אהבת ישראל
"תדע לך שהוא כן שכל ימיו של משה לא נקרא איש הא-להים עד שלמד משה סנגוריא, שנאמר וזאת הברכה אשר בירך משה איש הא-להים" (פסיקתא דרבי כהנא, נספח א', וזאת הברכה)
"כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה" (מסילת ישרים, סוף פרק י"ט).
קל להבין כיצד מעריך הקב"ה את מי שאוהב את ישראל.
"למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי כך היה מחבב יותר מדאי הקדוש ברוך הוא לישראל" (שיר השירים רבה על פרק ג' י"א)
אפשר למצוא בתנ"ך דוגמאות אין ספור לאהבת ה' לישראל.
גם בתקופות קשות, כאשר נטען על עם ישראל שהם רחוקים מה', גם אז הקב"ה לא הפסיק לרגע אחד את אהבתו אלינו, אל ילדיו.
"אהבתי אתכם אמר ה'. ארשב"ל בשלשה לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחפיצה, בחשיקה. בדביקה מנין שנאמרר ואתם הדבקים בה'. בחשיקה מנין שנאמר חשק ה' בכם. בחפיצה מנין שנאמר ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ." (ילקוט שמעוני, מלאכי, פרק א' רמז תקפז).
ועוד, "רבי שמעון בן לקיש אמר בשר ודם יש לו קרוב אם היה עשיר הוא מודה בו ואם היה עני כופר בו אבל הקב"ה אינו כן אלא אפילו ישראל נתונין בירידה התחתונה הוא קורא אותם אחי וריעי" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, ס"ג ב')
כל יהודי יכול להרגיש את אהבת הקב"ה אליו.
אמנם לא תמיד האהבה הזו גלויה לעין, אך יש להבין שאף פעם לא זזה ההשגחה הפרטית של ה' מיהודי כלשהוא, אפילו יהיה כביכול ה'כופר' הגדול ביותר עלי אדמות.
ישנו פסוק בספר הושע "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (פרק ד' י"ז).
פסוק זה מלמד אותנו שאפילו אם עם ישראל עוסק כביכול בעבודה זרה, הרי שכל זמן שהם מאוחדים, ואפילו אם האיחוד הוא לצורך עבודה זרה, אין רשות לשטן לקטרג.
כל כך חזקה אהבת ה' לישראל.
מהגמרא (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, ד' ב') אפשר ללמוד על חשיבות אהבת ישראל, מההבדל בין תקופת דוד המלך ובין תקופת המלך אחאב.
בתקופת דוד המלך, נחשבו בני הדור לצדיקים. ובכל זאת, כאשר היו יוצאים למלחמה, היו אבידות בנפש.
בתקופת המלך אחאב, נחשבו כביכול בני הדור לרחוקים מאד מהקב"ה. ולמרות זאת, כאשר היו יוצאים למלחמה, לא היו להם אבידות בנפש. אפילו במלחמתו האחרונה של המלך אחאב, שלפניה הנביא מִיכָיְהוּ בֶן-יִמְלָה בישר לו את מותו, רק המלך אחאב נפגע. שאר הלוחמים לא נפגעו כלל.
וכל זה למה? משום שבתקופת דוד המלך, העם לא היה מאוחד, על אף שהיו צדיקים, ולכן היו נפגעים בנפש.
ובתקופת המלך אחאב, לא נהרגו מהם במלחמות, משום שהעם היה מאוחד, למרות מה שנטען על בני אותו הדור.
עוד ניתן ללמוד עד כמה חשובה להקב"ה אהבת ישראל, באמצעות הביטוי "כל ישראל ערבים זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, כ"ז ב', וכן מסכת שבועות, ל"ט א'), אשר מביא את הערבות שיש לכל יהודי לגבי עברות של יהודים אחרים. ומה על ערבות של כל יהודי לגבי המצוות של יהודים אחרים? לפי הפשט, זה כבר לפחות פי חמש מאות כפי שניתן ללמוד בדף על השכר.
יתרה מכך, הגמרא מספרת לנו על רבי פרידא שזכה לתגמול על אורך רוחו ונשאל משמים מה ירצה - לחיות ארבע מאות שנים או שהוא וכל דורו יזכו לחיי העולם הבא. מכיון שרבי פרידא בחר לזכות את כל בני דורו (ויש לזכור שכמו תלמידו של רבי פרידא - לא כל בני הדור היו חכמים בתורה), יצאה בת קול מן השמיים והכריזה שיזכה בשני הדברים גם יחד (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, נ"ד ב').
מכאן שכל מי שמקיים מצוה, קטנה וקלה או גדולה וחשובה, ומכוון לזכות את כלל ישראל בקיום המצוה, הרי הוא מקיים אהבת ישראל בהידור.
נאמר שמי שעושה תשובה מיראה, זדונות נהפכות לו לשגגות.
