הרב מאפטא לר"נ מרופשיץ:
-- הרב מרופשיץ! כיצד נראית בעיניו מליצת ה"שמונה עשרה" של ערב יום-הכפורים דהשתא?
שחק הרב מרופשיץ. והמשמש של הרב מרימנוב היה אדם גדול, ושאל את הרב מרופשיץ כי יגיד לו פרוש הדברים, ואמר כי את רבו הקדוש או את הרב הזקן מאפטא איננו מרהיב עוז לשאול, אולם אותו הוא מבקש שיגיד לו.
וספר לו הרב מרופשיץ, כי בשנה זו היתה גזירה לא טובה על הנשים, ונסתלקו ר"ל הרבה נשים, ובפרט נשים מעוברות ואיש כפרי אחד התפלל תפלת מנחה בערב יוהכ"פ, ובברכת השנים אמר: "ברך עלינו... וברך נשותינו כנשים הטובות (במקום "שנותינו כשנים")... ברוך אתה ה' מברך הנשים" (במקום "השנים"). ותפילתו הפשוטה, שיצאה מעומקא דלבא, עשתה פרי למעלה, ונתבטלה הגזירה, ולכן שחקו על המליצה הזאת של הכפרי.
(ספורי חסידים (כרך ב', מועדים), על ידי הרב שלמה יוסף זוין, פרק יום הכפורים, ספור 74)
א-ל-ו-ל!!!
לב מי לא ירטט, ומי לא יחרד,
כששופר גדול יתקע בעירו?!
לילה קטיפתי נפלא, גלימותיהם הלבנות של הדמויות הפוסעות בחשכה, נכרו היטב על מרקע הלילה.
אלו היהודים הנוהרים אל בית הכנסת לאמירת הסליחות.
"עננו אלהי אברהם עננו" - ניצח בקולו שליח הציבור בפני הקהל,
"עננו ופחד יצחק עננו" - החרו החזיקו בכונה היושבים.
והנה שם לבו, רבנו ישועה בסיס, כי יהודי מן הפשוטים שבעם, עומד במקומו, אוחז בסדורו הבלוי ומצמידו אל לבו, וזועק בכונה עצומה ועינים סגורות - "עננו עננו".
הבין הרב כי כונה נסתרת לו ליהודי מאחורי מלים וכונה אלו, ולאחר התפילה שאלו: "אמור נא לי, יהודי יקר, למה אתה מתכון בתפילתך "עננו עננו"...?
השיב היהודי בתמימות טהורה: "רבי, אנו מתפללים שאף אחד מעם ישראל לא יהיה עני בשנה זו"...
"עננו - עני-נו" (נו! = לא! בצרפתית).
התפעל הרב עמקות מן הפרוש התמים היוצא מלב מאמין שכזה, ואמר למקורביו, לאחר שספר את הספור: "יהודי זה, בתמימות ואמונתו משפיע שפע ברכה ועשר לעם ישראל כלו".
(אחרון הגאונים בתוניסיה, חלק א' פרק ה')
אגריפס המלך בקש להקריב אלף עולות ביום אחד שלח ואמר לכהן גדול שלא יקריבו היום חוץ ממנו.
בא עני אחד ובידו שתי תורים אמר הקרב לי את אלו, אמר לו המלך צוני שלא יקריב אחר חוץ ממנו, אמר לו אדוני כהן ארבע אני צד בכל יום אני מקריב שנים ומתפרנס משנים ואם אין אתה מקריב לי הרי אתה חותך את פרנסתי.
עמד הכהן והקריבם.
נראה לאגריפס בחלום קרבנו של עני קדמך.
שלח ואמר לכהן לא כן אמרתי לך שלא יקריב אחר חוץ ממני?
אמר לו אדוני המלך בא עני אחד ובידו שתי תורים אמר לי הקרב לי את אלו אמרתי לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום, אמר לי ארבעה אני צד בכל יום אני מקריב שנים ומתפרנס משנים אם אין אתה מקריבם אתה חותך פרנסתי.
לא היה לי (אלא) להקריבן.
אמר לו יפה עשית כל מה שעשית.
מעשה באשה אחת שהביאה קומץ אחד של סלת והיה כהן מבזה עליה ואומר ראו מה הן מביאות להקריב, מה בזה לקבל ומה בזה להקריב, נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה הרי הוא כאלו נפשה הקריבה.
(ילקוט שמעוני - תהלים, פרק כב, רמז תרפח, וכן ויקרא, פרק א, רמז תמו)
בשנה אחת, נעצרו הגשמים לתקופה ארוכה.
חכמי הדור, כולם צדיקים שהיו במעלת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", החליטו לגזור תענית גשמים.
התענית נקבעה ליום מסוים.
הציבור התאסף בבתי הכנסת, התלבש והתנהג כראוי למעמד, והחל להתפלל.
התפילות היו מעומק הלב, המתפללים קיימו את מצוות התשובה, ממש כמו היה זה יום הכיפורים.
ובכל זאת, לא נראה בשמיים אפילו צל של ענן.
אחד מהחכמים המשיך להתענות במטרה שיגלו לו משמים מה הסיבה שלא התקבלה תפלית הצדיקים והציבור כולו.
ואכן, משמים גילו לאותו הצדיק את הסיבה לעצירת הגשמים למרות ההשתדלות של הצדיקים והציבור כאחד.
ומה היתה הסיבה?
זקנה אחת התפרנסה מקדירת כדי חרס ומכירתם.
ביום התענית היתה אותה זקנה עסוקה בהעלאת כדי חרס טריים לגג ביתה לשם ייבוש, לפני הכנסתם לתנור.
לו היה יורד גשם באותו היום, הכדים היו נהרסים ופרנסתה של הזקנה היתה נפגעת.
משום כך, ביקשה אותה זקנה בתמימותה, שהקב"ה יימנע מלהמטיר גשם על הארץ.
הקב"ה כמובן, קיבל את תפילתה.
התמימות שבבקשתה היתה חשובה אצל הקב"ה, יותר מאשר תפילת צדיקים.
(מבוסס על אגדת בראשית, פרק מ"ד ג')