לעשות תשובה

ספר יונה מדבר בשבח התשובה, אותה תשובה שהגנה על תושבי נינוה.
כל יהודי נדרש 'לעשות תשובה'.
מהי התשובה?
משמעותה של התשובה הינה חרטה על מחשבות / דיבורי / מעשי העבר, קבלה שלא לחזור עליהם לעתיד, והשתדלות לעמוד בכך.
נשאלת השאלה כיצד 'עושים תשובה', כיצד התשובה מתבצעת בפועל, מהו תהליך התשובה?
"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו" (תלמוד ירושלמי, מסכת מכות, ז' א').
לכאורה ניתן להבין שהחכמה והנבואה מחייבות שתהליך התשובה יכלול עונש (נקיון הנפש).
אלא שלעניות דעתנו אין זה כך כלל וכלל. הסיבה שהחכמה והנבואה נשאלו על החוטא והשיבו בדרך חמורה שכזו, היא כדי להראות עד כמה הקב"ה רחמן וממהר לסלוח.
מבקשים אנו להבהיר: הקב"ה אינו מוותר ליהודי על אף מצוה או עברה, ואפילו לא אבק שלהן. הכל בא בחשבון, בעיקר כאשר יהודי עושה תשובה. "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, כי אין שכחה לפני כסא כבודך" (תפילת מוסף לראש השנה).
עם זאת, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה וכו', אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?
אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?
אמר לה: 'גם אלה תשכחנה'.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?
אמר לה: 'ואנכי לא אשכחך'.
והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא - מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' - זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' - זה מעשה סיני. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ל"ב ב').

אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, י"ז ב').

דוגמה מעניינת לרחמי ה' על ישראל, דוקא כשלא מקיימים מצוה מפורשת מן התורה.
"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כ"ה י"ט)
הרי לנו מצוה למחות את זכר עמלק. לא רק את עמלק עצמו, אלא אף את הזֵכֶר שלו. עמלק הינו העם היחידי שהתורה מחייבת להעלימו לבלתי השאיר לו אפילו זיכרון עבר. אפילו עמלקים המבקשים להתגייר לא יכולים להתקבל, בניגוד לשאר העמים שמהם דוקא כן ניתן לקבל גרי צדק (אין זה המקום להאריך ולהרחיב בנושא קבלת גרים מעמים אחרים, כמו למשל המואבים).
אולם בספר שמות כתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות, י"ז י"ד).
הרי לנו שה' בכבודו ובעצמו ימחה את זכר עמלק, ולא רק פעם אחת כפי שעם ישראל נצטוה ("תמחה") אלא פעמיים ("מחה אמחה").
ישנה סתירה כביכול בין הדרישה לקיום מצוות ה' ע"י עם ישראל, ובין העובדה שה' יקיים את המצוה הנ"ל בעצמו, ומכאן שעם ישראל לא יקיים את המצוה.
אלא נראה לדעתנו שעם ישראל יקיים את המצוה הנ"ל ככל שה' יתן לו כח לקיים, ומצווים אנו לקיים את מצוות התורה במלואן ובשלמותן, אולם מכיון שהמצוה לא תקוים במלואה, הרי שמצוה שלא קוימה במלואה הינה חטא, כמו חץ שנורה אולם החטיא את מטרתו.
אמנם לפי התורה והנבואה, חטא מחייב עונש וכפרה, אולם דוקא מצוות מחיית זכר עמלק מראה שהקב"ה ברחמיו מודע לאי יכולתנו לקיימה במלואה, והוא עצמו ישלים את המלאכה ויקיים אותה במלואה. מכיון שברור לנו שלפי התורה אין אנו יכולים לקיים את המצוה במלואה, ה' מכפר לנו על החטא הנ"ל. ולא רק שה' מכפר לנו על אי קיום מצוותו, אלא שהוא עצמו יקיים את המצוה, במקומנו ועבורנו.

ומה כוונת הקב"ה בדבריו שהחוטא יעשה תשובה ויתכפר לו? כיצד יעשה תשובה בכדי שיתכפר לו? ולאחר כמה זמן יתכפר לו?
התשובה לכך פשוטה מאד - "ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי (תהלים, ל' ג')", וכן "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ" (תהלים, מ"ה ב') - די בהרהור על חרטה וקבלה לעתיד, ואז ה' הוא "הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי" (תהלים, ק"ג ג').  ומי גורם לכך שיהודי יהרהר בתשובה?  "קודשא בריך הוא איהו אעיל בלביה ארחי דתיובתא, ואסוותא לנשמתיה" (זוהר, פרשת משפטים דף ק"ו עמוד ב').  בתרגום חופשי הקב"ה הוא מכניס בלבו דרכי תשובה ורפואה לנשמתו.

