לימוד זכות

משה רבנו אמר על ישראל "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר, כ' י').
היה זה בעת שישראל היו צמאים למים והתלוננו על כך.
הנביא ישעיהו אמר על ישראל "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיהו, ו' ה')
היה זה בעת שישראל התרחקו כביכול מה'.
השופט גדעון אמר "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן" (שופטים, ו' י"ג).
משה רבנו נענש לכאורה על דבריו, ואלו היו אחת הסיבות שבגללן לא זכה להיכנס לארץ ישראל.
הנביא ישעיהו נענש לכאורה בכך שבא מלאך ושם גחל בפיו, אך עדיין העונש לא ניקה לחלוטין את העוון "וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיהו, ו' ז').
הנביאים הבכירים ביותר שהיו לישראל, נענשו לכאורה באופן חמור מאד על שדיברו לשון זרה על ישראל.
אין לחשוב שהנביאים לא שמרו על פיהם וכו'. יש להבין שמה שהם אמרו על ישראל, כוונתם היתה לשם שמים, בין אם לעורר קנאת ה' לישראל וע"י זה תתעורר מידת הרחמים, בבחינת "וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת, ג' ט"ו) ובכך לבטל דינים מעל ישראל, בין אם ללמד אותנו עד כמה חמור בעיני ה' כאשר מדברים על ישראל בלשון זרה, ובין אם מסיבות אחרות.
ואילו גדעון - "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים, ו' י"ד).
כלומר, גדעון שלימד זכות על ישראל, באחת התקופות הקשות של עמנו מבחינה רוחנית, נהיה שופט ומנהיג רוחני שהושיע את עם ישראל מיד שונאיו. (מסתמך על מדרש תנחומא, ספר דברים, פרשת שופטים, סימן ד', וכן ילקוט שמעוני (שופטים רמז סב), וכן מסילת ישרים (פרק י"ט)).
לצורך השוואה, הנביאים משה וישעיהו ידעו תורה לעומקה, ואילו גדעון היה יהודי פשוט יחסית לבני דורו, ויש אף אומרים שהיה פשוט כמו רוב בני דורו, ויש אף אומרים שכביכול נהג בצעירותו שלא לפי התורה.
למרות החיסרון בידיעת התורה שהיה לו בתחילה, גדעון זכה לשפוט ולהנהיג את ישראל תקופה ארוכה. וזה רק בכח לימוד זכות על ישראל.
מתברר שלימוד זכות על ישראל, יש בזה מעלה כל כך גדולה, שהקב"ה לוקח אדם שלא יודע תורה, וברגע אחד מלמד אותו כל מה שמנהיג ותלמיד חכם צריך לדעת. "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א', י"ד ו'), "הֲיַד ה' תִּקְצָר" (במדבר, י"א כ"ג).

דוגמא נוספת: "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, כ"ט ב').
התורה רגילה לחסוך במלים היכן שאין הכרח להרבות, ומשום כך לא נכתב בתורה ענין זה, למרות שענין זה מייקר ומכבד את התורה ולומדיה.
כך גם קורות נוח בתיבה והשלכת אברהם אבינו לכבשן באור כשדים. אין בעניינים אלו הוראה לעשות ולכן אינם מוזכרים בתורה.
"תני בשם רבי נחמיה (משלי לא) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.  דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, י"ז א', פרק ג' הלכה ה')

עם זאת, כאשר בני ישראל כביכול חטאו, התורה מאריכה בזכות שמלמד משה רבנו על בני ישראל (שמות, ל"ב י"א-י"ג, שמות, ל"ב ל"א-ל"ב, שמות, ל"ג י"ב-ט"ז, שמות, ל"ד ט', במדבר, י"ג-כ', במדבר, ט"ז כ"ב).
ביקשה התורה ללמדנו שאמנם אין להתווכח עם רצון ה', אולם כאשר מדובר בלימוד זכות על ישראל, אפשר להאריך ככל הצורך.
בנוסף, כפי שכתבתנו למעלה שהתורה לא הזכירה את הנסים שארעו לנח ולאברהם אבינו, מכיון שאין בנסים אלו הוראה לעשות, הרי שפה למדים אנו על הוראה לעשות, והיא ללמד זכות על ישראל באשר הם.   מי שזכה לרצון ולידע תורני ללמד זכות על ישראל, אשריו ואשרי חלקו.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בין אנשי סדום לבין בני ישראל, אם על אנשי סדום התורה מאריכה בנסיון המקח של אברהם אבינו עם הקב"ה, קל וחומר שיש לנו מה ללמוד מכך כשרוצים ללמד זכות על בני ישראל.

