הנהגת הקב"ה

רבי נחום איש גמזו (היה רבו של רבי עקיבא), נקרא כך משום שעל כל דבר היה אומר "גם זו לטובה" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"א א', וכן תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ח ב' - ק"ט א').
רבי עקיבא אמר "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד", ובתרגום - כל מה שהקב"ה עושה, עושה לטובה.  (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ס' ב')
כל כך פשוט. וכל כך לא מקובל.
כיצד הם הצליחו לראות את הטוב שבכל דבר או ארוע, שאנו מתקשים לקבל כטוב?
"דרך הטוב להיטיב" (מבוסס על דברי הרמח"ל, דרך ה' חלק ראשון פרק ב - בתכלית הבריאה)
"טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב" (תהלים, ק"יט ס"ח)
"וְרַחֲמָיו עַל כָּל-מַעֲשָׂיו" (תהלים, קמ"ה ט')
"אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים, ט"ז ה')
"המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים" (ברכת השיר - נשמת כל חי)
כך יש לראות את פעלו של הקב"ה.
מאחר ואנו נמצאים בגלות למעלה מאלפיים שנים, שמתוכן מועטות השנים שהיו נוחות לעם ישראל, נטבע בנו חלק מאותה גלות.
אותה גלות היא זו שמקשה את ליבנו ומונעת מאיתנו לחוש את חסד ה' ואת אהבתו אלינו.
מכיון שיכולת השיפוט בדורנו לוקה מאד, כתוצאה מאורך הגלות וקשייה, יש נטיה לראות את הרע כביכול, ולא את הטוב.
לכן נראה שהקב"ה כביכול מעניש אותנו, או לא מקבל את תפילותינו (כי כביכול אנחנו לא ראויים), או אולי אנו צריכים להתאמץ יותר ואולי אף למסור נפש כדי שהקב"ה ימלא אחר בקשותינו.
אך לא כך צריך להיות.
עלינו להבין שכל מה שהקב"ה עושה, עושה לטובה.
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיהו, כ"ט י"א)
"רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱ-לֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ: אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה; עָצְמוּ מִסַּפֵּר" (תהלים מ, ו)

"הרועה בשושנים, מה שושן זה הוא אדום ומימיו לבנים, כך הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו ממדת הדין למדת הרחמים, וכתיב (שם א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ספר הזוהר, חלק ב', דף כ' א').

רבי נחום איש גמזו ורבי עקיבא הכירו בעובדה שכל מה ש'קורה' להם, הוא לטובתם ממש, ולא התרעמו על כך.
הם גם לא סברו שמא אינם ראוי לחסדי ה', משום שההכרה שהכל לטובה, הכרה זו היא עצמה חסד ה'.
לכן גם כשעמדו בסכנת חיים ברורה ומיידית, לא חששו מכלום, משום שידעו שמה שהקב"ה עושה איתם זה לטובתם בלבד.
אגב, אוי בגימטריא = 17.
17 בגימטריא = טוב
הכל תלוי אם מתייחסים לארוע מסוים כאל טוב (גם אם הטוב נסתר מעינינו), או כ'אוי'.

ברצוננו לחדד נקודה זו.  ישנם מצבים שבהם יהודי יכול לחשוש שמא דבר קשה שארע לו הינו עונש או אזהרה או משהו אחר שלא ניתן לפרשו לטובה. לעתים הקב"ה מראה ליהודי זמן קצר לאחר הארוע שבאמת הארוע היה לטובה, לעתים הטובה שבארוע מתגלית לאחר זמן רב ובתנאים מסוימים, ולעתים לא מתגלית הטובה כלל בחיי חיותו של היהודי.
במצב הראשון, זכה היהודי לא רק לטובה שבארוע, אלא אף לכך שהקב"ה חושף בפניו את פעולתו ואהבתו. כל יהודי חי תחת השגחה פרטית של הקב"ה. אולם לחוות זאת בחוש, זוהי מעלה גדולה.
במצב השני, לא זכה היהודי להבין את הטוב שבארוע, אלא לאחר זמן רב כאשר הוא אינו יכול ליהנות בדיעבד מהתועלת.   משל ליהודי שמסיבה כלשהי לא הצליח להשיג מגורים בסביבה מסוימת שנראית לו טובה, למרות כל ההשתדלויות שלו. אמנם נגרם לו צער כביכול, אולם לאחר שנים רבות התגלה לו שלו היה זוכה להתגורר בסביבה שרצה, היה חווה צער גדול והקב"ה ברחמיו חסך מהיהודי את הצער הזה. אמנם זמן רב הוא חי עם הרגשת צער, אולם משנודע לו שלטובתו נמנעו מגוריו באותה הסביבה הרי הוא מרגיש שמחה מכאן ואילך.
במצב השלישי, לא ניתן לדעת מה היתה מחשבתו של הקב"ה, ורק לאחר חיי חיותו היהודי יוכל לגלות מה היתה הסיבה לארוע הקשה. במצב זה כל שנשאר ליהודי הוא להאמין שכך רצה הקב"ה. אמונה זו, שכך רצה הקב"ה מבלי שנבין את רצונו, היא עצמה זכות גדולה, בעקבות הגלות הקשה וארוכה יתר על המידה.