ומי שעושה תשובה מאהבה, זדונות נהפכות לו לזכויות. (תלמוד בבלי, מסכת יומא, פ"ו ב')
תשובה מיראה זה דבר ברור. יהודי ירא (יראת החטא או העונש) ממלך מלכי המלכים, הקב"ה, ולכן אותו יהודי משתדל לסור מרע ולעשות טוב.
ותשובה מאהבה? הרי כל בר דעת מבין שאי אפשר להשיג את האהבה כשלא מכירים היטב את מי שאמורים לאהוב.
כלומר, כמו אצל כל זוג אוהבים, לפני שמתפתחת האהבה, בני הזוג צריכים להכיר אחד את השני, ודבר זה אורך זמן.
אלא שבתשובה מאהבה, התהליך יכול להיות אפילו ברגע.
אם כך כיצד ניתן לומר שיהודי, נניח 'חילוני', חוזר בתשובה משום שהוא אוהב את הקב"ה? הרי הוא לא מכיר את הקב"ה.
אפשר לומר, שיהודי שחוזר בתשובה, לכאורה מאהבה, אולם מכיון שאינו מכיר את הקב"ה, התשובה שלו כביכול אינה מאהבה.
אולם מכיון שהקב"ה מכיר את היהודי הזה ואוהב אותו, לכן זה נקרא תשובה מאהבה.
תשובה מאהבת ה' ליהודי, ולא בהכרח מאהבת היהודי לה'.
עם זאת, כיצד נוהג יהודי שעושה תשובה? מניח תפילין (מצוה השקולה כנגד כל המצוות (ילקוט שמעוני, שמות, פרק י"ג, רמז רכב)) והולך לשיעורי תורה (ותלמוד תורה כנגד כולם (משנה, מסכת פאה, א' א')), לומד לשמור שבת וכשרות, וכו'. בכל יום ויום הוא מתקדש יותר ויותר וגורם נחת עצומה להקב"ה.
"אחר שיצאו ישראל ממצרים ואילך מה עשה הקדוש ברוך הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וצוה לישראל בכל שנה שיעשו ז' ימי פסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה, וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אף על פי שירבה לפשוע ולהריע אי אפשר לכנוס בהיכל הנ' של טומאה עד שירשיע ויפשע ד' מאות ימים רצופים זו אחר זו. ובכל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הש"י עושה להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהנ' שיעור חלק אחד משלשים משיעור הכמות שהיו נכנסים ליל שלשים ואחת קודם הפסח, ובליל פסח אינם נכנסים כלל ועיקר וכולם פטורים ובני חורין, וגזרה חכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלשים יום מעט מעט שלא ירגיש סמא"ל כל כך צער ולא יקטרג, מסכ"י:" (רבי אברהם אזולאי, ספר חסד לאברהם, מעין ב - נהר נז).
נבקש כעת לדון בעניין המיוחס ל'היפך אהבת ישראל'.
כל יהודי יודע שבית המקדש השני נחרב בגלל 'שנאת חינם'.
האם יהודים באמת שנאו אחד את השני? הדורות שלאחר החורבן לא ידעו מהי אותה שנאת חינם שבעטיה נחרב הבית, אלא מתוך מה שלמדו מאבותיהם ורבותיהם, ולכן כאשר מדברים על אותה 'שנאת חינם', יש להיזהר שלא לקטרג על יהודים ולא לעבור על "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא, י"ט ט"ו).
מבקשים אנו להבהיר שחז"ל הגיעו לדרגתם הרוחנית הגבוהה בזכות אהבת ישראל שהיתה בהם, ועל כן אין להעלות על הדעת שרבותינו קיטרגו כביכול על הדורות שקדמו להם. בדבריהם של חז"ל בנושא זה מוסתרים עניינים גבוהים מאד, ולכן אין לקבל את הדברים כפשוטם.
האם כ-ל היהודים שנאו אחד את השני? הרי אברהם אבינו התחנן בפני הקב"ה שלא ישחית את סדום ועמורה אפילו אם ימצאו שם עשרה צדיקים בלבד. האם אפשר לומר שבכל ארץ ישראל לא נמצאו עשרה יהודים, שמספיק שלא שונאים זה את זה בכדי להציל את בית המקדש מחורבן ולמנוע הרג של רוב היהודים בארץ ישראל והגליית שארית הפליטה?
אם כך, מהי אותה שנאת חינם? נהוג לחשוב שאכן בני ישראל שנאו אחד את השני, כפי שגם מובן מסיפור קמצא ובר קמצא (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, נ"ה ב', נ"ו א').
כל מי שיקרא את הסיפור וישים עצמו במקום אחת, כל אחת, מהדמויות המרכזיות שבו, בטוחים אנו שלא יתנהג כפי שהתנהגה אותה דמות, ובזכותו בית המקדש לא היה נחרב.