לפי דעות מסוימות, מפי רבנים המכובדים עלינו מאד, על יהודי המבקש לחזור בתשובה לקיים וידוי, ולהביע בפיו את חרטתו על מעשיו הקודמים, כל מעשה ומעשה בכל זמן וזמן.
עם זאת, מכיון שהזיכרון האנושי אינו אמין במיוחד, והיהודי אינו זוכר בכל רגע ורגע את כל העברות שביצע, הרי שאינו יכול להתוודות על כולן ומשום כך לכאורה אינו יכול לעשות תשובה מלאה עליהן.
אלא שהקב"ה אינו זקוק לדיבור של וידוי, משום שהוא יודע מה מתחולל בליבו של מי שרוצה לחזור בתשובה. "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיך ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים, י"ט ט"ו).
מכאן, כאשר יהודי נזכר, מתישהו, בעברה שביצע, או בספק עברה, במצב שאינו יכול להתוודות באותו הרגע בדיבור על העברה, או שאינו יודע כיצד לבטא נכונה את העברה במהלך הוידוי, הרי שבמחשבות ליבו הוא חוזר בו מהעברה ומקבל על עצמו שלא לקיימה שוב ומבקש את סליחתו ומחילתו של הקב"ה. לעניות דעתנו, די בכך כדי שתשובתו על אותה עברה תתקבל מיידית לרצון אצל הקב"ה.
יתרה מכך, נראה לעניות דעתנו שהקב"ה כל כך רוצה בתשובתו של אותו יהודי, שהוא טורח ומזכיר ליהודי, דוקא במצב בו היהודי לא יכול לקיים וידוי בפיו, עברה שביצע אפילו לפני שנים רבות כדי שהיהודי יתחרט בליבו באותו הרגע ויחזור בתשובה שלמה מהעברה.
מהיכן לומדים זאת? מבניו של קרח.
קרח עירער כביכול על מנהיגותו של משה רבינו. אחת הסיבות לכך היא שהוא ידע ששמואל הנביא הוא מצאצאיו (מתבסס על דברי הימים א', ו' י"ח-כ"ג). חז"ל פירשו עפ"י הפסוק "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם" (תהלים, צ"ט, ו'), ששקול שמואל כמשה ואהרון (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ל"א ב').
קרח ובני ביתו נבלעו באדמה כידוע.    אם כך, כיצד נולד שמואל הנביא?
מסתבר שבניו של קרח הרהרו תשובה בעת המחלוקת, ודבר זה, שלא היה ידוע לאף אחד חוץ מהקב"ה, הספיק בכדי שלא ימותו. ואמנם, בפרשת 'פנחס' נאמר "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר, כ"ו י"א)

האם כל כך קל לעשות תשובה? כן!   "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיהו, נ"ט א'), וכן "וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי" (יונה, ב' ג').
אך מה לעשות וקשה מאד, עד כדי שממש אי אפשר, שלא לחזור על שגיאות העבר?
"ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים, ל"ז ל"ב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, ל' ב').
יהודי צריך לרצות שלא לחזור על שגיאות העבר, ואם יעזרו לו בכך מן השמים, אין זה תלוי בו אלא ברצון ה'.
אם ה' רוצה לעזור ליהודי להתגבר על נטיותיו הישנות, אותו יהודי יצליח להתגבר.  "לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי" (תהלים, צ"ד י"ז).
אם ה' אינו רוצה לעזור ליהודי, מסיבות הידועות לה' בלבד ולא לאף בן אנוש, אותו יהודי לא יתגבר על נטיותיו הישנות.
אך אין זה אומר שהוא צריך להתייאש.  נהפוך הוא.
רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'. מכאן שאם יהודי לא מצליח להתגבר על נטיות העבר, בהכרח זה משום שהקב"ה רוצה לזכות אותו במצוות, אלא שזה נעשה בדרך סתר.
לעתים הקב"ה אף מרחיק יהודי, ולא מונע ממנו מלעבור על לא תעשה ולא מאפשר לו לקיים מצוות עשה, משום שאז אותו יהודי משול לחץ המשוך בקשת - ככל שהקשת משוכה יותר, החץ יירה רחוק יותר.   הנמשל הוא שככל שהיהודי היה רחוק יותר מהקב"ה, הרי שמעשה התשובה שלו יביא אותו קרוב יותר להקב"ה.   דבר יפה שמענו בשם מהר"מ אלשיך הקדוש - "גודל התשובה כגודל המשובה".
דוגמא פשוטה ביותר לכך היא הצלחת יהודי להתגבר ולא לחזור על שגיאות העבר למרות נסיונו קשים.
יהודי זה ירגיש שהוא הצליח להתגבר על יצרו.   זהו דבר חמור ביותר!
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:   וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים, ח' י"ז-י"ח)
אין, לא היה וגם לא יהיה מי שיצליח להתגבר לחלוטין על תאוותיו / נטיותיו / טבעו / וכד', שכולם אגב, ניתנו לו ע"י הקב"ה.
הדרך היחידה להתגבר היא רק אם ה' נותן את הכח. מי שכביכול 'יצליח' להתגבר, נכשל ב"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי".
מי שמשתדל וה' עוזר לו, והוא יודע שכוחותיו והצלחתו הינם מה' בלבד, הוא זה שמצליח, גם אם הוא כביכול נכשל בעברות.
משום שהכישלון בהתמודדות עם העבר, מטרתו היא להביא אותנו להכרה שרק ה' יכול להצליח את דרכנו.
כלומר, יהודי שמנסה להתגבר על עברו אך ללא הצלחה, כאשר הוא יודע שמשמים לא מסייעים לו אך הוא בטוח שזה לטובה, הרי הוא מקיים "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ", וניצול מ"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי", וממילא מתבטלת השפעת העברה.
הרוצה לדעת עד כמה חמור הדבר, יקרא את המעשה המובא בספר נטעי גבריאל, הלכות פסח, חלק א', הקדמה, עמ' ט"ו, פסקה שלישית.
כאשר יהודי מגיע להכרה זו, הוא מגלה את אהבתו, הנסתרת כביכול, של הקב"ה אליו.
ועוד, יש לזכור תמיד "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה':  כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו, נ"ה ח'-ט').