רבותינו ז"ל אמרו ''נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו'' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין י"ג ב'). נראה לנו לפרש שהכונה ב'מעשיו' אינה למעשיו של האדם עצמו, אלא דוקא למעשיו של הקב"ה, דהיינו הבריאה, האירועים בעולם, הסדר המופתי שבו מתנהלים הדברים, הנסים הגלויים והנסים המלובשים בטבע וכו', בבחינת "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו, מ' כ"ו), וכן "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" (תהלים, ח' ד'), וכן "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים, ל"ג ו'), וכן "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (תהלים, צ"ב ו'), וכן "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ" (תהלים, צ"ה ה'), וכן "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים ק"ד כ"ד).
גם כאשר מדובר בארועים כביכול אקראיים ואפילו כאוטיים, עדיין יש סדר בדברים, ויש לדעת שמנקודת מבטו של אדם, שלכתחילה מוגבל מעצם הגשמיות שבו, הוא אינו יכול לראות את הדברים באופן האמיתי שלהם, לא את כל הצדדים לארוע שכזה ולא את מהות הארוע ותכליתו.
וממילא מעשיו של הקב"ה הם לטובה בלבד, שנאמר "כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם" (ילקוט שמעוני, ישעיהו, פרק ס' רמז תצ"ט).

כידוע, בני ישראל שהו במדבר סיני במשך ארבעים שנה. המדרש (במדבר רבה, פרשת במדבר פרשה א סימן ב, שיר השירים רבה פרשה ג, מדרש תנחומא פרשת במדבר סימן ב, מדרש תנחומא פרשת בשלח סימן ג) מלמד אותנו שהיו מוגנים מפני הנחשים והעקרבים שהיו במדבר. יש להבין שכאשר מליוני בני אדם נמצאים במדבר, בדרך הטבע אין סיכוי להינצל מהכשת נחש או עקיצת עקרב, ובכל זאת ענני הכבוד היו מסלקים את הנחשים והעקרבים מפני בני ישראל ואלו כלל לא הרגישו בסכנות. אם נתייחס מבחינה מספרית לנס זה, הרי שיש להכפיל את מספר הנחשים והעקרבים שהיו במדבר (מספר עצום שאי אפשר לתארו) במספר בני ישראל שהיו במדבר (לא רק כשש מאת אלף זכרים בגילאים 20-60, אלא גם זקנים מעל גיל 60, צעירים מתחת לגיל 20, וכמספר כלל הגברים כך מספר הנשים), ואת זה נכפיל בכמות הרגעים שבני ישראל שהו במדבר, ורק אז נבין את גדלו של אחד בלבד מהנסים שהיו במדבר.    אם רוצים להגדיל עוד יותר את הנס, הרי שיש להתייחס לנס הנ"ל לעומת מה שנטען על התנהגותם של בני ישראל באותה התקופה.   זהו נס על טבעי המלובש בטבע, ולכן אי אפשר לתפוס אותו.   נזכיר גם שאחד מענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל במדבר עסק בכיבוס בגדיהם.
יטען מי שיטען שנסים כנ"ל היו שמורים לדור המדבר, המכונה דור דעה משום שידעו את ה', ואילו דור כמו שלנו, אשר אינו יכול להתהדר בידיעת ה' ובקיום מצוותיו, אינו ראוי, כביכול, לנסים כאלו.   במהלך מלחמת לבנון השניה ארעו נסים רבים ועצומים, וישנם יהודים יקרים אשר טרחו והצליחו לקבץ מעט מהם ולפרסמם, ככל אשר השיגה ידם.   אפילו ביום הטבח הנורא ששכנינו ביצעו באחינו ואחיותינו בשבת שמיני עצרת התשפ"ד, אפילו ביום זה נעשו נסים אין ספור.   נסים אלו מוכיחים שאפילו דור חלוש כמו שלנו ראוי וזוכה להנהגה מופלאה של הקב"ה.