כאשר אדם עולה לבית דין של מעלה, יש מה שנקרא "דין וחשבון".
נניח שישנם שני יהודים - ראובן שהגיע לבית דין של מעלה, ושמעון שעדיין איתנו.
ראובן רואה כעת את שמעון מבצע מעשה כלשהוא שאינו לפי מצוות התורה.
כעת מתבקש ראובן לדון את שמעון, כפי טבעו והבנתו.
לאחר מכן, מוגש לראובן החשבון על אותם מעשים שהוא עצמו עשה בהיותו בעולם הזה, והוא נידון, כפי שהוא עצמו דן את שמעון.
יוצא שכאשר אדם דן אחרים, הרי שבאותו הזמן הוא דן את עצמו.
ובאותו אופן אפשר לומר שכשם שאדם היה רוצה שידונו אותו לזכות על מעשה מסוים, כך הוא צריך לדון אחרים על אותו המעשה.

"ת"ר הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, קכ"ז ב'). אין מה להוסיף על כך.

אם נפקח היטב את עינינו ואזנינו, נגלה שכאשר אנו רואים או שומעים יהודי, ומביעים עליו דעה, אנו דנים אותו.

אלא שהסיבה שאנו רואים או שומעים את היהודי שעליו אנו מביעים דעה, היא כדי שנלמד ונבין שאנו עצמנו היינו, או נהיה, באותו מצב בדיוק, והקב"ה מבקש ללמד אותנו שלא לדון בחומרה את האחרים.
משום כך הקב"ה טורח, בשבילנו ממש ולטובתנו בלבד, כדי שנראה או נשמע יהודי שעושה מעשה המנוגד כביכול לתורה, ונדע שלנו עצמנו יש קשר הדוק לאותו מעשה. לכן יש לנו ללמוד שכשם שאיננו רוצים שיהודי מסוים יעשה מעשה שנוגד לדעתנו את התורה, כך אנו צריכים לדחות את הרצון שלנו לעשות את אותו מעשה בדיוק.
יש לנו גם ללמוד, שכשם שרוצים אנו שידונו אותנו לזכות על מעשה שכזה, כך צריכים אנו לדון לזכות את אותו היהודי.

צריכים אנו להודות להקב"ה על שהוא מזכה אותנו לראות ולשמוע דברים מסוימים, משום שכך אנו יכולים להבין על מה יש לעשות תשובה (גם הרהור של חרטה וקבלה לעתיד מספיק בכדי להיקרא תשובה, ולמדים זאת מבניו של קרח), ולהתחזק בלימוד זכות על ישראל.

בכדי ללמד זכות על ישראל, אין חובה להיות חכמים עצומים בתורה.
מספיק שנראה יהודי עושה משהו שכביכול אינו לפי התורה, ונדון את היהודי לזכות בכך שנעלה סברה שאולי הוא בדרך לקיים מצוה, או שיש לו היתר מיוחד (כפי הנלמד בתלמוד בבלי, במסכת תענית, כ"ב א'), ואולי היהודי עוסק בענין שקשור בפיקוח נפש, או שאנו פשוט לא מבינים מספיק בכדי לדון אותו לפי האמת.

"וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וכו'" (דברים, י"ג ט"ו). ביקשה התורה ללמד אותנו שכאשר באים לבחון מעשה של יהודי, שכביכול אינו לפי התורה, עלינו לבדוק היטב מדוע וכיצד התבצע המעשה שכך נראה לנו. שמא נגיע ח"ו לידי קיטרוג על יהודי כשר.  ניתן לבאר את הפסוק הנ"ל באופן הבא:
(ודרשת+וחקרת+ושאלת)*היטב, כלומר דרשת היטב וחקרת היטב ושאלת היטב.
מאידך, לא מצאנו בתנ"ך ובדברי חז"ל חובה לדרוש ולחקור ולשאול, לא היטב ולא בעלמא, אחר יהודי שמקיים מצוה (אין הכונה לדיקדוקי הלכות ושיעור והידור, אלא לקיום המצוה כפשטה). אם נרצה להדר, הרי שדוקא אפשר לדרוש היטב ולחקור היטב ולשאול היטב על מצוה שיהודי מקיים, כדי ללמוד על הזכויות שצבר בקיום המצוה.

נראה דוגמא עד להיכן אפשר להגיע בלימוד זכות:
הנושא אשה על תנאי שהוא צדיק, אפילו שהוא רשע גמור, האשה מקודשת משום שיתכן והרהר תשובה (מסתמך על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ"ט ב')
כלומר, אדם שעד לפני רגע עבר על כל מצוות התורה, והוא עומד כעת מתחת לחופה ונושא אשה על תנאי שהוא צדיק, הקידושין תופסים משום שייתכן והוא הרהר תשובה ולכן הוא נחשב לצדיק גמור.
ניתן לומר שכל יהודי שאנו רואים שעובר על מצוה כלשהיא, ייתכן והרהר תשובה רגע אחד אחרי, או עשה מעשה שזיכה אותו במחילה גמורה מאת הקב"ה, ומשום כך הוא נחשב לצדיק.
אלא שמשום שאנו לא יכולים לדעת אם הרהר תשובה, אנו סוברים שהוא עדיין לכאורה רשע.
במצב זה אנו עלולים לדון לחובה יהודי שעשה תשובה, והוא כעת בדרגת צדיק.
משום כך, הואיל והחתן התנה שהוא צדיק, יש לקבל את ההתניה שלו וללמד עליו זכות, גם ובמיוחד כאשר לא ידוע אם התנאי התקיים.

"ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ב').
הרי לנו מהכתובים לעיל שכאשר אנו רואים יהודי מקיים מצוה, עלינו לזכור את דברי ר' אלעזר, ולהבין שאותו יהודי הכריע את דינו של העולם כולו לכף זכות. ואילו כאשר אנו רואים יהודי המבצע מעשה שלכאורה מנוגד לתורה, הרי שאנו דנים את העולם כולו לכף חובה, משום שאולי טועים אנו בהבנתנו את המעשה.

ר` אברהם יהושע העשיל מאפטא בעל "אוהב ישראל", מסביר בספרו בפרשת קדושים "...היינו כשהאדם הוא עובר עבירה ח"ו או איזה תאוה רעה או מדה רעה אז הקב"ה מלמד זכות עליו שהאדם אינו חייב בדבר ולא בא זה מצד נשמתו ושכלו כי אם מצד אחר כי בודאי הנשמה הוא קדושה חלק אלוק ממעל וממילא אינה חפיצה ברע וכו`...., אבל מצד נשמתו הקדושה שהוא חלק ה' יתברך לא היה האדם חוטא כלל כי היא באה ממקום קדוש".
אם נעמיק מעט בדברי הרב, נוכל להבין מהי דרגתו של המלמד זכות על ישראל.

בימים בהם נכתבות שורות אלו, מתחזק כוחם התקשורתי של יהודים מסוימים, אשר עושים ככל שביכולתם להחליש את מדינת ישראל כמסגרת ליהודים, ובעיקר את תושביה היהודים, ובמיוחד את מחדשי ההתיישבות היהודית בנחלות אבותינו, נחלות אשר נמסרו לאבותינו ולבניהם ע"י הקב"ה ולרצונו.

לדעתנו, אותם יהודים פועלים באופן זה, לא משום שדעתם היא כביכול לשפר, כפי טענתם, את מצבה של מדינת ישראל כך שתהיה מסגרת לכלל תושביה, בין אם יהודים ובין אם לאו, בין אם יש להם זכויות על ארץ הקודש ובין אם "חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ" (דברים, ל"ב י"ז) ומשתייכים לזרם בעל מאפיינים דתיים הנוגדים את תורת ישראל.   לדעתנו, פועלם של יהודים אלו נובע משתי סיבות.
    הסיבה האחת - ארץ ישראל נקנית ביסורין (כפי הנלמד בתלמוד בבלי, מסכת ברכות ה' א'). ויסורין אלו, לא רק יישוב ארץ הקודש ע"י יהודים, אלא גם הקשיים הנגרמים למיישבים, ובמיוחד הקשיים שמצריכים אורך רוח ואהבת ישראל מעל לכל דמיון, הם אלו שמקנים לעם ישראל את חידוש זכות האבות על ארץ הקודש. מחדשי ההתיישבות היהודית בארץ הקודש זוכים לא רק לקיים בפועל את חידוש זכויות אבותינו על הארץ, אלא גם מתבלים זכות זו באהבת ישראל, ללא דיקדוק במושא אהבת ישראל זו.
    הסיבה השניה - עניין הריחוק מהקב"ה. הואיל ומגלגלין זכות ע"י זכאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, ל"ב א, וכן ילקוט שמעוני, במדבר פרק כ"ז רמז תשע"ג), משמע שמי שזוכה להתקרב להקב"ה ולקיים מצוותיו הינו זכאי, מכאן שמי שאינו זוכה, כביכול, לקיים מצוות ה', כביכול אינו זכאי, כפי שנכתב בהמשך "וחובה ע"י חייב". אם כך, יהודים הפועלים כנגד התושבים היהודים במדינת ישראל ובמיוחד כנגד חידוש ההתיישבות היהודית בנחלות אבותינו, הרי שיהודים אלו הינם כביכול מורחקים ומרוחקים מהקב"ה ותורתו. הואיל וכל יהודי הינו "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב, ל"א ב'), והריחוק מהקב"ה ותורתו מהוה סבל שאין כדוגמתו, יש ללמד זכות, כל זכות שניתן למצוא, על אותם יהודים, בכדי שסבלם ייפסק ויזכו לראות בטוב ה', התורה, העם והארץ. וממילא פועלם הנוכחי ייפסק מיידית.

"כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר, י' כ"ט)
"וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים, כ"ג ו').

אגב, מכיון שבימינו הקב"ה פועל כביכול בהסתר, ולכאורה בדרך הטבע, הרי לגישתנו הטענה שמעלים שכנינו לגבי "דרישת השיבה", גם טענה זו מיועדת להזכיר לנו את זכות השיבה של היהודים לארץ אבותם.