כאשר יהודי שרוצה לעשות תשובה אינו מצליח להתגבר על נטיותיו, כשיהודי זה אינו מתייאש, הרי בכך הוא גורם נחת רוח עצומה להקב"ה. יתכן אפילו שה' לא עוזר לאותו יהודי בכדי שהוא יכשל כביכול בעברות, אך רצונו של ה' הוא דווקא בכך שהיהודי לא יתייאש, כלומר הנסיון הקשה של יהודי כזה לא מתבטא בהימנעות מעברות אלא דוקא בכך שהוא לא מתיאש.
ועוד, אם בעל התשובה נכשל כביכול בעברות, הרי זה משום שהוא חווה נסיונות קשים, ולכן הוא בעצם בדרגת צדיק, משום שרק צדיקים חווים נסיונות קשים, בבחינת "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים, י"א ה').
וזה מראה שתהליך התשובה שלו הוא לרצון ה'.
זוהי רק דוגמא אחת, וישנם מצבים רבים אחרים שדוגמא זו אינה תקפה לגביהם.
אך בכל מצב יש לזכור שאם יהודי מקיים מצוה או כביכול עובר עברה, הכח שלו לפעול הוא מהקב"ה בלבד.
זהו תהליך התשובה הטוב ביותר. לדעת שהכל מה', ולא להתיאש מהרחמים גם כשנכשלים בעברות.

כידוע, הימים שבין ראש השנה ובין יום הכיפורים נקראים "הימים הנוראים".
אלא שבימים אלו עם ישראל חוזר בתשובה, כל אחד כפי יכולתו והשגתו, ובכך נגרמת נחת רוח להקב"ה. "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו, ג' כ"ב). אפילו כאשר הקב"ה מכנה אותנו שובבים, הוא עדיין מתייחס אלינו כבנים.   ולכן, למרות כל השובבות במהלך השנה הקודמת, בניו של הקב"ה עושים תשובה וזוכים להתקרב להקב"ה ולזכות בהארה.
משום כך, לדעתנו, אין לקרוא לימים אלו "נוֹרָאִים" (וו בחולם), במובן אימה ופחד, אלא דוקא נוּרָאִים (וו בשורוק), במובן נורה והארה.

יש כלל בידינו - הכל הולך אחר החיתום (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, י"ב א').
ספר מלאכי הינו האחרון בספרי הנביאים. שני הפסוקים האחרונים בספר מלאכי מספרים לנו דבר מעניין:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:   וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"
יש ללמוד מכאן שני דברים: האחד - הבטיחה התורה שבסופו של דבר עם ישראל יעשה תשובה. השני - מרבותינו למדים אנו שהתיבה "הנה" משמעותה לשון שמחה, "כל מקום שהוא אומר הנה הרי ענין שמחה" (ילקוט שמעוני, במדבר, פרק י"ח, רמז תשנד). דהיינו התשובה תהיה מאהבה ומשמחה, הן מצד הקב"ה והן מצד עם ישראל, ולא מתוך פחד.

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל, ל"ו כ"ו)

"אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ" (תהלים, ס"ה ה')