כמו כן, אותה 'שנאת חינם' אינה מיוחסת ליהודים שחיו מחוץ לארץ ישראל (גולת בבל למשל), שאהבו ותמכו ביהודי ארץ ישראל.
כלומר, לא רק שלא ברורה מהי אותה 'שנאת חינם' המיוחסת ליהודים תושבי ארץ ישראל, אלא אף ברור שלא היתה כזו אצל יהודים שחיו בגולה.
מכאן שהסיפור מורכב יותר מכפי הנראה לעין.
מההסברים הנ"ל מוכח שבני ישראל לא רק שלא שנאו אחד את השני כפי שניתן לחשוב, אלא אף התחתנו אחד עם השני (כפי שנהגו בית הלל ובית שמאי), כיבדו אחד את השני (כפי שניתן להיווכח באופן יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בעת המצור, כמובא בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, נ"ו א'), וכן הלאה.
מבקשים אנו לבאר את הנושא באופן שונה מהנהוג, באמצעות דברי רבותינו במדרש תנחומא, שמות, פרשת כי תשא, סימן כ"ז: "באותה שעה, הראה לו כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו. והוא שואל האוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של עושה צדקות. והאוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של בעלי תורה. והאוצר הזה של מי הוא. של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם. הוא אומר, רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי. אומר לו, מי שיש לו מעשים טובים, אני נותן לו משכרו. ומי שאין לו, חנם אני עושה ונותן לו מזה, שנאמר, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם".
הרי לנו מהו החינם שאותו שנאו כביכול. כלומר בני הדורות שהיו בבית המקדש השני רצו לקבל שכר עבור התורה שלמדו והמצוות שקיימו, ולא מאותו אוצר מתנת חינם, משום שלדעתם אוצר מתנת חינם מבטל כביכול את היגיעה האמיתית שלהם בלימוד תורה וקיום מצוות. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית, ג' י"ט) ואין לחם אלא תורה (מדרש משלי ל"א, וכן תנא דבי אליהו זוטא י"ד, וכן בעוד מקורות), וכן "לפום צערא אגרא" (מסכת אבות, ה' כ"ג).
הסבר זה מוכח גם מעניין "מאימתי תמה זכות אבות " (תלמוד בבלי, מסכת שבת, נ"ה א'), כלומר בני אותם דורות הנ"ל רצו לקבל שכר עבור לימוד תורה ומצוות ומעשים טובים שלהם עצמם ולא בזכות האבות שנחשבת כמתנת חינם, ועל כן נקשרה בהם אותה 'שנאת חינם'.
בנוסף, מכיון שיציאת עם ישראל לגלות אדום נקשרה ב"שנאת חנם" ונרמז שמכיון שהשנאה כביכול היתה מוסתרת, כך גם הגאולה וקץ הגלות מוסתרים. אם כך, הרי זה חיזוק להוכחת מעלתם של ישראל, שלא רק שלא התייאשו מכך שקץ הגלות לא נודע, אלא אף הגבירו וחיזקו את לימוד התורה וקיום המצוות, על אף כל הצרות והקשיים שפקדו את עם ישראל בגלות המר הזה כבר אלפיים שנים.
דוגמא שמעלה חיוך על שפתינו בכל פעם שאנו נתקלים בה:
יהודים רבים, בעיקר קיים הדבר בארץ הקודש בה נהוגה השפה העברית, נוהגים "לברך" את חבריהם וקרוביהם ב"ברכות" שונות ומשונות. זר לו היה כותב את ה"ברכות" הללו ומראה את הכתוב לזר אחר, שניהם היו בטוחים שהשנאה פורחת ועוד רגע קט פורצת מלחמה איומה בין בני ישראל.
עם זאת, ה"מתברכים" מקבלים בשמחה ובאהבה יתרה את "ברכות" ה"מברכים" אותם, כאילו היו ברכות אמיתיות הנאמרות מכל הלב.
באמצעות ההתייחסות ל"ברכות" שלא כלשונן, מבהירים ה"מברך" וה"מתברך" שמה שנראה כשנאה ביניהם הינו בעצם אהבה, ובכך מבטלים כל דבר שעלול להיות מובן כשנאת אחים בקרב כלל ישראל.
ועל דרך זו ה"מברך" וה"מתברך" הופכים את הדברים הכתובים בפרשות 'בחוקותי' ו'כי תבוא' ו'האזינו' ובתהלים פרק ק"ט וכו' לברכות של ממש. שהרי אם בניו של הקב"ה מתייחסים זה לזה באהבה דוקא בגלל ה"ברכות" שנאמרות ביניהם, הקב"ה אינו יכול להיות פחות חסיד מהם.
כתבנו בדף זה על אהבת ה' לישראל ועל אהבת ישראל אלו את אלו, וכל זאת בעירבוביא.
הדבר נעשה בכוונה תחילה, מתוך מטרה להראות ששני העניינים, למרות שהם נראים שונים זה מזה, עניין אחד הם.