יש ענין נוסף שלא מקבל התייחסות מתאימה:
בבואנו לכל סופרמרקט או אפילו חנות מכולת קטנה ומוזנחת, נוכל למצוא מגון עצום של מאכלים ומעדנים שונים.
האם מישהו ספר אי פעם את כמות מעדני החלב ואת המגון שיש בכל סוג? או את כמות הלחמים או המאפים השונים? או את כמות סוגי הבשר?
חנויות הבגדים מציעות דגמים כיד הדמיון הטובה.
חנויות החשמל עמוסות במכשירים שונים ומשונים.
חנויות הרהיטים מלאות ברהיטים יפים מכל הסוגים. ישנם אין ספור סוגים של מזרנים, העיקר שיהיה לנו נוח והשינה תהיה נעימה.
התיירות והנופשים אינם נחלת העשירים, אלא כל מי שרוצה ויכול לשלם סכומים לא גדולים, יוכל לצאת לנופש. והארוח כיד המלך.
רמת החיים ואיכות החיים עלו רבות בתקופה קצרה יחסית של כמה עשרות בודדות של שנים.  לדוגמה, בכל בית ניתן למצוא אבזרים שנועדו לעשות את חיינו לקלים יותר, ובריאים יותר, בהשוואה לאורח החיים מלפני מאה שנים.

דוגמה נוספת:
בימינו אנו, כל יהודי יכול לעלות לירושלים עיר הקודש ללא כל קושי.  כמעט בכל ימות השבוע ישנה תחבורה ציבורית שבאמצעותה ניתן להגיע מכל מקום בארץ לירושלים,  ומחירה של נסיעה בתחבורה הציבורית לירושלים זול מאד. זמן הנסיעה - לא יותר מכמה שעות בודדות מהמקומות הרחוקים ביותר. נוחות הנסיעה - אין להשוותה לקשיי הנסיעה של הדור הקודם, קל וחומר של דורות קודמים.
משרד התחבורה שוקד ועמל על פיתוח דרכים ואפשרויות תחבורה, אשר יקצרו ויקלו ויוזילו את הנסיעה לירושלים.
בני דורנו אינם יכולים להרגיש את הקושי שחוו דורות קודמים כשרצו לעלות לירושלים.
אף דורות קודמים, נניח הדורות שחיו בארץ הקודש לפני מאתיים ושלוש מאות שנים, לא היו יכולים להרגיש את קשיי העליה לירושלים של הדורות מלפני אלפיים שנים, ואלו לא היו יכולים להרגיש את קשיי העליה לירושלים של הדורות מלפני שלושת אלפים שנים.
מצוות עליה לרגל לירושלים הינה מצוה חשובה מאד, וחביבה מאד על הקב"ה.  כל כך חשובה וחביבה, שחז"ל סיפרו לנו על נסים גלויים שארעו ליהודים שעלו לירושלים בשלושת הרגלים.
כפי שכתבנו לעיל, העליה כיום לירושלים נעשית בנוחות, בזמן קצר, ובמחיר זול.
בדורות שלפני שלושת אלפים שנים, העליה ארכה שבועות, היתה קשה לילדים ולקשישים, והצריכה אמונה חזקה בהקב"ה שישמור על הבית "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים, קכ"ז א').   בתפילה ישנה הוכחה לאריכות וקשיי הדרך - המעבר מ"מוריד הטל" ל"משיב הרוח ומוריד הגשם".  ובכל זאת יהודים עלו בהמוניהם לירושלים, אנשים ונשים, קשישים וילדים, בריאים וחולים, "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים", וכן "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת אבות, ה' ה').  יש לזכור שרבים מהעולים לקחו עימם צאן ובקר לשם הקרבת קרבנות בבית המקדש.   קשה לתאר בדמיון משפחה יהודית היוצאת מביתה בצפת למשל, אב ואם, ילדיהם הרבים, לעתים גם זקני המשפחה, לעתים גם החולים מבני המשפחה, ולעתים גם צאן ובקר, וכל זה כמה שבועות (כן, שבועות) לפני החג, וזאת בכדי לקיים את מצוות העליה לרגל לירושלים, בחום הקיץ שלפני ראש השנה ובקור שלפני חג הפסח.  קשה לתאר בדמיון, אולם לפני כשלושת אלפים שנים זה לא היה דמיון, זו היתה המציאות, שלוש פעמים בשנה.
יטען מי שיטען, שגנאי הוא לבני דורנו על שאינם עולים לירושלים למרות הקלות והנוחות שיש בימינו.
אלא שלגישתנו, בני הדורות הקודמים זכו להיות קרובים להקב"ה יותר מבני דורנו, קירבה שמצריכה נשמה חזקה שתוכל לעמוד בקירבה זו, ולכן יכלו להתמודד עם קשיי הדרך.   בני דורנו הינם בעלי נשמות עדינות, אשר קשיי העליה לירושלים, לו היו דומים לאלו של דורות קודמים, היו מונעים מהם לעלות, ועל כן הקב"ה הקדים תרופה למכה "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב', י"ד י"ד), וגרם לפיתוח תחבורה ציבורית נוחה וזמינה וזולה, בכדי לזכות גם בעלי נשמות עדינות במצוה החביבה עליו.  התוצאה מסבירה את הסיבה.
דברים אלו נכתבו תוך התייחסות לעליה לירושלים בתחבורה ציבורית בלבד. לא כתבנו על נסיעה ברכב פרטי, קל וחומר נסיעה ברכב פרטי מפואר, עם שכלולים רבים שנועדו להנעים את הנסיעה.

אלו רק דוגמאות קטנות לשפע שאנו חווים כיום.

לו אבותינו, מספיק אפילו מלפני מאה שנים, היו רואים את השפע האדיר שיש בחנויות, היו בטוחים שהמשיח הגיע, ולעם ישראל אין יותר צרות.

"ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו" (מתוך תפילת "נשמת כל חי").
האם מישהו חשב מה תעשה אם שרוצה לרכוש לתינוקה מעדן חלב מסוג מסוים, אך מה לעשות והמעדן נגמר ויש רק מסוג אחר? הרי התינוק רגיל למעדן מהסוג הראשון ואינו מוכן לקבל מעדן מסוג אחר.
במצבנו היום, קשה לקבל שאי אפשר להשיג מעדן חלב מסוג מסוים, אלא רק בעוד יום או יומיים. דבר זה נראה כגזירה קשה.

האם זה רע שנהפכנו למפונקים בעקבות השפע הרב? האם ניתן לחשוב שהשפע הזה הינו עונש או נסיון כלשהו מהקב"ה? האם ניתן לחשוב שה' שנתן לנו את השפע הזה, עשה זאת לרעתנו? מדוע קשה לקבל שהקב"ה רוצה לפנק אותנו, כפי שכל אב רוצה לפנק את ילדיו? הרי מותר לו. האם לא כך?

"כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים, ק' ה'), ולכן "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים, קל"ו א').
וכן, "וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (יואל, ב' כ"ו).

"אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (תהלים, י"ט ז').  לשיטתנו, אם אין נסתר מחמתו, קל וחומר שאין נסתר מאהבתו.  

אין לנו אלא להודות לה' על החסדים העצומים שהוא עושה עימנו, גם אם ישנן סברות שכביכול איננו ראויים לחסדים הנ"ל.
כיום הקושי הגדול באמונה, אינו בענין של מציאות ה', אלא דוקא בענין של הנהגת החסד והאהבה שרוחש הקב"ה כלפינו - בניו.
אבל זו כבר תוצאה של הגלות הקשה והארוכה.